אופיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה - הננו חשים ומרגישים היא בתוכיותה של כנסת ישראל...

רק בהיגמר התוכן, בהעלות האומה למרום מצבה, אז יוחל אור אל-הי עולם א-להי ישראל הוא "ושמו אשר יקראו לו הוא ד' צדקנו" "ושם העיר מיום ד' שמה". מצב גאולה זה הוא יסוד החזון של הרזים, שכנסת ישראל לא תשוב למקומה לעתיד, כי אם קודשא בריך הוא וכל חייליו יבואו אליה ויקימו אותה מן עפרא ביקר סגי. אשרי עין ראתה כל אלה ולמשמע אוזן ותקוה תשמח נפשנו. אורות התחיה

יום העצמאות במערכת החגים

שלשה חגים נקראים בתורה רגלים והם : פסח, שבועות וסוכות, וכנגדם שלשה חגים נוספו לנו ע"י חכמי הדורות - חנוכה, פורים ויום העצמאות.

חנוכה ופורים קשורים למסגרת המצוות הנוספות ע"י החכמים ונמנים עמם במנין כת"ר (תרי"ג דאורייתא בתוספת ז' מצוות דרבנן), שהוא כמנין האותיות של עשרת הדברות - שהן נחשבות כשורשי התורה.[‎1]

כל מנהג שנהגו חכמים וכל תקנה שתיקנו, כעין דאורייתא תיקנו, ושורש דברי החכמים כבר נחתם בתורה. שהיא גם תכנית לעולם "הקב"ה הביט בתורה וברא את העולם".[‎2] ואם זה אמור לגבי מנהג ותקנה, קל וחומר שיש לאמרו לגבי מצוה ממש כמו חנוכה ופורים. האמנם מקרה הוא הדבר, שכנגד ג' רגלים של תורה, עומדים ג' חגים דרבנן? יהודי המאמין בהשגחה אלוקית, יענה שאין כאן מקריות כשם שאין מקריות בשום נושא - גדול או קטן - בעולמנו. אולם בעיון נכון, נוכל לראות שיש כאן הרבה יותר מהשוואה מספרית של חגים ורגלים, ישנה כאן חזרה מפורטת של אותו הנושא.[‎3]

גלות מצרים ומשמעותה

בברית בין הבתרים, נגזרה על עם ישראל גלות מצרים בג' דרגות : גלות, במשך ארבע מאות שנה. עבדות, רד"ו שנים, ועינוי - פ"ו שנים:[‎4] גר יהיה זרעך בארץ לא להם" - גרות, "ועבדום" - עבדות, "ועינו אותם" - עינוי. כשנתבונן בדבר, נמצא שיש כאן גם ג' מדרגות של סבל, גרות - היינו חוסר עמדה וכבוד (כמו שאמרו חז"ל, שהדרך ממעטת את השם[‎5]), עבדות - סבל גופני, ועינוי - פגיעה רוחנית.

ע"פ דרכו של המהר"ל[‎6], נוכל לומר שיש כאן ג' חלקים של האדם : נפש, גוף ושכל, כלומר : מצרים פגעה בישראל, בג' דברים הללו : בנפשם - ע"י שנטלה מהם את ייחודם וכבודם עקב הגלות, בגופם - בעבודה הקשה ובהשמדת הבנים, ברוחם - ע"י הטמעתם בעבודה זרה ושאר טומאות מצרים, כדברי הנביא יחזקאל "וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש שקוצי עיניהם לא השלינו ואת גילולי מצרים לא עזבו.[‎7] בנוסף לשלשה חלקים אלה "יש עוד כח משותף אשר הוא כולל כל אלו הג' ביחד",[‎8] שהרי האדם אינו עשוי חלקים חלקים ויש בו אחדות הכוחות - וכן גם הפגיעה בו יכולה לפגוע בכל חלק ביחוד, וגם בכולו על כל חלקיו. כנגד ד' מדרגות של סבל אלו, אנו מוצאים ד' לשונות של גאולה והם : "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים"[‎9]- עינוי, והצלתי אתכם מעבודתם" - עבדות, "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" - מן הגרות, "ולקחתי אתכם לי לעם" - כנגד מציאותם בגלות מצרים על כל דרגותיה - הכח המשותף.

