מספר תכונות וקווי אופי בדמותו של אליהו הנביא הם היסוד להבנת דמותו והם הפותחים פתח להבנת מהלך הפרקים העוסקים בו בספר מלכים.
אליהו הוא מעבר לזמן, הוא מגיח בפתאומיות, אומר את נבואתו ונעלם. הוא נזכר בימי אחאב (מ"א יז'-מב' ב') ובדברי הימים ב' כ"א, י"ב, שם מסופר ששלח מכתב אל יורם מלך ישראל דבר שאירע כ-שבע שנים לאחר עלייתו השמימה[1].
על-פי המסורת, אליהו יושב בכל מוצאי-שבת לפני כסא הכבוד ומסנגר על ישראל, הוא מגיע לכל טכס ברית-מילה ובכל פסח משאירים לו כוס של יין לשתות ממנה. עוד בסיפורי הגמרא ובהמשך בסיפורי החסידים מופיע אליהו המסייע לישראל בצרה או כעני המבקש צדקה. גם בעתיד אליהו עתיד להתגלות על-פי הנביא מלאכי[2] "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". בפרקים בהם נעסוק בתכונה זו. אליהו מופיע בפתאומיות[3] וללא פרטים מזהים, דבר שהיינו מצפים מן הכתוב בתארו נביא בסדר גודל כזה, ומיד לאחר נבואתו הוא נעלם. הוא מופיע שוב כשאחאב ועובדיה יוצאים לחפש מים בארץ[4] ומיד לאחר מעמד הר הכרמל שוב נעלם עד לנבואתו בעקבות רצח נבות הכרמלי[5], שלאחריה הוא שוב נעלם עד לנבואתו על מות אחזיה ועלייתו השמימה.
תכונה זו בולטת בדברי עובדיהו הפוגש את אליהו האומר: "והיה אני אלך מאיתך ורוח ה' ישאך על אשר לא אדע"[6]. גם סדר הפרקים בתנ"ך[7] (בניגוד לסדר הפרקים בתה"ש) מדגיש תכונה זו, שהרי מיד לאחר צו ה' למשוח את אלישע כנביא מחליף לאליהו מתחיל תהליך היעלמותו, המתרחש בהדרגתיות ומסתיים בעלייתו השמימה.
מלכים
| א' | כ' כא' כב' |
מלחמת בן הדד באחאב כרם נבות מלחמת בן הדד באחאב |
- אליהו לא נמצא - אליהו נמצא - אליהו לא נמצא |
|
|
|
|
| ב' | א' ב' |
מות אחזיה עלית אליהו השמימה |
- אליהו נמצא |
חז"ל אומרים במדרש שיר השירים רבא ב' "פנחס זה אליהו" השוואה זו טומנת בחובה את שני המוטיבים, אליהו הוא מעבר לזמן, שהרי נמצא כבר ביציאת מצרים ובכניסה לארץ, ואליהו הוא קנאי כפנחס. התרגום הירושלמי על הבטחת שכר לפנחס "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (במד' כה' י"ב) אומר: "בשבועה אומר ליה מן שמי האנא גזר ליה ית קיימי שלם ואעבידנה מלאך ויחי לעלמא למבשרא גאולה בסוף יומיה"
לאור תכונות אלו נעיין בכתובים על אליהו, וננסה לבארם הכתוב כרקע להופעת אליהו מספר:
"ואחאב בן עמרי מלך על ישראל בשנת שלשים ושמנה שנה לאסא מלך יהודה וימלך אחאב בן עמרי על ישראל בשומרון עשרים ושתים שנה. ויעש אחאב בן עמרי הרע בעיני ה' מכל אשר לפניו. ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט ויקח אשה את איזבל בת אתבעל מלך צידונים וילך ויעבד את הבעל וישתחו לו. ויקם מזבח לבעל בית הבעל אשר בנה בשמרון. ויעש אחאב אז האשרה ויוסף אחאב לעשות להכעיס את ה' אלהי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו. בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו באבירם בכרו יסדה ובשגיב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון" . (מלכים א' טז' כ"ט-סוף)
אחאב מולך 28 שנה, תקופה הנחשבת ארוכה מאוד בממלכת ישראל, שנות שילטונו הרבות מלמדות על יציבות בשלטון.
