הסיפור במקרא על משפט שלמה המפורסם[‎1] בא כעין המשך לחלום שלמה בגבעון. בו אמר לו ה' "שאל מה אתן לך"[‎2] והוא העדיף על בקשת אורך ימים, עושר כבוד ונפש. אויביו ושונאיו, לבקש חכמה ומדע, כדי להבין משפט עם ה' אשר המליכו. ה' עליו. על חלום זה נכפל הסיפור בספר מלכים ובדברי הימים[‎3]. ההבדלים שבין שניהם אינם אלא בסגנון הלשון בשאלת שלמה ובהענות ה' לשאלתו, כגון : בקשת "לב להבין לשפוט משפט עם ה'" במלכים[‎4] ובקשת "חכמה ומדע" בדברי הימים[‎5]. נתינת "לב חכם ונבון". נוסף על "עושר וכבוד ואריכת ימים" מחד גיסא[‎6] ונתינת "חכמת ומדע" נוסף על "עושר ונכסים וכבוד" - בלא "אריכת ימים" - מאידך גיסא[‎7]. בשני הסיפורים כאחד באה גם הזכרת שלמה את חסדי ה' לדוד בהמליכו תחתיו את שלמה בנו[‎8] ודעת שלמה כי עיקר תפקיד המלך הוא לצאת ולבוא לפני עמו[‎9], כנראה למלחמה, שהוא כעין תפקיד יהושע כשהעמידו משה לפני העדה[‎10], וכן לשפוט את עמו[‎11].

אמנם בדברי המספר עצמו יש שלשה הבדלים בולטים בין שני הספרים : תיאור התגלות ה' אל שלמה כ"חלום הלילה" שנכפל בספר מלכים[‎12], הושמט בדברי הימים וכן הושמט שם התנאי שבספר מלכים אשר התנה בו ה' את הבטחתו לשלמה "ואם תלך בדרכי ... כאשר הלך דויד אביך . . ."[‎13]. שתי השמטות אלה, כנראה, הן בכלל מגמתו הכללית של סופר דברי הימים להגדיל את כבוד מלכות בית דוד ולהאדירו[‎14].

גם הושמט לגמרי בדברי הימים כל המסופר בספר מלכים על משפט שלמה בשתי הנשים הזונות[‎15] שכל אחת מהן היתה טוענת כי הבן החי היה בנה היא ואילו הבן המת היה בן בעלת ריבה. קרוב לודאי כי השמטה זו עיקר סיבתה במגמה הנזכרת המשתקפת בספר דברי הימים להימנע מפחיתות כבודם של מלכי בית דוד. יוצא, איפוא, כי כבר בתקופת המקרא היתה שולטת גישה בעלת דו אנפין אל משפט שלמה אשר צורתה ברורה יותר בעולמם של חכמי ההלכה והאגדה ובה מופיע שלמה לא רק כמלך שופט יושב בדין ומכריע אלא גם כנשפט שעליו ליתן דין וחשבון על דבריו במשפט אם כוונתו בהם לשם שמים. בולטת יותר מגישתם זו בעלת דו אנפין אל משפט שלמה בפרט, גישתם בעלת דו אנפין אל הערכת אישיותו של שלמה המלך בכלל. הלק מסויים מדברים אלה בא בגלוי וכבר הלכו בהם נמושות. חלקם בא אך ברמז זעיר שם זעיר שם. אמנם גם הם נכוחים למבין אם הוא מוכן להתעמק בענין בלא משוא פנים.

עצם הקשר שבין הבטחת חכמה לשלמה בחזיונו בגבעון לבין משפטו בשתי הנשים כבר משתקף בסמיכות זו לזה במסופר במקרא ושוב נתבאר במדרש[‎16]. "'ויקץ שלמה והנה חלום'[‎17], אמר ר' יצחק[‎18] חלום היה עומד על כנו[‎19], חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצוצי והוא יודע מה מצוצי"[‎20]. וקל וחומר שהבין מה שבלב בני האדם ולכן הצליח לכוון אל האמת במשפטו בין שתי הנשים.

גישה הפוכה מזו בתכלית מתבטאת בביקורת רב או שמואל על משפט שלמה[‎21] "... ביקש קהלת למצוא דברי חפץ'[‎22] ... לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה[‎23], יצתה בת קול ואמרה לו ,וכתוב יושר דברי אמת' ‎22 ,על פי שנים עדים' וגו' "[‎24]. אין ספק שהכוונה שם אל משפט שלמה בשתי הנשים.[‎25]

גישה בעלת דו אנפין מתבטאת גם במה שאמרו חכמים בצד ההלכי במשפט שלמה. בסיפור שבמקרא על אותו משפט, לכאורה לא ברור את מי משתי הנשים הצדיק שלמה, אם את התובעת או את הנתבעת שהרי האשה שכתוב בה "ותאמר האשה אשר בנה החי אל המלך . . . בי אדני תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו"[‎26], יכולה להיות זו או זו. כי אין יסוד לפירוש[‎27] בביאור טענות שתי הנשים והוכחת המלך שהנתבעת היתה צודקת. ממה שהקדימה "בני החי" לטענה "בנך המת" כעיקר כוונתה ואילו התובעת הקדימה טענת "בנך המת" לטענת "בני החי"[‎28]. וכן אין יסוד לפירוש האחר ההפוך מזה כי אם הילד תבעה ראשונה והרבתה בדברים ואילו "הנתבעת לא רצתה להרבות בדברים פן תכשל בדבריה ויהיה מחתה לה ואמרה בלבד לא כי בני החי ובנך המת'[‎29]. אמנם אחר התבוננות כראוי יש בירור מעצם טענת התובעת שהיא משקרת והמבין יבין את החלטת שלמה על זה אם יתבונן וידקדק בחזרת המלך על טענות שתי הנשים.

התובעת מספרת סיפור ארוך איך היא ובעלת ריבה ישבו שתיהן לבדן בבית אחד ושוב "וימת בן האשה הזאת לילה אשר שכבה עליו ותקם בתוך הלילה ותקח את בני מאצלי ואמתך ישנה ותשכיבהו בחיקה ואת בנה המת השכיבה בחיקי" וכו'[‎30]. השאלה המתעוררת מיד היא שאם היתה "ישנה" כיצד היא יודעת בדיוק את כל מעשיה של האשה האחרת שהיא קוראת לה בבוז "האשה הזאת". בשלמא בסוף דבריה"...ותקח את בני מאצלי . . .", אפשר להמליץ בעדה שהיא משערת שהמעשה מוכרח היה להיות כפי שסיפרה שהרי "אין זר אתנו בבית זולתי שתים אנחנו בבית"[‎31] ואם לא היא החליפה את שני הילדים אזי מי החליף. אבל טענתה נגד אותה האשה שבפשיעתה היא המיתה את בנה, "וימת בן האשה הזאת אשר שכבה עליו"[‎32], יש בה פירכא מניה וביה כיצד היא יודעת זאת אם היתה "ישנה". ובכן אין מנוס מן ההנחה שהיא משקרת ומכוונת להטעות את המלך השופט שתהא מלאכתה נעשית על ידי אחרים. היא עצמה לא היתה מעיזה להחליף את הילוד החי בילוד המת בחשאי בלילה לפי שהיתה חוששת אולי תתעורר חבירתה והיתה חושבת שתצליח לפתות את המלך לעשות כן בשבילה לעין כל נגד השמש על יסוד המשפט.