ג' הרגלים

כשנעיין היטב בג' הרגלים - פסח, שבועות וסוכות, אשר שלשתם קשורים במאורע יציאת מצרים, נוכל להבחין באותם ג' חלקים שציינו לעיל. פסח מהווה גאולה פיסית של ישראל והוא כנגד הגוף (ועבדום), שבועות - גאולה רוחנית, כנגד השכל (ועינו אותם), סוכות - מציין את הסתופפות ישראל תחת כנפי השכינה, שזהו המצב האידיאלי (אשר טרם הוגשם). כנגד נפשו וכבודו של עם ישראל (כנגד - "גר יהיה זרעך").

ע"פ השל"ה הקדוש יוצא, שלמעשה סוכות (עם שמיני עצרת) מהווה חזרה של פסח (עם שבועות), אלא שפסח כנגד גאולת העבר, וסוכות כנגד גאולת העתיד[‎10]. הדברים אינם נוגדים, אלא משלימים זה את זה.

משמעות גאולת מצרים לדורות

חז"ל אמרו : "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנת פסחים פ"י מ"ה והגדה של פסח). יש לראות, איפוא, בגאולת מצרים לא גאולה לשעה, אלא גאולה לדורות. ואכן, הרב קוק זצ"ל מפרש : "חייב כל אדם להשלים, להשיג ולהרגיש את חלקו בשלמות המעלה השייך לערכו ולדורו, המגיע לו מיציאת מצרים"[‎11] כי באמת כל דור מקבל חלק מיציאה זו, וכל דור הוא בבחינת "יוצא", כי מצרים מהווה שורש לכל הגלויות, לכן בגאולה זו שורש כל הגאולות.[‎12]

ומדגיש בעל ה"שפת אמת" במספר מקומות בספרו ענין זה : "נס יציאת מצרים, היה הכנה לכל הגאולות ולכן אין הלל שלם בימי הפסח, כי עדיין לא נגמרה הגאולה של יציאת מצרים"[‎13] וכן הוא מנמק את הטעם לסיפור יציאת מצרים בק"ש, כי "יש בכל גלות ומיצר קצת מגלות מצרים ונגאלים תמיד בכח גאולה ראשונה".[‎14] זוהי גם הסיבה ליציאה בחיפזון ממצרים, כי בגלות מצרים היו נכללות הגלויות של כל ד' המלכויות, אך ברחמי הבורא ית' מיהר לגאול אותנו משם, כי ברגע אחד היו כלים, כידוע, ולכן הוצרכנו אח"כ לגלות בשאר המלכויות להשלים ד' מאות שנה"[‎15]. מכאן שכל אירוע ודמות שהיתה במצרים אינם רק לשעתם, אלא מהווים הם שורש לדורות בבחינת "מעשה אבות, סימן לבנים"[‎16], שכל מה שקרה אצל האבות יקרה גם לבנים - ע"פ פירושו של הרמב"ן.[‎17]

ד' המלכויות בעולם

לאור דברינו הקודמים, מהווה מצרים שורש לד' המלכויות, ובמלים אחרות : ‎400 שנה של גלות מצרים, הינם תמצית של כל הגלויות שגלה ישראל בד' המלכויות בבבל, בפרס, ביוון ובאדום, מכאן שיכולים אנו לבדוק את משמעותן של המלכויות באותה דרך שבדקנו את משמעות גלות מצרים - ואכן כבר נתפרשו הדברים ביחס לד' המלכויות ע"י המהר"ל מפראג בספריו "גבורות ה'", "נר מצוה" ו"נצח ישראל" ובקיצור דברים : מלכות בבל הגלתה אותנו ובזאת היא פגעה בנקודת הכבוד או הנפש של עם ישראל. מלכות פרס השפעתה היתה בתחום הפיסי - הרצון להשמידנו מחד, ככתוב "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים",[‎18] ומאידך השפעתם המזיקה ע"י המשתאות ושאר התענוגות הגופניים, היינו - כנגד הגוף של ישראל. ומלכות יוון, שמטרתה היתה העברה על דת, מלחמתה היתה כנגד שכלו של ישראל.

מלכות אדום שקולה כנגד שלשתן ומלכותה נמשכת עד בוא מלכות 'עם קדושי עליונין'.[‎19] וכנגד המלכויות, שלש מידות מגונות המוזכרות במשנת אבות : "הקנאה והתאווה והכבוד המוציאין את האדם מן העולם"[‎20].

חנוכה, פורים ויום העצמאות

כנגד ג' הרגלים של תורה שנקבעו עם יציאת מצרים בג' דרגות שעבודה - עומדים באופן ברור ג' החגים שנקבעו ע"י חכמי הדרגות ובהקבלה מלאה.