אחאב עושה הרע בעיני ה' ונושא את איזבל בת אתבעל מלך צידון, ועל ידי זה מכניס את עבודת הבעל לארץ ישראל.
העבודה הזרה תופסת מקום של כבוד בישראל, ובית מקדש לבעל נבנה בשומרון, נביאי ה' נהרגים על ידי איזבל[10] ויריחו נבנית למרות קללת יהושע כחלק מהמרידה הרוחנית ב-ה'. על רקע זה מופיע אליהו בסערה ומתנבא על בצורת שתבוא על העם בעקבות חטאיהם.
ה' שומע ומקיים את דברי נביאו, אולם אין כאן הסכמה מלאה לשיטתו ולדרכו של אליהו. תגובת ה' לדברי אליהו ומעשיו הינה מורכבת. מחד יש אמת בטענותיו של אליהו האוחז במידת הדין וכדברי הנביא יחזקאל "הנפש החוטאת היא תמות"[11], אולם מאידך בעולמנו יש מקום למידת הרחמים המתחשבת באדם ובחולשותיו[12]. תגובה מורכבת זו אנו מוצאים במספר נקודות במהלך דרכו של אליהו :
א. אליהו ניבא "חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה בשנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מ"א יז' א') ואילו בביצוע נאמר "ויבש הנחל כי לא היה גשם בארץ" (מ"א יז' א') וכבר חז"ל עמדו על בעיה זו !
"וטל מנלן דלא מיעצר דכתיב ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אלוקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי וכתיב לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה ואילו טל לא קאמר ליה מאי טעמא משום דלא מיעצר".(גמ' תענית ג-.ג:)[13]
ב. מיד לאחר שאליהו מתפלל, נענה ה' לתפילתו: "ותיפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה ליכחה"[14]. אך לאחר מכן כאשר אליהו מבקש שירדו גשמים, הדבר ארך זמן רב. הכתוב מספר "ויאמר אל נערו עלה נא הבט דרך ים ויעל ויבט ויאמר איו מאומה ויאמר שוב שבע פעמים ויהי בשבעית ויאמר הנה עב קטנה ככף איש עולה מים... ויהי עד כה והשמיים התקדרו עבים ורוח ויהי גשם גדול"[15]. דומה שהקב"ה אומנם מקיים דברי נביאו, אך מנסה ללמדו שאין דרך ה' בקנאה.
ג. לאחר מעמד הר חורב בו מחזיק אליהו בדרך הקנאה נאמר לאליהו :
"ויאמר ה' אליו לך שוב לדרכך מדברה דמשק ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם. ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך. והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע". (מלכים א' יט' ט"ו-י"ז) מחד משיכת חזאל ויהוא באה לקיים את דברי אליהו ולהעניש את עם ישראל, אך מאידך אליהו מוחלף באלישע משום שאין אליהו יכול להמשיך לאחוז בדרכו וכדברי רש"י במקום "לך שוב לדרכך אי אפשי בנבואתך מאחר שאתה מלמד קטגוריה על בני"[16]. עתה נחזור לראשית פרקי אליהו, ועל פי דברינו ננסה לפרש את דרכו של אליהו למן גזרת הגשם כמהלך אלוקי חינוכי כלפי אליהו. הקב"ה אינו מקבל את דברי אליהו ומנסה להשפיע עליו לחזור בו מדרכו, ולגרום לו להבין את טעותו כאשר ה' מנסה לעשות זאת בשלשה שלבים, ובסופו של דבר כאשר אליהו אינו מוכן לאחוז במידת הרחמים ולהוריד גשם הוא מקבל הוראה חד משמעית "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה"[17] תהליך השכנוע בפרק י"ז כלל שלשה שלבים עליהם נעמוד:
א - ההסתתרות בנחל כרית ג' - ז'
ב - אליהו ופרנסת האלמנה ה' - טז'
ג - אליהו והחיאת בן האלמנה יז'- כד'
נחל כרית
לאחר נבואתו של אליהו ה' מצווה עליו "לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית" (מ"א יז' ג') ושם מנסה ה' לחנך את אליהו, ולגרום לו להבין את משמעות החמורה של נבואתו, כאשר אליהו נמצא בנחל רחוק ומנותק מן העם. העם חי ברעב קשה, ואילו אצל אליהו "והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב ומן הנחל ישתה"[18] יש בהפרדה זו בין אליהו לעם רמז והבלטת אי התחשבותו בעם, ואפילו נתק מסויים ביניהם. להבנת הסתתרות אליהו בנחל כרית נזקק לסיפור חסידי המספר כך:
מעשה בחסיד שבא אל הרבי ובקש כי יתפלל עליו להעשירו, כי כשל כוח סבלו בעניות. אשתו חולה וילדיו רעבים ועירומים. ויהי כאשר הפציר ברבי מאוד, הוציא הרבי ונתן לו שני רובל ואמר לו: לך והכן לך מזה סעודה גדולה לחם טרי, בשר מטוגן בשומים ובבצלים וכו' וישבת בבית ואכלת לבדך, אך אל תתן גם פרור אחד לאשה או לילדים הלך האיש ועשה כדברי הרב. הילדים הריחו ריח מאכליו וזעקו אליו, אבא תן גם לנו לאכול - אך הוא לא נתן. הוא אכל ואכל - ומעיו חמרמרו...
שבור בלבו חזר אל הרבי .
והרבי שאל: העודך רוצה להיות עשיר ?
לא, רבי! ענה החסיד[19]. הקב"ה מצפה שהעמדת אליהו במצב קשה זה, כאשר הוא אוכל לחם ובשר והעם נתון במצב קשה תגרום לו לחזור אל העם ולהוריד גשם. גס העורבים המצווים להאכילו יש בהם רמז וסמל למעשהו של אליהו. העורב בתנ"ך הוא סמל לאכזריות מכיוון שאינו מאכיל את בניו, וכבר נאמר באיוב "מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישוועו ותעו לבלי אוכל"[20] וכן "לבני עורב אשר יקראו"[21]. גם חז"ל יחסו תכונה זו לעורב וקבעו "אם אין אדם נעשה אכזרי על גופו ועל בניו ועל ביתו כעורב אינו זוכה לדבר תורה"[22], ובכתובות מט: קבעו שאדם שאינו רוצה להאכיל את בניו כופין אותו ומעלין אותו לבמה ומכריזים "ולמא עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בניה" ופרוש ההכרזה, שהוא אכזרי יותר מן העורבים שאינם מאכילים את בניהם[23].
העורבים מאכילים את אליהו בשר ולחם לא רק שהם סמל לאכזריותו אלא הם תזכורת למעשה המבול, אלא ששם העולם נשטף בכמויות עצומות של מים, והעורב לא עזר לנח לצאת מהתיבה, ואילו פה העולם צמא למים ודוקא פה העורב עוזר לאליהו. חז"ל דורשים:
אמר רב חייא: למה שלח נח את העורב ?
דאמר רבי חייא: מצטער היה נח הרבה על אובדן העולם . אמר: רבונו של עולם, ידעתי כי אתה רחום וחנון וכו' אתה לא רחמת על בניך, יצא זה שאינו מרחם על בניו ונהפך להם לאכזרי ולפיכך שלח את העורב - רמז הוא דקא רמז[24].
חז"ל רואים בשליחת העורב על ידי נח כזעקת מחאה כלפי הקב"ה על המבול, ושליחת העורב לאליהו אם כן גם היא יש בה רמז קשה על אכזריותו, וכדברי האלשיך[25]: "רצה הוא יתברך חפץ חסד ולהאריך גם לבילתי ראויים... רצה הוא יתברך לרמז לו עניו זה ולצערו מעט להורות לו כי חפץ ה' להיות ארך אפיים לרבים."