בהיות הדבר כן היה שלמה יכול לחתוך את הדין לזכות הנתבעת על יסוד הנחה עקרונית במשפט ש"המוציא מחברו עליו הראיה"[‎33], המתקבלת מאד על הדעת שהרי אם לא כן לא שבקת חיי לכל בירייתא[‎34]. כבר רמז לזה השופט החכם בהוספה הקטנה שהוסיף על דברי הנתבעת בחזרתו על טענותיהן של שתי הנשים : "ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וזאת אומרת" וכו'[‎35].. הדברים האלה של המלך השופט הובאו על ידי ר' סימון[‎36] לראיה ש"צריך הדיין לשנות טענותיהן שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וגו'"[‎37]. אין ספק שהכוונה שם לשנות בבנין פעל, כלומר לעשות איזה שינוי[*]^‎37 שבאמצעותו תתברר האמת, ובמובן זה דברי ר' סימון נמשכים יפה עם הנסמך להם לפניהם ולאחריהם. לפניהם נסמכו להם שתי דרשות על "...מי בעל דברים יגש אליכם"[‎38] ועוד מאמר שלישי :

(א) כיצד דנין הדיינין יושבין ...והתובע פותח בדבריו ראשון שנאמר מי בעל וכו'.

(ב) ומניין שהמוציא מחבירו עליו הראייה ר' קריספא[‎39] בשם ר' חנניה בן גמליאל[‎40] יגש אליכם יגיש ראיותיו[‎41].

(ג) ר' ברכיה ור' חלבו ר' בא[‎42] בשם ר' ינאי[‎43] התובע תובע והנתבע משיב והדיין מכריע.

לפי סמיכות זו קרוב מאד שיש בכלל דברי ר' סימון הנזכרים, "צריך הדיין לשנות טענותיהן . . .", גם היפוך סדרם של תובע ונתבע, כלומר התובע פותח בדבריו ראשון כמו שכבר הובא לעיל בדרשה הראשונה על " . . . מי בעל דברים . . ." אבל כשהדיין חוזר על טענותיהם ישנה את הסדר ויפתח בדברי הנתבע תחילה[‎44].

לאחרי דברי ר' סימון נסמך להם "רב הונא[‎45] כד הוה חמי סהדו בכוונא הוה חקר וכד הוה המי הכן הוה מכוון"[‎46]. סמיכות זו מורה ביחוד כי טעם לשנית בדברי ר' סימון לא רק שינוי בסדר הדברים אלא תוספת או גרעון[‎47] ושינוי הבנה קצת שיוליך אל בירור האמת. טעם הסיפור הנזכר על רב הונא[‎48] שאמיתת דברים יוצאת על ידי חילופי לשון כאשר "זה אומר בכה וזה אומר בכה"[‎49], ואילו אם שני עדים "אמרו עדותם בכיוון בלשון אחד ממש", יש לחוש "שמא שקרנים הן ובעצה אחת כיוונו לשונם".

כבר בא כעין רעיון זה בדברי חכמים על הנבואה באמרם : "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"[‎50], שהדגישו בהסבירם למיאונו של יהושפט מלך יהודה לקבל את תשובתם של נביאי בעל בריתו אחאב מלך ישראל כששאל אם ילך על רמות גלעד למלחמו; או יחדל והם השיבו כולם ארבע מאות איש פה אחד: "עלה ויתן ה' ביד המלך". תשובה זו לא מצאה חן בעיני יהושפט שהוסיף לשאול : "האין פה נביא לה' עוד ונדרשה מאותו"[‎51], ופירשו שאמר יהושפט : "כך מקובלני מבית אבי אבא . . . אין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד"[‎52], כלומר, כיון שכולם מכוונים לדבר בלשון אחד מכהם יש לחשוד בהם שהם משקרים.

כדאי להעיר בקשר לכך כי לפי מה שמספרים חשש זה של שקר בדברים הנאמרים בלשון אחידה וזהה ממש הועיל לעורך הדין ההונגרי ‎Karoly Eotvos - וגם הוא זכור לטוב בין שאר חסידי אומות העולם - להוכיח בעלילת הדם המפורסמת בעיירה ‎Eszlar-Tisza בשנות ‎1882-3 לסה"נ, כי שקר בפיו של ‎Moricz Scharf ב"עדות" המדומא שלו נגד אביו ועוד שלשה יהודים באותה עיירה ששחטו ילדה נוצרית כדי להשתמש בדמה לאפיית מצות כהלכות גוברין יהודאין. טען ‎Eotvos באשר חזר ‎Scharf על "עדותו" בכל פעם ופעם באותן המלים ממש כי שקר בפיו וכל דבריו אינם אלא מצות אנשים מלומדה שלמד על פה בעצת שונאי ישראל[‎53].

כעין זה אם יחזור הדיין על טענות בעלי הדין או על עדות העדים בלשונם ממש לא יצליח בזה להראות שהבין את דבריהם אלא נהפוך הוא ומתוך תמימות דבריו ילמדו לשקר[‎54], בהיותם רואים שאינו חריף להבין את רמאותם.

דברי ר' סימון הנזכרים הובאו להלכה בטור ובשולחן ערוך[‎55] בלשון : "צריך הדיין לשמוע דברי הבעלי דינים[‎56] ולשנות אותם שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת בני החי וגו' ' בהשמטת המלה המכרעת "זה" ולכאורה הכוונה שם לשנות בבנין קל, כלומר, לחזור על עצם דבריהם של בעלי הדין בלא שינוי כלל[‎57] וכבר נתפרש מאמר ר' סימון כן במדרש תהלים[‎58] שהובא שם בלשון : "אמר ר' סימון צריך הדיין לחזור טענותיהן בפני שניהן" וכו'. לפי פירוש זה יהיה "לשנות" מגזירת "ויאמר שנו וישנו", גבי אליהו בהר הכרמל[*]^‎58. ובלשון חכמים במאמר ר' יהושע בן לוי: "חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום", כפי שפירש אותו ר' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא : "כגון דאמרי אינשי אעבור פרשתא דא ואתנייה" להוציא מפירושו במובן "למקרייה בליליא ולמיתנא מתניתין רירה ביממא"[‎59] (= וללמוד משנה שלה ביום).