חנוכה - כנגד המאבק השכלי-רוחני של יוון עם ישראל ומקביל לחג השבועות.

פורים - כנגד המאבק הפיסי-גופני של מלכות פרס ומקביל הוא כאמור לחג הפסח.

יום העצמאות - היא המשחררת אותנו מעצם הגלות שבאה לנו ע"י מלכות בבל שגזלה את כבודנו וצלם האלוקים שבנו - הוא מקביל לחג הסוכות שמטרתו הברורה היא, הסתופפותנו תחת כנפי השכינה בגאולת העולם, בעת גילוי מלכות ה' בציון כאשר יהיה ה' אחד ושמו אחד.

לא שלם הוא החג הזה, כשם שלא שלמה הגאולה ולא תמה הגלות - אך ככל שתואר יותר הגאולה באור החדש מציון, יועמק משמעותו של חג זה עד כדי האפלה על יציאת מצרים ועל שאר החגים.

כבר אמרו חז"ל, "אם כל המועדים יהיו בטלים, חנוכה ופורים לא נבטלים,[‎21] והטעם הוא, כי לעתיד יהיה "שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל[‎22] ולפיכך כל המועדים אשר הם זכר ליציאת מצרים בלבד יהיו "בטלים", כלומר טפלים בחשיבות לגבי חנוכה ופורים. אבל פורים שאינו זכר ליציאת מצרים "לא יהיה בטל"[‎23] וכן לא חנוכה, וק"ו שלא יום העצמאות, כי חנוכה ופורים "אלו שתי גאולות", הן גאולה מצד הגוף והן גאולה מצד הנפש" ואילו לא היו הם "היה כאן איבוד לגמרי ולא היתה כאן גאולה אחרונה שתהיה לימות המשיח",[‎24] ויום העצמאות מהווה את הגאולה מעצם הגלות שהוא הגאולה לימות המשיח - היציאה משעבוד מלכויות להסתופף בנחלת ה' ובמלכות משיחו, שיבוא במהרה בימינו.

ג' המשיחים

להשלמת הדברים הבחנה נוספת : בגאולת פורים מרדכי ואסתר משבט בנימין בן רחל; בגאולת חנוכה, משפחת הכהנים בני לוי - מדוע ?

אמנם לפי הדברים שאמרנו אפשר מיד לראות את הצד השווה שבין השורש לבין הענפים, בין גלות מצרים וגאולתה והרגלים היוצאים ממנה, לבין גלות ד' מלכויות וגאולתן והחגים היוצאים מהם ; שהרי גם במצרים עמדו לישראל שני גואלים שהם יוסף בן רחל בתחילה, ואח"כ בכח עצמותיו נמשכה הגדולה ובקיעת ים סוף והירדן, כי הרי יוסף כוחו הוא בגאולה הפיסית, כמו שגלוי ממעשיו במצרים לכן הוא שעומד נגד המשמיד הפיסי - פרס עם עמלק המחובר בה (המן), והוא גם שיופיע באחרית הימים לראשית הגאולה מצדה הפיסי - משיח בן יוסף.[‎25] והגואל השני שעמד לישראל בגאולה השורשית ובצד הרוחני הוא משה ואהרון הכהנים ממשפחת לוי (משה ואהרון בכהניו) כי הלא זה תפקיד הלוי מאז "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"[‎26] "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו"[‎27] ולכן דווקא הם המוכנים להרבצת התורה והם - הכהנים הלויים - גם המוכנים למלחמה עליה נגד יוון.

אך המלכות בשלמות, המתגלה בסוכות, שהיא ע"י דמותו של דוד מלך ישראל, אשר הסוכה נקראת על שמו - סוכת דוד הנופלת, היא היא המלכות השלמה ורק לו יאתה מלוכת נצח. משום כך בגאולת מצרים - אשר טרם הביאה למלכות זו - לא השתתף דוד בפועל ובגלוי,[‎28] כי בעולם הזה מלכותו היא "באיתכסיא"[‎29] והיא תתגלה בשלמותה רק באחרית הימים ולכן אמרו חז"ל על ה"חרשים" שראה זכריה הנביא[‎30] שאחד הוא אליהו הנביא מבשר הגאולה, השני הוא כהן צדק - כנגד משה ואהרון, השלישי הוא משיח בן יוסף - כנגד יוסף, והרביעי - משיח בן דוד[‎31], כי בגאולה זו האחרונה יתברר ניצחונם המלא של ישראל על ארבע המלכויות ושרשם, מצרים, על כל דרגותיהם - ואז תהיה מלכותו יתברך שלמה.