גם שליחתו לנחל "כרית" יש בה רמז לתגובת ה' למעשה אליהו, וכבר יש שעמדו על כך שכנראה אין נחל בשם זה בארץ ישראל ומשמעות השם- "כרית" מלשוו "כריתות", ה' בעצם מגרש את אליהו אל הנחל[26]. עתה הלשוו "לך מזה" (מ"א יז' ג') מקבלת משמעות חריפה של שילוח וגרוש[27]. אולם אליהו דבק בדרכו, וה' שולח אותו אל צרפתה אשר לצידון שהיא מרכז עבודת הבעל שהרי איזבל באה משם[28].
פרנסת האלמנה ובנה
אליהו אינו מבטל את נבואתו, וה' מחליט להפגישו פנים אל פנים עם תוצאות הרעב, כשהדבר נעשה בצורה אירונית. ה' אומר לאליהו "קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם הנה ציותי שם אשה אלמנה לכלכלך"[29] וכשהוא נפגש איתה הוא מגלה את מצבה החמור, ואת סכנת הרעב שהרגה רבים בישראל "ועשיתיהו לי ולבני ואכלנו ומתנו"[30]. אליהו מבין שהוא צריך להאכילה, וזו היא בעצם שליחותו. האלמנה מסמלת את עם ישראל הגווע ברעב, ואליהו המנותק
מן העם עומד לראשונה על תוצאותיה של נבואתו. הקב"ה מקוה שאליהו יבין את טעותו ויאכיל את העם הרעב. אולם אליהו נשאר איתן בדעתו, הוא, מאכיל את האלמנה, אך אינו מוכן להאכיל את העם. כאשר הוא מאכיל את האלמנה הוא מדגיש שאין הדבר נובע מזכויותיה שכנראה היו לה, אלא בגללו, ולכן הוא דורש "אך עשי לי משם עגה קטנה בראשונה והוצאת לי, ולך ולבנך תעשי באחרונה"[31] ואין אליהו דורש לעצמו עוגה בראשונה משום שהיה רעב, שהרי בשעת המעשה נאמר "ותלך ותעשה כדבר אליהו" (שם ט"ו) זאת אומרת עשתה לו עוגה ורק אחר כך לה ולבנה, ובשעת האכילה נאמר "ותאכל הוא והיא (קרי: היא והוא) וביתה ימים" (שם ט"ו)
בפסוק זה עומדות מולנו שתי גרסאות לפסוק: הקרי והכתיב, כאשר ההבדל בינהם הוא עקרוני וחשוב, במיוחד לאור ציוויו של אליהו "ולי עשית בראשונה". הכתיב מדגיש שכל נס פרנסת באלמנה נעשה בזכות אליהו ולכן הן בעשית העוגה והן באכילתה אליהו קודם לאלמנה ולבנה, ואילו הקרי שעניינו קריאת הכתוב בפי העם, בא להדגיש שאין קדימות אליהו לאלמנה ולבנה באה מתוך רעב או בקשת כבוד, אלא מתוך הבנת אליהו שכל הנס בא בזכותו , ולכן באכילה עצמה, האלמנה ובנה (על פי הקרי) הם שאכלו
לפניו. ראיה להבנת הקרי נמצאת בלשון הכתוב: "ותאכל" בלשון נקבה ולאחריה חייבת להיזכר האלמנה ולא אליהו. גם לאחר שאליהו עומד מול הרעב בשיאו אין הוא משתכנע, ונשאר נאמן לדרכו חסרת הפשרות, ומכאן הדרך מובילה אל השלב השלישי, בו ה' מעמיד אותו בנסיון
קשה הרבה יותר מקודמיו, ובו אליהו נפגש עם המוות.
אליהו ובן האלמנה
אליהו הנמצא בבית-האלמנה, נדרש על מותו של בן האלמנה. האלמנה טוענת שאליהו בהישארותו בביתה גרם לו למות "ותאמר אל אליהו מה לי ולך איש האלוהים באת אלי להזכיר את עווני ולהמית את בני"[32] שהרי לידו היא בולטת בחטאיה[33] ואליהו מבקש ממנה "תני לי את בנך"[34] אלא שהיא מסרבת ומתמהמהת מלתת לו את בנה. האלמנה כבר אינה בוטחת בו ולכן "ויקחהו מחיקה"[35] הוא עולה אל עלייתו, ומתפלל לה' שיחיה אותו.