נהזור אל משמט שלמה. כיון שהיה יכול לחתוך את הדין בזכות הנתבעת על יסוד "המוציא מחברו עליו הראיהק כפי שראינו, מדוע לא עשה כן תיכף ומיד ? מדוע היה מענה את דינה של ענייה זו, האם האמיתית, בהעמיסו עליה את העינוי הקשה אשר במשפטו המדומה "קחו לי חרב . . . גזרו את הילד לשנים ותנו את החצי" וכו'?[*]^‎59 יש שמהפכים בזכותו של שלמה ומשיבים שהיטיב לעשות כן כדי להוציא את הדין לאמיתו ולהראות בפומבי כי צדק בדינו. יש מדרש האומר כי המילים "היא אמו" בסוף משפט המלך[‎60] אינן המשך דבריו הוא אלא בת קול היא שהכריזה "היא אמו"[‎61]. אולם לא כל החכמים הסכימו לזה. כעין התנגדות למשפט שלמה מתבטאת בדברי ר' יהודה ב"ר אלעאי[‎62]: "אילו הייתי שם, פיקרין[‎63] הייתי נותן על צוארו. לא די האחד שמת אלא שצוה לשני שיגזר" וכו'. כעין התנגדות זו מתבטאת גם בהלכה שנשמרה בפוסקים[‎64]: "המענה את הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער אחד מבעלי הדינים[‎65] הרי זה בכלל לא תעשו עול"[‎66]. קשה להכריע מה המקור התלמודי להלכה זו. במקורות התלמודיים נמצא "עינוי הדין" במובן של הלנת והעברת דינו של מי שכבר נגמר דינו למות על פי פסק דינם של דיינים. כגון : בדברי ר' יהודה[‎67], בהתנגדותו לשיטת ר' עקיבא שמשמרים את זקן ממרה עד הרגל וממיתים אותו ברגל, "אין מענין את דינו של זה[‎68] וכן בביאור טעם ההלכה[‎69] שאין דנין [דיני נפשות][‎70] בערב שבת וערב יום טוב " . . . ליגמריה לדיניה בשבתא וליקטליה בחד בשבתא נמצא אתה מענה את דינו"[‎71]. ואין זה "עינוי הדין" במובן שהדיין שוהה מלפסוק את הדין אחר שנתברר לו. אמנם קרוב שהמקור הוא ממה שחכמים מנו "עינוי הדין" בין העבירות החמורות שבעונשן "חרב בא[ה] לעולם'[‎72], ומהמשך הדברים יוצא מפורש שהכוונה לא אל הלנת דינו של מי שנפסק דינו למות, שהוא מילתא דלא שכיחא ואין בו תקיפת היצר, אלא אל עיכוב ושהייה מלפסוק את הדין מפני איזו פנייה פרטית של דיין או עסק פרטי שלו שהוא שכיח ויצרו של דיין תוקפו לענות את הדין. כן פירשו המפרשים[‎73] ויש כעין ראיה לפירושם זה ממה שהובא במכילתא דר' ישמעאל[‎74], בהמשך לפירושם שם: "אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט" על "אם ענה תענה [אותו]"[‎75], שיחה בין ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול לרבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל לפני יציאתם להריגה:

" . . . אמר לו ר' ישמעאל לר' שמעון מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך אמרה תורה אם ענה תענה אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט . . .". הרי לך שיש בכלל עינוי הדין אם חכם שבאה שאלה לפניו או דיין שבא דין תורה לפניו מעכב את השואל או את בעלי הדין זמן מה עד שיגמור את העסק הפרטי שלו, דוגמת העסקים שנזכרו, ואף על פי שאין להם בזה צער אלא שאינם יכולים לחזור אל בתיהם תיכף ומיד. על אחת כמה וכמה שיש עינוי הדין אם הדיין מאריך בדברים ברורים כדי לצער את בעלי הדין או את אחד מהם. הרי לך מקור ההלכה שהדגישו הפוסקים את עונו החמור של הדיין העובר עליה. אין בידינו להכריע אם במחשבה תחילה היתה כוונת חכמים בזה גם אל משפט שלמה שגם הוא האריך בדבר ברור לו - ברור מטעם "המוציא מחברו עליו הראיה' וגם מפני השקר הגלוי אשר בפיה של התובעת - כדי לצער את אחת מבעלות הדין. למי עשה כן ועינה את דינה? בדיוק לצודקת בדינה, לאם האמיתית שכמעט שנפשה יצאה בדברו להוציא להורג את בנה? יש להתיישב בדבר אם היתה כוונת השופט להראות את חכמתו לעיני כל העם כדי שייראו מפניו ויראו "כי חכמת ה' בקרבו לעשות משפט", או להשתיק את הספק בלבו הוא ולברר לעצמו לא פחות מאשר לאחרים מי משתי הנשים היא אמו של הילד. ומה היה בלבו לעשות אם גם התובעת תתחכם לענות "תנו לה את הילוד החי" וכו'?[‎76] מים עמוקים עצה בלב איש ומי חכם ונבון לירד עד סוף דעתו.

סוף דבר הכל נשמע, נשאר משפט שלמה ודינו מוטל בספק הן בנוגע לכוונתו הוא והן בנוגע לכוונת חכמים בדברם על עינוי הדין. ברורה יותר גישה בעלת דו אנפין אל הערכת אישיותו של שלמה המלך בכלל. וגם זו נוגעת הן לדמותו של שלמה במקרא והן לדמותו אצל בעלי האגדה בתלמוד ומדרש. הביקורת החריפה על שלמה בספר מלכים - כי לעת זקנתו "נשיו הטו את לבבו אתרי אלהים אחרים. .. וילך שלמה אחרי עשתורת אלהי צידונים ואחרי מלכום שיקוץ עמונים ויעש שלמה הרע בעיני ה' . . . אז יבנה שלמה במה לכמוש שיקוץ מואב . . . ולמולך שיקוץ בני עמון וכן עשה לכל נשיו הנכריות . . ."[‎77] - הושמטה לגמרי בדברי הימים. לא בא בפירוש לא במלכים ולא בדברי הימים שעבר שלמה על שלשה הלאוין שבתורה : "לא ירבה לו סוסים ... " ולא ירבה לא נשים . . ." וכסף וזהב לא ירבה לא מאד"[‎78], אולם גם בזה יש הבדל בין שני הספרים : במלכים הובלעה כעין ביקורת על שלשה דברים אלה ובא הסיפור על רוב נשיו "ויהי לו נשים שרות שבע מאות . . . ויטו נשיו את לבו . . ,"[‎79], בהקבלה עם "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו"[‎80] וגילה על הסיפור המפורט על עושרו ומרכבתו שגם בו יש כעין ביקורת על נטייתו בהם ממצות התורה : ובפרט שבאה בספר מלכים התוכחת המגולה על שלמה כי "אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה מואביות עמוניות אדומיות צידניות חתיות מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבואו בהם . . . בהם דבק שלמה לאהבה"[‎81]. וכנראה הכוונה אל האזהרה על התחתנות בשבעה הגוים יושבי הארץ[‎82] וגם אל אזהרות : "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' "[‎83], ואל היוצא מן "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה' "[‎84], שהרי מכלל לאו אתה שומע הן. לכל זה אין זכר בדברי הימים[‎85] וגם כשנזכר חטאו בתוכחת הדור שאחר שיבת ציון, של התחתנותם עם הנשים הנכריות[‎86], באה עליו סניגוריה של שבח שהיה אהוב לה' שהמליך אותו על כל ישראל ולא היה כמוהו בגוים הרבים[‎87].