ירושלים וארץ ישראל כולה שתי דרגות הן, "עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל ארץ ישראל כשרה לשכינה, משנבחרה ירושלים יצאתה כל ארץ ישראל, דכתיב: "בחר ה' בציון".[‎32]

תוספת מעלתה של ירושלים על ארץ ישראל בהשראת השכינה בתוכה אינה גורעת כליל את השראת השכינה בכל הארץ. כי ארץ ישראל "מקודשת מכל הארצות".[‎33]

קדושה זו שתי בחינות בה: האחת, קדושת היסוד; מפני שהיא נחלת ה' ארץ ישראל ה' דורש אותה תמיד, ומשום כך "לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה נכרים"[‎34], ולכן נתיירא יעקב מפני עשו אחיו באמרו: "כל השנים עשו יושב בא"י תאמר שמא בא עלי מכח ישיבת א"י"[‎35]. קדושה זו אינה קשורה במצוות ובמעשים טובים "שאפילו שפחה כנענית שבא"י מובטח לה שהיא בת עולם הבא"[‎36] ובודאי "אין הגמ' מדברת בשפחה צדקנית שהיא בלאו הכי בת העולם הבא"[‎37]; ושניה, קדושה לענין המצוות, הנובעת מכבושה של הארץ ומהישיבה בה; קדושה זו מתייחסת למצוות התלויות בארץ (כמו, עומר ביכורים שתי לחם - שהם במיוחד משום קדושת ארץ ישראל וכן כל הקשורות בקרקע).

ערך יום העצמאות מתבטא ביחס המיוחד לארץ ישראל נולה, על ידי שיבת האוכלוסין לארץ (במספר ששים רבוא) שבזה שבה השכינה למקומה כמו בעת יציאת מצרים שבמספר זה היו לצבאות ה' ויצאו משם[‎38]. וכן עם הכרזת המדינה בהפקעת האיסור לעלות לארץ נתבטל כוחה של הגלות למרבית העם שבגולה, ובכח, הוא יום קיבוץ גלויות. כמו כן נחשב יום העצמאות גם כיום הקוממיות שבו חזר הכבוד לעם ישראל שהוא עם ה' ומגלי מציאותו בעולם "ואתם עדי נאום ה"' שהם כסא ה'. אין יום העצמאות מבטא את הגאולה הרוחנית השלמה כי זה שייך לשלב הבא[‎39].

לאחר "וקיבצתי אתכם מכל הארצות" נאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטיהרתי אתכם"[‎40] שלב זה בגאולה מתקשר כבר ביום ירושלים. יום ירושלים הוא ראשית שיבת השכינה למקומה - במקום המקדש, שזאת היא דרגה גבוהה יותר מאשר השיבה לארץ. במעלותיה של ירושלים בכל דרגותיה יש: עבודת ה' בשלמותה; תורה בשלמותה (סנהדרין שבמקדש), אחדות האומה (כעיר שחוברה לה יחדו) וממנה יסוד לכל טובות ונחמות וברכות "כל טובות ונחמות וברכות שעתיד הקב"ה ליתן לישראל, אינן אלא מציון" (ויקרא רבה כ"ד). כל התכונות הללו באים לה לירושלים מכח ירושלים של מעלה. לבן בשעה שנכנסו ישראל בירושלים של מטה, וסלקו רשות גויים מעליה, והקימוה, בזה, מחורבנה. באותה שעה נכנס הקב"ה בירושלים של מעלה - "אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה"[‎41] - וזה עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה[‎42]. מאחר שבמלחמת ששת הימים מראשיתה הוכן היסוד לכניסת ישראל לירושלים - נתגלתה אחדות ישראל בכל הדרה ; בישראל ובעולם כולו. נתגלתה הגבורה האמיתית של ישראל במסירות הנפש למען כלל ישראל. התעוררו לבבות ישראל בדבקות מופלאה לירושלים ולשריד מקדשנו - הכותל המערבי. ואור האמונה החל מפציע בלבבות רחוקים. החלה קדושת ירושלים להתפשט בישראל. החל השלב של "וזרקתי עליכם מים טהורים" והוקם הבסיס להחזרת כל תפארתה של האומה כקדם. "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם, ובירושלים תנחמו. וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה, ונודעה יד ה' את עבדיו וזעם את אויביו"[‎43].