בן-האלמנה מסמל את עם ישראל העומד למות ברעב הקשה, ואליהו נדרש להחיותו, ובעצם להחיות את עם ישראל. אליהו מחיה את הילד בתפילתו , אך מסרב להחיות את העם, משום שאליהו חושב שדרכו היא דרך האמת, ואין הוא מבין מדוע הוא נשלח למצבים קשים אלו. זוהי אולי טענתו בתפילתו "הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עימה הריעותה. . ."[36] כלומר לא רק לי אתה מרע אלא גם לאותה אלמנה אשר אני מתגורר עימה.
מקרים אלה מלמדים על רגישותו של אליהו הדואג לאלמנה ולבנה, אלא שאליהו הרגיש והדואג, הוא גם אליהו אשר במישור הלאומי-דתי אינו מוכן לוותר אלא מחזיק במידת הדין, ומסרב להוריד גשם. לאחר שאליהו אינו משתכנע לא נותרת בררה אלא לצוות את אליהו "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה"[37].
סוף דבר
לכל אורך סיפורי אליהו, אליהו נאמן לשיטתו. גם במעמד הר חורב הוא מסרב לקבל את דברי ה' ונשאר נאמן למידת הדין "קנא קינאתי לה'"[38], הוא מכסה עצמו באדרת - "וילט פניו באדרתו"[39]. אפשר שהאדרת באה לכסות את פני אליהו כדי שלא יראה את ה', כפי שראינו שה' מכסה את פני משה "כי לא יראני האדם וחי" ולכן "והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקבת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי"[40] אלא שניתן לומר אדרת מסמלת את אמונתו של אליהו. הוא מכסה עצמו ומתבצר בעמדתו, ושמא אין זה אלא הסתתרות כאומר: לא ראיתי, לא שמעתי- אני נשאר באמונתי .
האדרת היא סמל לדרכו ולשיטתו של אליהו. בתיאורי המלאכים לאחזיה הם מתארים את אליהו "איש בעל שיער ואזור עור אזור במותניו"[41] וכן היא מופיעה בפרק העוסק בעליית אליהו השמימה. אין הוא מסיים את תפקידו בתוך העם והארץ, אלא כבודד ומחוץ להם. אליהו "מושח" את אלישע לנביא תחתיו[42], ובין אליהו ואלישע ישנו מתח רב כאשר כל אחד אוחז בדרכו. והאדרת ממלאת תפקיד חשוב בסיפור זה: הוא מבצע את חצית הירדן דוקא באדרת[43]. כשאליהו ואלישע הולכים בדרכם האחרונה, הם מנסים לשכנע האחד את השני באמיתות דרכם "ויהי המה הולכים הלוך ודבר", אליהו נאמן לדרכו אוחז במדת הדין, ואלישע נאמן לדרכו- אוחז במדת הרחמים. במהלך הויכוח אליהו עולה השמימה ברכב אש וסוסי אש[44] אלא שדבר אחד נשאר אצל אלישע[45] "ויקח את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו". זהו נסיונו האחרון של אליהו לשכנע את אלישע ללכת בדרכו. האדרת היא סמל להשארות בדרך הקנאות, ואלישע עומד בפרשת דרכים: האם לחזור אל הארץ והעם, לבוא בגישה חדשה, בגישה של מידת רחמים או להשאר בדרכו של מורו אליהו" אלישע מחליט הוא לוקח את האדרת ששימשה לחציית הירדן ולהתרחקות מהארץ לשם חזרה לארץ. דוקא אותה אדרת- סמל למידת הדין, הופכת לסמל למידת הרחמים.
לאור הסבר זה מובן ענין "משיחת" אלישע ע"י אליהו באור אחר- שם נאמר: "ויעבור אליהו אליו וישלך את אדרתו אליו". זוהי בעצם משיחת אלישע כשאליהו מקוה ורוצה שאלישע ילך בדרכו שלו - בדרך מדת הדין שאינה מתחשבת במציאות המסתגרת מתחת לאדרת, ואינה מתחשבת במציאות שמסביבה[46].
"כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה"[47].