כעין גישה זו בעלת דו אנפין גישת בעלי האגדה אל הערכתו הכללית של שלמה המלך. בנוגע לעצם הדברים שהכתוב גינה אותו עליהם באה האגדה להפוך בזכותו : "אז יבנה שלמה במה" וכו'[‎88], דרשו בו : "מעלה עליו הכתוב כאילו בנה"[‎89], או "שביקש לבנות ולא בנה"[‎90]. וכן : " . . . נשיו הטו את לבבו . . . ויעש שלמה הרע בעיני ה' . . . [‎91], דרשו בו: "הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים ולא הלך", ופירשו : "מפני שהיה לו למחות בנשיו ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאילו חטא". והוסיפו לדרוש בזכותו :

"נוח לו לאותו צדיק שיהא שמש לדבר אחר ואל יכתב בו ויעש הרע בעיני ה'"[‎92]. כעין זה גם אהבתו לנשים נוכריות באה בה הדרשה לזכותו שכוונתו היתה "למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה"[‎93]. מאידך גיסא דרשו לגנותו[‎94]: שלא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם, כתיב[‎95], 'לא ירבה לו נשים' אמר שלמה אני ארבה ולא אסור וכתיב[‎96], . . . נשיו הטו את לבבו' וכתיב^‎95 'לא ירבה לו סוסים' ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב וכתיב[‎97] 'ותצא מרכבה ממצרים בשש וגו '. גם דרשו כי "יו"ד שבירבה קיטרגו"[‎98]. או "עלה ספר משנה תורה ונשתטח לפני הקב"ה אמר לפניו רבון העולם כתבת בה [ב] תורתך כל דייתיקי שבטלה מקצתה בטלה כולה והרי שלמה מבקש לעקור יו"ד ממני אמר לו הקב"ה שלמה ואלף כיוצא בו בטילין ודבר ממך אינו בטל"[‎99].

גם באו אגדות גלויות יותר בגנותו של שלמה כבכופר בעיקר. בראשונה באה המעטה זו מדמותו של שלמה בפירוש ונקרא בה שמו עליו כמו במה שאמרו[‎100]: "ר' חנניה[‎101] ור' יהושע בן לוי ביקשו לצרף את שלמה עמהן[‎102] . . . הדר עילה[‎103] הוה "יליף מצל ומתעני כיון שנמנה עמהן צלי ולא איתעני"[‎104]. כעין זה הובא בשם ר' יהודה שאמר בשם שמואל[‎105]: "ביקשו לצרף את שלמה עמהם ובא[ה] דמות דיוקנו של דוד ונשתטח[ה] . . .". אך לבסוף נאמרו דברים כאלה בחשאי בלא הזכרת שמו של שלמה כמו בנוסח המאוחר בשם ר' יהודה שאמר בשם רב "ביקשו עוד למנות אחד באה דמות דיוקנו של אביו ונשתטח . . ."[‎106]. כנראה גברה לבסוף יד המהפכים בזכותו של שלמה. אולי הועילה לו לשלמה המלך זכות שלושת ספריו שאחר המחלוקת שנחלקו בהם[‎107] נמנו וגמרו להכניס אותם לכלל כתבי הקודש.

בתוך: ניב המדרשיה, תשל"ב-תשל"ג, עמ' לט-נ.

[‎2] שם, פס' ה' = דה"ב א', ז'

[‎3] מ"א ג', ה-י"ד = דה"ב א', ז'-י"ב.

[‎4] מ"א ג', ט', י"א,

[‎5] דה"ב א', י'-י"א.

[‎6] מ"א ג', י"ב-י"ד.

[‎7] דה"ב א', י"ב. והשמטה זו עוד נעמוד עליה להלן הערה ‎13.

[‎8] מ"א ג', ו' = דה"ב א', ח'.

[‎9] מ"א ג', ז' = דה"ב א', י'.

[‎10] במדבר כ"ז, י"ז ושם, כ"א י. והשוה גם דברים ג', כ"ח ושם ל"א, ב'-ג', כ"ג.

[‎11] מ"א ג', ט' - דה"ב א', ה. והשוה עוד שם, י"ם, דע-י"א גבי יהושפט וכן מ"ב ו', כ"ו--ל" גבי "מלך ישראל" סתם ושם ה', ה'--ו' גבי "המלך" סתם ושני המעשים היו בזמן אלישע וכנראה הכוונה אל בן דורו יהורם בן אחאב. אבל השופטים שכתוב בהם "וישפוט את ישראל" - שופטים ג', י' גבי עתניאל ומקביליו ‎12 - עיקר תפקידם היה להיות "מושיעים לבני ישראל מיד שוסיהם" - השוה שם ב', י"ד--ס"ו וג' ט' ועוד. חוץ ממה שנאמר בש"א ד, ט"ו-ה', ג'. ובדברי השם אל שמואל - שם ח', ה'-ו, י"ט-כ' - הכוונה אל שני התפקידים גם יחד.

[‎12] מ"א ג', ה', ט"ו

[‎13] שם פס' י"ד. וכנראה השמטה זו היא שגרמה שגם הבטחת "והארכתי את ימיך" הנוספת שם הושמטה בדה"ב א', י"ב שהרי אותה הבטחה תלויה בתנאי ולא שאר ההבטחות לפי הדרשה בספרי דברים, סי' קס"ב שאריכת ימים שבאה בתנאי בפרשת מלכים שבספר דברים - "לבלתי . . . סור מן המצוה . . . למען יאריך ימים על ממלכתו . . ." (שם י"ז, כ') - גם הבטחתה לשלמה תלויה בתנאי אבל עושר וכבוד הובטחו לו שלא בתנאי ; וכעין זה הובא בילקוט רמז קע"ד וברש"י ורד"ק למ"א ג', י"ד.

[‎14] אמנם אין בזה בירור למה הושמט בדה"ב א', י"ב--י"ז "ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו" אשר במ"א ג', ט"ו שפירשו בו "משמחת לבו שהבין שחלומו אמת", ודרשו בו בשה"ש רבה פ"א סוף סי' ט' : "מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה".

[‎15] מ"א ג', י"ז-כ"ח.

[‎16] שה"ש רבה שם, וילקוט רמז קע"ה.

[‎17] מ"א ג', ט"ו.

[‎18] זהותו - אם הוא תנא או אמורא - תלויה קצת בזהות ר' אלעזר שבא אחריו בשה"ש רבה, שם ; ובילקוט שם שני המאמרים הובאו בשם ר' יצחק.

[‎19] לבעל מתנת כהונה שם "על בסיסו ואמיתתו" וראיה לדבריו מרש"י ורד"ק למלכים שאין ספק שמקור שניהם מן המדרש שאנחנו עומדים עליו.

[‎20] כעין זה הביאו רש"י ורד"ק שם, לפי הענין ולא לפי הלשון. כנראה דרוש זה יש לו ענין עם " . . . וידבר על הבהמה ועל העוף . . ." שם, ה', י"ג ונתפרש "על" במובן "אל" אלא שרש"י ורד"ק ושאר המפרשים שם לא ופירשו כן.

[‎21] ראש השנה כ"א סוף ע"ב, ולא נסתיים שם מי אמר מה.

[‎22] קהלת י"ב, י'.

[‎23] כעין זה בתרגום קהלת שם. לכאורה יש סתירה חמורה בין ביקורת גלויה זו על בקשת שלמה לדון בלי יסודות המשפט שבתורת משה לבין דרשה של יבא על המשיח שעתיד לקום מצאצאיו של שלמה דרשה לשבח (סנהדרין צ"ג, ב') מן "והריחו ביראת ה' " (ישעיה י"א, ב') שהוא עתיד להיות "מורח ודאין", דכתיב "ולא למראה עיניו ישפוט" (ישעיה, שם), שמריח באדם ושופט ויודע מי החייב שנאמר וכו' (רש"י סנהדרין שם). אמנם אין זה מפליא כל כך שהרי יש גם שאר אגדות חלוקות בענין. דרשו מן "אלה המצות אשר צוה ה' את משה . . ," (ויקרא כ"ז, ל"ד) "שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה" (שבת ק"ד א' ומקביליו), ומאידך גיסא : "עתיד הקדוש ברוך הוא להיות יושב בגן עדן , . , ודורש להם (= לצדיקים שיושבין לפניו שם) טעמי תורה חדשה שעתיר ליתן להם ע"י משיח" (אותיות דר' עקיבא, נוסחא שניה, אות זי"ן, דף נ"א, בהוצאת "טרקלין" ורשה תרפ"ז).

[‎24] דברים י"ז, ו' : כלומר, לא שביקש קהלת להיות כמשה (כמ"ד ראשון בראש השנה שם) שלא יעלה על הדעת כלל. ומה שכתוב שם בראש דברי מ"ד זה "בנביאים לא קם, במלכים קם" היינו בל' בתמיהה, והשוה עוד נוסח כ"י אוקספורד שהובא בד"ס שם, סי' ע', אמנם לשון ר"ח בפירושו שם לכאורה לא נוטה כן, וצ"ע.

[‎25] וכבר הראה כן רצ"ה חיות בחידושיו לראש השנה שם.

[‎26] מ"א ג', כ"ו.

[‎27] לפי המלבים שם, פס' כ"א-כ"ג.

[‎28] כי אין פירוש זה אלא דרוש פיקחני יפה ולא פשוטו של מקרא. שהרי סידור זה של סמיכות ענין אל ענין שוה לו - והוא כעין הסדר הקדמון של כתיבת שורה אחת מימין לשמאל ושורה אחת משמאל לימין בסירוגין (= כדרך סיבוב השוורים בחרישתם) - רגיל מאד בכמה מינים של ספרות. הוא נמצא גם במשנה וכבר אמרו עליו בנדרים ג' ריש ע"א : "ומנין ההוא דסליק מפרש ברישא". אמנם, כמובן, נמצא גם הסדר ההפוך מזה, סדר שאמרו עליו בנדרים שם "זימנין מפרש ההוא דפתח ברישא", והוא סדר שתי הטענות בחזרת השופט עליהן (מ"א ג', כ"ג) שהוא ממש כסדרן בפי שתי בעלות הריב עצמן (שם, פס' כ"ב). גס יש בשני הסדרים בריב זה טעם כמוס כדי להבחין בין טענה לטענה כדי שבסמיכות "זה" אצל אחת מהן יתברר, כמו שנראה עוד להלן, שהיא טענת התובעת ורוצה להוציא.

[‎29] אברבנאל במ"א שם. ואטו כל המרבה בדברים לפני הדיין יצא צדיק בדינו ; וקו"ח לשאר דברי אברבנאל שם שהכיר שלמה שהנתבעת היתה "מטבע מאדים , . ," או כי "מהכרת פני הנשים הזונות ופרצופיהן . . . ואופן דבריהם . . . השיג מצפוני לבותן וירד לאמת הענין". וכנראה אחרי אברבנאל נמשך ר' יחיאל הלל אלטשולר ב"מצודת דוד" (שם, פס' כ"ה) כי "מתוך דבריהן הכיר המלך בחכמתו הדין עם מי ואמר להיושבים לפניו שכן הוא האמת שהאחת גנבה הילד החי ...", כלומר שהתובעת היתה צודקת.

[‎30] מ"א ג', כ"ג.

[‎31] שם, פס' י"ח, וכך נוטים דברי מלבים שם, פס' כ"א, אמנם לכאורה עיקר חסר מן הספר, וההשערה לא בדברי האשה אלא בדברי המפרש.

[‎32] שם, פס' כ'. ומלבים שם ניסה הסבר גם לטענה זו : "כי כן הכירה בו שזה סיבת מיתתו". וזה דוחק גדול. כי מניין לה מומחיותו של פתולוג בקי ? ועוד : כי גם הטעם הנתון לטענה זו - שהתובעת היתה טוענת שהיא מכירה באמצעות מומחיותה זו בסיבת מיתתו של הילד - אין זכר ממנו בסיפור שבמקרא. לכן פשוטו של מקרא נוטה שהיתה טוענת שראתה במו עיניה שמת כאשר שכבה עליו אמו, אלא שהיתה משקרת, כמובן.

[‎33] משנה ב"ק סוף פ"ג (פעמיים) ויש גורסים שם : " . . . עליו להביא ראיה", תוס' ב"מ ריש פ"א ושם פ"ח הכ"א וכן יוצא מן המשנה שם פ"ח מ"ב, ויש לזה כמה מקבילים ובכללם הירושלמי והבבלי שנסמנו להלן הערות ‎37-38

[‎34] השרה ב"ק צ"א ב', ומקביליו נסמנו ביפה עינים שם.

[‎35] מ"א ג', כ"ג

[‎36] ר' סימון סתם היינו ר"ס תלמיד ר' יהושע בן לוי. עי' בערכו עמ' ‎962-3 ב"תולדות תנאים ואמוראים (= תתו"א) לר' אהרן היימאן (לונדון, תר"ע).

[‎37] ירוש' סנהדרין פ"ג ה"ח (כ"א סוף ע"ב). [*‎37] צורות בבנין פעל משורש. "שנה" שכיחות לרוב במשנה ובשני התלמודים : השוה ב"מ פ"ו, מ"ב, ירוש' פסחים פ"ד, מ"א (ל' ריש ע"ד), בבלי שבת, י' ב' ומקביליהם רבו מלספור. הן נמצאות גם במקרא : השוה מ"ב כ"ה, כ"ט ומקביליו ‎8.

[‎38] שמות כ"ה, י"ד. ושם "אלהם" בלוטת נסתר(ובכתיב חסר, בלא יו"ד) וכן הובא בבבלי ב"ק מ"ו ב' ; וקרוב שהטעות בירוש' נשתרבבה מן " . . . עד אשר נשוב אליכם" בראש הפסוק בשמות שם.