האש היא סמל לקנאה, היא באה מרוב אהבה אך קשה כשאול. זוהי דרכו של אליהו הוא מוריד אש בהר הכרמל, שורף את שליחי אחזיה באש, ועולה לשמים ברכב אש וסוסי אש אליהו מאמין שזו דרכו של ה' "והיה האלוהים אשר יענה באש הוא האלוהים"[48] וחז"ל בשיר השירים רבא על הפסוק "סמכוני באשישות"[49] דרשו "באשו של אליהו" וכך גם בן סירא:[50]
| עד אשר קם נביא כאש וישבור להם מטה לחם בדבר אל [עצ]ר שמים |
ודבריו כתנור בוער: ובקנאתו המעיטם: [ויורד שלש] אישות: |
| מה נורא א[ת]ה אליהו המקים גוע ממות המוריד מלכים על שחת |
אשר כ[מוך] יתפאר: ומשאול כרצון יה': ונכבדים ממטותם: |
| המושח מלא תשלומות והשמיע בסיני תוכחות הנלקח בסערה מעלה |
ונביא תחליף תחתיך: ובחורב משפטי נק[ם]: ובגדודי אש [מרום]: |
| הכתוב נכון לעת להשיב לב אבות על בנים]: אשר ראך ומ[ת |
להשבית אף לפנ[י חרון]: ולהכין ש[בטי ישראל כי א]ף [הוא חיה יחי]ה: |
ואולי תיאור אלישע "אשר יצק מים על ידי אליהו"[54] יש בו יותר מתיאור טכני אלא ביטוי רעיוני לדרכו של אלישע היוצק מים על אליהו נביא האש.
המדרש בדרכו שלו מדגיש וממקד מתח זה של אש ומים של אליהו ואלישע במעמד הר הכרמל:
"וכי תעלה על דעתך שמשנים עשר כדים שלמים נתמלא כל המקום כולו מים, אינו כן, אלא כשאמר להם לתלמידים שלו, מי שיש לו מים יבוא ויצוק על ידי, אמר לו אלישע תלמידו יש לי מים בכדי, אמר לו אליהו יבוא יבוא ויצוק על ידי, מיד היה בא אלישע ויצק על ידיו של אליהו, ויצאו מידיו עשר מעיינות עד שנתמלא כל המקום מים[55].
אין זה פשט הכתוב שהרי אלישע נמשח לנביא רק לאחר מעמד הר חורב אלא שהמדרש בוחר להקדים את המאוחר כדי להסביר את עומק הפשט. במעמד הר הכרמל נאמר: "ותיפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה ליחכה"[56] ברובד הפשוט המים או להאדיר את הנס המופלא שהאש אכלה מים, אולם אופן עמוק יותר אותו המדרש מגלה, אין כאן אלא סמל והוכחה לדרכו של אליהו, אליהו מנסה להראות שכח האש כח המיוצג על ידי אליהו גבר על כח המים אותו מיצג אלישע, ובמעמד זה ה' נענה לו, אולם בפרק הבא נאמר "ואחר הרעש אש לא באש ה'"[57].
לסיום חייבים להדגיש שמדת הדין ומדת הרחמים שתיהן אמת, וסגולה ובחירה שתיהן מתקיימות בעם ישראל. אליהו אמנם לא הצליח בדרכו ועלה השמימה, אך אלישע- גם הוא בעצם נכשל שהרי לאחריו באה הגלות.
יש ללכת בדרך התורה מתוך רצון לקיים את דברי ה' ולדעת שגם כשנכשלים יש תקוה, וישראל אע"פ שחטא- ישראל הוא.
[2] מלאכי ג' כ"ג.
[3] יז, א.
[4] מ"א יח' ה'-ז'.
[5] שם כא' י"ז.
[6] מל"א יח, יב.
[7] על פי אביה.
[8] מ"א יח' כ"א.
[9] שם.
[10] מ"א יח' ד'.
[11] יחזקאל יח' כ'
[12] "שבתחלה עלה מחשבתו לבראתו (את העולס) במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מידת הרחמים ושתפה למידת הדין והינו דכתיב "ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמיים" (רש"י בראשית א' א').