[‎39] לפי תתו"א עמ' ‎1037א--ב היה אמורא זה תלמיד ר' יוחנן [בר נפחא] ויש לשמו כמה צורות כמו "קריספדא, קרציפא" ועוד.

[‎40] על המחלוקת בזהותו ואם שנים היו או רק אחד, עי' שם, עמ' ‎480ב‎481-ב.

[‎41] כן דרשו גם בבבלי, שם, כנראה לפי הכתיב שניתן לקריאת יגש בבנין הפעיל בצורת האופן הציוויי (‎jussive) במקום יגיש בצורת האופן הייעודי (‎indicative); ועי' ‎Gesenius-Kautzsch עמ' ‎147 ריש ס' ‎n53.

[‎42] הלשון מגומגם ואולי טעמו "אמר ר' בא" או "בשם ר' בא". ואם אינו כן יש לגרוס "ור' בא" (בהוספת וא"ו החיבור).

[‎43] על ר' ברכיה סתם, אמורא בדור רביעי מאמוראי ארץ ישראל, עי' בערכו ב"תתו"א" עמ' ‎296ב ואילך. על ר' חלבו סתם, רבו המובהק של הנ"ל, עי' שם עמ' ‎451א‎452-א. ר' בא סתם =ט ר' אבא סתם (עי' שם עמ' ‎261ב), קשה להכריע בו אל מי מכמה האמוראים בשם זה הכוונה כאן (עי' שם עמ' ‎1ב ואילך) ובמדה מסויימת זהותו תלויה בגי' שעמדנו עליה בהערה שלפני זו. גם ר' ינאי סתם קשה להכריע בו אל מי הכוונה כאן, עי' שם עמ' ‎758א ואילך.

[‎44] אין צורך בהנחת בעל יפני משה" בירוש' שם ד"ה והדיין שר' סימון חולק על האמוראים שנזכרו לפניו. גם אין מחלוקת בין ר' סימון לר' נחמן בבבלי ב"ק מ"ו, ב' "אין נזקקין אלא לתובע תחילה", שהרי לא איירי ר' נחמן בסידור הטענות בפי הדיין לפי הסכמת כל המפרשים. עי' רש"י ותוס' שם ד"ה שאין נזקקין ופסקי הרא"ש שם, פ"ו סי' א' ור"ן שם, ריש פ"ה ו"שיטה מקובצת" שם, צד ‎176א‎177-א בדפוס שלפני (הוצאת "דעת", ברוקלין נ.י., התש"ג).

[‎45] גם רב הונא סתם קשה להכריע בו אל מי הכוונה כאן. עי' "תתו"א" עמ' ‎336א ואילך.

[‎46] ריש ע"ג בנסמן לעיל הערה ‎37. וכבר העיר בעל "מראה הפנים" שם, ד"ה צריך, על ציטטה מן הירושלמי שם בפיסקי הרא"ש סנהדרין פ"נ, סי' ל"ב. שם "רבאק במקום "רב הונא" ואין להכריע, ונוסח "סהדי" שם עדיף על "סהדו" שבירוש' שלפנינו. ותמוהים מאד הדברים בסי' צ' ב"פלפולא חריפתא" על הרא"ש שם - לר' יום טוב ליפמאן העליר בעל תו"ט - "הרי"ף כתב קודם לזה רב הונא מיקל" וכו' שהרי לכאורה השמיט הרי"ף "דבא (או "דב הונא") כד הוי חמא... הוה מכוין" שישנו הן ברא"ש והן בירוש' שלפנינו. ויתכן שהציון "[צ]" של בעל פלפולא חריפתא נדפס בטעות שלא במקומו הראף והוא שייך אל "רב הונא ב"ר חייא כד הוה חזי . . . זכות . . ." ברא"ש שם שהובא גם ברי"ף (בנוסח שונה קצת) ולפניו שם הובא "רב הונא מיקל . . ." (כמו בירוש' שלפנינו) שהושמט ברא"ש. וראוי לתשומת לב כי בירוש' שלפנינו בא "רב הונא (סתם) . . . ידע . . ." במקום "רב הונא ב"ר הייא . . . חזי . . ," ברי"ף וברא"ש, ולכאורה נוסח רב הונא סתם עדיף.

[‎47] אמנם פשוט מאד שהשמטת "לא כי" מטענות שתי הנשים (מ"א ג', כיב) בחזרתן ע"י שלמה (שם, פס' כ"ג) אין בה שינוי מטענותיהן שהרי בא "לא כי' במשנה (כתובות פ"א מ"ו, ב"ק פ"ג מי"א, שבועות סוף פ"ו) - כנראה כעין הד מלשון המקרא - ואין בו בירור גמור (לפי הבבלי ב"ק ל"ה, ב') אם הוא מציג טענת ברי או טענת שמא.

[‎48] כמו שנתפרש בפיסקי הרא"ש במקום הנ"ל.

[‎49] כעין לשון המקרא (מ"א כ"ב, כ').

[‎50] הקשר בין אישיותו של כל נביא ונביא לסגנונו הוא - בהתאם לניסות הפתגם הידוע ‎I'homme cest style le בפי אנשי צרפת - מתפרש יפה ב"מורה הנבוכים" לרמב"ם ח"ב, ריש פכ"ט "כי לכל נביא דבר אחד מיוחד בו" וכו'.

[‎51] מ"א כ"ב, ה'--ז' = דה"ב ח', ד'--ו'.

[‎52] בבלי סנהדרין פ"ט, א' ; וגם בירוש' שם, סוף פי"א "שני נביאים שנתנבאו כאחת", אין הכוונה שנבואתם שוה ממש.

[‎53] אותה ‎celebre cause מתוארת היטיב בכמה ספרי היסטוריה, לדוגמא דברי ימי היהודים ע"י שמעון דובנוב (בתרגום גרמני ע"י אלכסנדר שטיינברג ‎1929 ,Berlin) כרך ‎10 עמ' ‎103-8. קוראי הונגרית ימצאו ענין גם בתיאור ‎Eotvos בחיבורו ‎per nagy A בעל ג' כרכים עבי הכרס (‎1904 ,Budapest).

[‎54] כעין לשון שמעון בן שטח באבות פ"א, מ"ם. ועי' במיוחס לרש"י שם.

[‎55] ח"מ הל' דיינים סי' י"ז (סעיף ז').

[‎56] בטור "בעלי הדינין", וכצ"ל לפי הדקדוק.

[‎57] וכך פירשו שם כל המפרשים ויש מהם שהביאו כן בשם הרמב"ם והסיחו דעתם ממה שבדבריו, בהל' סנהדרין פכ"א ה"ט, לא הושמט "זה" אלא הובא הפסוק בצורתו השלימה כמו בירוש' (שנסמן לעיל הערה ‎37). כנראה גם אברבנאל הסיח דעתו כמוהם בפירושו למ"א שם שהביא את דברי המלך בשלימותם ואעפ"כ הוסיף "ובזה לא חדש דבר עליהן . . . שינה (= שנה ?) המלך הדברים לא לחדש דבר כי אם כדי שיראו שהבין דבריהם . . .".

[‎58] מזמור ע"ב סי' ב' סוף עמ' ‎324 במהדורת באבער (ווילנא, ‎1891). אמנם במקבילים שהובאו שם הערה י"ג - דברים רבה פ"ה, סי' ה' וקהלת רבה פ"י, סי' י"ח - עוד נשמר הנוסה הקדמון "לשנות". [*‎58] מ"א י"ח, ל"ד. ומקביליו בש"א כ"ו, ח', ש"ב כ' י', משלי י"ז, ט' (לרש"י וראב"ע) ושם כ"ו, י"א, נחמיה י"ג, כא. אמנם יש גם "שנה" בבנין קל במובן עשיית שינוי באיוב כ"ט, כ"ב (לתרגום ולרלב"ג שם), ועי' גם שניתי במלאכי ג' ו', ישנא באיכה ד' א' (באל"ף במקום ה"א) במובן פעל (כמו ישנא בקהלת ח' א', גם כן באל"ף במקום ה"א) או במובן התפעל (כמו "והשתנית" ב:מ"א י"ד, ב').

[‎59] מגילה ד', א'. ועי' עוד תוס' טהרות פ"ד, ה"א וב', בבלי יומא פ"ו, ב' ושאר המקומות שנזכרו במלון .‎Jastrow עמ' ‎1605א ערך "שנה ‎1". ושם עמ' ‎1605ב ערך "ש(י)נה .‎Pi 1" הובא "לשנות" מירוש' סנהדרין פ"ג (כ"א סוף ע"ב) בניקודו הנכון אבל תורגם בטעות ‎repeat to (וכן הדוגמא האחרת של "שנה" בבנין פעל במובן ‎time second to come a שהובא שם מבמדבר רבה פ"ד סי' כ' (כ"א) מצאתי בנוסחאות "ולא שנתה ולא שילשה" שיש לנקדו כעין ניקוד "שנו וישנו . . . שלשו וישלשו" גבי אליהו). תרגום מוטעה זה של "לשנות" בירוש' שם הובא במלון ‎Jastrow גם בעמ' ‎545א ערך "טענה". נוסף על זה הובא שם בטעות "לשקול טענותיהן" ממדרש תהלים (נסמן לעיל הערה ‎58) וכנראה נשתרבבה הטעות מן ההבאה שם מילקוט מלכים רמז קע"ה.

[*‎59] מ"א ג', כ"ד-כ"ה.

[‎60] שם, פס' כ"ז.

[‎61] עי' רש"י ורד"ק שם ומקורם במדרש תהלים שם עמ' קס"ג ומקביליו נסמנו בהערה י"ז שם.

[‎62] מדרש תהלים, שם, וקהלת רבה פ"י סי' י"ח (ושם בשיבוש "א"ר" במקום "ב"ר").

[‎63] נתפרשה מלה זו והובאו כמה מנוסחאותיה בהערה ט"ו שם.

[‎64] רמב"ם הל' סנהדרין פ"כ, ה"ו. טור ושו"ע ח"מ הל' דיינים סי' י"ז (סעיף י"א).

[‎65] ברמב"ם בנוסחאות הדפוס "מבעלי דינים" (בלא ה"א הידיעה, וכן "בדברים ברורים") ; בשו"ע "מהבעלי דינים", ועי' לעיל הערה ‎56.

[‎66] ויקרא י"ט, ט"ו, ל"ה. ברמב"ם ליתא "לא תעשו' לפי שכבר נזכר לשון המקרא בראש ההלכה שם.

[‎67] ר' יהודה סתם במשנה היינו ר' יהודה ב"ר אילעאי. עי' תתו"א עמ' ‎534א ואילך.

[‎68] סנהדרין פי"א, מ"ד.

[‎69] שם, פ"ד סוף מ"א.

[‎70] כן נתפרש בירוש' שם (כ"ב ב') וכן נוטים גם הדברים בבבלי שם, ל"ה א'.

[‎71] בבבלי שם. במקבילו בירוש' שם " . . . אם אומר את כן נמצא דינו משתקע" (ב"יפה עינים" בבבלי שם הובא מן הירוש' " . . . משתהה" ונוסח זה מתקבל על הדעת).

[‎72] אבות פ"ה, מ"ח, ואדר"ן פל"ח ה"ג (והגריא יש לו נוסח שונה שם) וע"ע שבת ל"ג א'.

[‎73] רמב"ם והמיוחס לרש"י באבות שם ונמשך אחריהם בעל "תפארת ישראל" שם. והאריך בו ר' יוסף בן יהודה אבן עקגין ב"ספר מוסר' שלו על אבות, עמ' ‎160 במהדורת ב. י. באכער (ברלין, תרע"א) : "פירוש עינוי הדין שמניחין אותו מיום ליום ימים הרבה והוא ברור להם ואין גומרין אותו ומקניטין את בעלי הדין ואע"פ שדנין אותו לבסוף דין אמת".

[‎74] מהדורת א. ה. ווייס (ווין, תרנ"ה) עם' ‎102. דברים אלה הובאו בפרוטרוט בפירוש מחזור ויטרי לאבות שם - עמ' ‎544 במהדורת ר' שמעון הורוויץ דפוס ב', בהוספת הערות ותיקונים, ירושלים, תשכ"ג = דף ‎36 ע"א בהוספות בסוף כרך ה' של משניות הוצאת ראם-ווילנא (ושוב נדפסה בהוצאת "אל המקורות", ירושלים, תשי"ז) - עם שינויי לשון שמהם ראיה על נכונות תיקוני ' נוסח בסכילתא על ידי ווייס. גם נוספו במחזור ויטרי שם דברים מ"משנת ר' נתן" (= אדר"ן שהובא לעיי הערה ‎72). ויש כעין זה גם בשמחות פ"ח, ה"ח, עם' ‎20--21 במהדורת חברי המנוח יחזקאל קוטשר ע"ה (‎1966 ,Press University Yale) כרך ד‎1 בסדרת‎Series Judaica Yale.

[‎75] שמות כ"ב, כ"ב. "אותו" שם חוזר אל "יתום" וגם "אלמנה" בכלל שהרי על שניהם הזהיר שם, פס' כ"א ; ובא בלשון זכר לפי ש"יתום" נזכר אחרון וסמוך לו. עי' ‎Gesenius-Kautzsch עמ' ‎468 סי' ‎g--e146.

[‎76] מ"א ג', כ"ז ; ועי' מכות כ"ג, ב' "מנא ידע דילמא איערומא מיערמא". אילו היה אפשר להניח שהנתבעת היתה עוד תופסת בילד החי - ומה שאמרה "תנו לה" היינו "קחו אותו ממני ותנו לה" - היינו אומרים שאם התובעת היתה מתחכמת להערים היתה אומרת "עזבו בידה את הילד החי" וכו'.

[‎77] מ"א י"א, ד'-ז'.

[‎78] דברים י"ז, ט"ז-י"ז.

[‎79] מ"א י"א ג'.

[‎80] דברים י"ז, י"ז.

[‎81] מ"א י"א, א'-ב'.