[13] חז"ל עמדו על שורש הענין וכבר רבו החולקים הטוענים שהבטוי טל ומטר פרושו גשם ואין בו שני דברים נפרדים. פרוש יפה מצאתי שהמטר כתופעת טבע מסמל מחזוריות, מים מתאדים עולים השמימה (הם הגשם היורד לארץ בחזרה, בדומה לענין הבחירה המבטא יחס בין המצוות הנעשות על ידי האדם בארץ, לשכר (בדומה לגשם) היורד מהשמים אל האדם. ואילו הטל כתופעה טבע מסמל ירידת מים ואומנם בכמות מועטה. על הארץ ללא מחזוריות, בדומה למושג סגולה, האומר שהאדם מישראל נבחר ללא קשר להתנהגותו, בבחינת ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא. זוהי נקודת המחלוקת בין ה' לאליהו, כאשר אליהו טוען שאם ישראל חוטאים איו להם ערך כלל, ואילו ה' בקיום נבואתו של אליהו מדגיש שאולי יש פגם בענין הבחירה אבל סגולת ישראל תמיד תשאר, ולכן רק הטל המשיך לרדת.
[14] מ"א יח' ל"ח.
[15] מ"א יח' מ"ג'. [16] א.מכילתא בא פרשה א' . ב.יש שמצאו בדברי ה' לאליהו "והישארתי בישראל שבעת אלפיים כל ברכיים אשר לא כרעו לבעל וכל פה אשר לא נשק לו" (מ"א יט' י"ח) עקיצה לדברי אליהו "ואיוותר אני לבדי" עיין דעת מקרא במקום .
[17] מ"א יח' א' .
[18] מ"א יז' ו'.
[19] על פי "אשר שמעתי וסיפרתי" לד. הכהן.
[20] איוב לח' מ"א.
[21] תהילים קמז' ט'.
[22] ויק"ר פ"ט, עירובין כו.
[23] עין רש"י במקום.
[24] מדרש הנעלם בז"ח כב'.
[25] יונה בן אמיתי ואליהו עמ' 116.
[26] עיין יונה בן אמיתי ואליהו, הרב יהושוע בכרך עמ' 164.
[27] יש אומרים שהנחל הוא נחל פרת ואז ישנו שוב מסר אירוני והנחל ששמו בא ממשמעות של פריה והפריה, הופך לנחל כריתות מלשון כרת מוות וחידלון.
[28] מ"א טז' ל"א.
[29] מ"א יז' ט'.
[30] מ"א יז' י"ב.
[31] שם י"ג.
[32] שם י"ח.
[33] וכנראה שלא היתה מן החוטאים עובדי העבודה זרה על פי דבריה, מה עוד שאליהו נדרש להאכילה.
[34] שם י"ט.
[35] שם י"ט.
[36] שם כ'.
[37] שם יח' א' .
[38] מל"א י"ט, י"ד.
[39] שם י"ג.
[40] שמות לג' כ', כ"ב.
[41] מ"ב א' ח'. [42] זוהי הפעם היחידה בה ניזכר הפועל מ.ש.ח. לגבי נביא וכן לא
מצוי בתנ"ך כלל נביא המושח את מחליפו למעט משה את יהושע,
אסא ששם ישנה העברת מנהיגות הכוללת מספר תחומים, ואילו אליהו מושך את אלישע לנביא מחליף.
[43] מל"ב ב', ח'.
[44] מ"ב ב' י"א.
[45] פס' י"ד.
[46] עיין מאמרו של אביה הכהן בחוברת זו.
[47] שה"ש ח' ו'.
[48] מ"א יח' כ"ד.
[49] שה"ש ב' ה'.
[50] בן סירא שבח אבות עולם פרשה מח' א-יב.
[51] מ"ב ב' כ"ב.
[52] מ"ב ג' י"ז.
[53] מ"ב ה' י'.
[54] מ"ב ה' י"א.
[55] תדבא"ר יז' וכן ילק"ש מלכים רי"ד.
[56] מ"א יח' ל"ח.
[57] מ"ב יט' י"ב.
doc. no =0031869"