[‎82] דברים ז', א'--ג'. ובכללם "חתיות" וכן "צידניות" שבמ"א י"א, א' שהרי נזכר צידון כבכורו של כנען בבראשית י', ט"ו.

[‎83] דברים כ"ג, ד'. ואע"פ שדרשו "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית" (יבמות ס"ט, ב' ומקביליו הרבים נסמנו שם במסורת הש"ס וב"יפה עינים" שם, ע"ו ב') הרי גם כן אמרו שלא הכל הודו בזה (שם, ע"ו ב' ומקביליו נסמנו ב"יפה עינים" שם) ; ובכל אופן לשון מ"א י"א, א'-ב', נוטה לפי פשוטו שהאיסור כולל גם מואביות ועמוניות, ודברי רלב"ג שם דחוקים.

[‎84] דברים כ"ג ט'. ו"להם" שם חוזר אל אדומי ומצרי שנזכרו בפס' ח' שם, ונפלאים דברי רד"ק במ"א ג', ג' שהביא מאמר "רז"ל שאמרו כי מותרת היתה לו כי מה שאמר בנים אשר יולדו להם דור שלישי בנים ולא .בנות" וכו' (ועי' יבמות ע"ז א' ותוס' שם ד"ה כתנאי), ואולי תפס רד"ק דברי הירוש' - שם פ"ח ריש ה"ג (ט', ג') - לא כקושיה אלא כשיטת חולק על המשנה שם במצרית ואדומית בדור ראשון ושני.

[‎85] וגם הסיפור על העושר ועל המרכבה הבא במ"א י', י"ד-כ"ט (אחר הסיפור על ביקור מלכת שבא, שם פס' אע-י"ג) סמוך לביקורת על חיתוניו שם י"א, א'--ח', בא בדה"ב לא רק במקבילו (ט', כ"ה-כ"ח) אלא גם כעין שבח (שם א', י"ד--י"ז) בין חזיון שלמה בגבעון (פס' זע-י"ג) לבנין הבית (פס' י"ח ואילך).

[‎86] נחמיה י"ג, כ"ג-כ"ז;ועל המשך עזרא-נחמיה בדברי הימים, שנתקבל גם אצל חוקרי המקרא החדשים, עי' ב"ב ט"ו, א'.

[‎87] נחמיה י"ג כ"ו.

[‎88] מ"א, י"א, זע--ה'.

[‎89] סנהדרין צ"א, ב'.

[‎90] שבת נ"ו, ב'.

[‎91] מ"א י"א, ד-ו.

[‎92] שבת, שם. ובכלל לשון הדרשה "...ללכת אחרי..." לפי הנוסח שבספרים; שהרי במלכים שם ליתא "ללכת" או היא הבאה לפי הזכרון הכוזב ונשתרבבה מפס' י' שם. ועי' גם ד"ס שבת, שם, סי' ק'. רש"י שם נדחק לפרש "שמש לדבר אחר" במובן "שמש לחטוב עצים . " . בשכר לעכו"ם" ולכאורה עבודתה בשכר גם כן אסורה. ובמקביל לזה בתנחומא וארא סי' ב' (= סי' ה' במהדורת באבער) בא "גורף ביבין" (=ם מנקה צינורות של מי רגלים ושופכין) במקום "משמש לד"א". ויש "ד"א" לא רק במובן עבודה זרה (מנחות פי"ג, מ"י ועוד) אלא גם במובן של כמה מינים של טינופת : עי' בערכו במילון ‎Jastrow עמ' ‎278ב.

[‎93] ירוש', סנהררין פ"ב, ה"ו (כ', ג').

[‎94] בבלי שם, כ"א, ב'.

[‎95] דברים י"ז, ט"ז-י"ז.

[‎96] מ"א י"א, ד'.

[‎97] שם י', כ"ט. לכאורה חסרה בסנהדרין שם דרשה על מה שעבר שלמה על הדבר השלישי "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (דברים שם) שהוסיף על מדת "כדי ליתן אספניא" שהיא לבדה הותרה למלך לפי המשנה שם ; ועי' הערה ‎99 להלן.

[‎98] ירוש' שם ומקביליו בויקרא רבה י"ט, ב' ושה"ש רבה ה', ח' ותנחומא במקום הנ"ל (בהערה ‎92).

[‎99] גם זה שם. הלשון : "כתבת בתורתך כל דייתיקי" וכו' דחוק. ועי' "מראה הפנים" בירוש' שם, ד"ה כתבת. ועדיף נוסח ויקרא רבה שם " . . . עקרני שלמה ועשאני פלסתר שכל דייתיקי ששנים ושלשה דברים בטילין ממנה כולה בטילה" ; והטעם ששינוי כלשהו עלול להחריב את כל העולם כמו שאמרו בהמשך הדברים שם על "אחד" ו"אחר" (דברים ו', ד' ושמות ל"ד, י"ד) ועי "לא תחללו" ו"תהלל" (ויקרא כ"ב ל"ב ותהלים ק"נ ו'). וראוי לתשומת לב שבא שם וכן בתנחומא שם שעבר שלמה על "וכסף וזהב לא ירבה" (דברים שם) ואע"פ שלא נתפרש טעמו בהדיא - וכנראה זה טעם שני דברים ולא שלשה בבבלי סנהדרין כ"א ב' - הרי הוא בכלל "לבלתי רום לבבו מאחיו" (שמ פס' כ') ויובן בהתבוננות קלה מן המסופר על שלמה שהרבותו כסף וזהב הוא שהביא אותו להקשות את עול עמו שהתלוננו עליו אחרי מותו (מ"א י"ב, ד' = דה"ב י' ד').

[‎100] ירוש' סנהדרין פ"י סוף ה"ב (כ"ט, ב').

[‎101] השם חנניה (=כ חנניא =: חנינא =: חיננא) רגיל מאד בשני התלמודים כשם של כמה וכמה חכמים - עי' תתו"א בערכיהם - וקשה להכריע אל מי מהם הכוונה כאן.

[‎102] עם שלשה המלכים שאמרו עליהם, במשנה שם, שאין להם חלק לעולם הבא.

[‎103] שם חכם בעל מעשים טובים לפי המשך הענין. אמנם לא נזכר כלל ב"ספר היוחסין" לר' אברהם זכות ולא בשאר ספרי היחס שנמשכו אחריו וגם לא ב"תתו"א" מאסף לכל המחנות.

[‎104] כלומר משנמנה עמהם לצרף את שלמה עם אותם שלשה המלכים, התפלל ולא נענה ; ועי' "פני משה" בירוש', שם.

[‎105] במדבר רבה ריש פי"ד.

[‎106] בבלי סנהדרין ק"ד, ב' ; וקרוב שבכוונה בחרו להם שם "למנות" במקום "לצרף" (בירוש' ובמדבר רבה שם) כדי להזכיר את המסופר על עילה הדר בירוש' שם (אע"פ שטעם "נמנה" שם שונה מכאן).

[‎107] ידים סוף פ"ג ובבלי שבת ל', ב' ומקביליהם.