בשעה שבא הקב"ה לגאול את ישראל אינו גואלם אלא מציון, שמתחילה משם נשתכלל העולם[‎44] (מד' אגדת בראשית פ' נג') כל טובות ונחמות וברכות, שעתיד הקב"ה ליתן לישראל אינן אלא מציון ; ישועה מציון, עוז מציון, שופר מציון, ברכה מציון, טל וחיים מציון, תורה מציון, הופעה מציון, סעידה מציון, גדולה מציון. (ויקרא רבה פ' כד' ; מדרש תהלים פ'י"ד)

ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו, שעושה כל ישראל חברים. (ירושלמי חגיגה פ"ג)

עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל ארץ ישראל כשרה לשכינה, משנבחרה ירושלים יצאתה כל ארץ ישראל, דכתיב במר ה' בציון. (מכילתא בא)

מי גרם לרגלינו לעמוד במלחמה, שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה (מכות י' א).

עדיין אין אתה יודע שבחה של ירושלים, אלא ממה שנאמר אהיה לה חומת אש ולכבוד אהיה בתוכה אתה יודע שבחה של ירושלים. (פסיקתא פ' רני).

חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לציון, שנא' שאלו שלום ירושלים, גדול הוא השלום שאין הקב"ה מבשר את ירושלים שיהיו נגאלים אלא בשלום, שנא' משמיע שלום מבשר ישועה אומר לציון מלך אלקיך. (דברים רבה סוף פ' ח')

ירושלים לא נחלקה לשבטים. (מגילה כ"ו א')

אין ירושלם נבנית אלא בזכות השבטים. (מדרש תהילים פ' קכ"ב) אימתי בונה ירושלים ה' בזמן שנדחי ישראל יכנס. רש"י שם : בנין ירושלים תשועת ישראל היא. (ברכות מ"ט)

הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין. (כתובות פ' י"ג מי"א)

עתידה ירושלים להיות מתרחבת והולכת, והגליות באות ונינוחות תחתיה (פסיקתא פ' רני).

על-מנת להבין את משמעותו של "יום ירושלים" עלינו להתבונן בשלוש תקופות בהיסטוריה: תקופת יהושע, תקופת דוד ותקופת שלמה.

בתקופת יהושע עם ישראל נכנס לארץ, החלה תקופת הכיבוש וההתנחלות, האומה החלה להתלכד ולבסס בעיקר את חייה החומריים. התבססות זאת הלכה ונמשכה עד ימי דוד. בתקופה זו, אין האומה מרוכזת ומאוחדת, השבטים פועלים בנפרד, נלחמים בנפרד באויביהם מסביב. ויש שהפירוד מביא אף למלחמות בין השבטים. "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה"[‎45]. גם ירושת הארץ אינה מתבצעת כראוי ומסיבה זאת מציקים אויבי ישראל להם, ומתקיימת אזהרת התורה האומרת: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה"[‎46].

גם בתקופת עלי הכהן, שמואל הנביא ושאול המלך, נמשכים הכישלונות הנובעים בעיקר ממצב הפירוד שבאומה, המשפיע גם על רוחה "ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים, אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם"[‎47]. גם מלכותו של שאול "שאולה" היא לו, להכנת ישראל למלכות דוד. גם הוא אינו זוכה לליכוד גמור, ומלכותו נכשלת סמוך לראשיתה. חוסר האחדות הלאומית גורם לנפילות רוחניות (פסלים, אשרות, בריתות עם יושבי הארץ, כשלונות כהונה, - מיכה ובני עלי, כשלונות הנהגה, אבימלך, שמשון ואף שאול וכו'). המאפיין את התקופה, כאמור, הוא הביסוס החומרי, ונסיונות הביסוס החברתי לאומי. בתקופת דוד עומדת האומה בסימן האחדות הלאומית. דוד לאחר מלכותו על כל שבטי ישראל עובר מחברון ירושלימה, והיא נעשית לבירת ישראל, המרכז הלאומי המאחד, ועד מהרה גם למרכז הרוחני, עם העברת ארון ה' לירושלים. דוד רואה שני תפקידים עיקריים לעצמו: א) כיבוש כל ארץ ישראל על פי גבולות ההבטחה, להכרית כל אויבי ישראל; ב) הכנות לבנין בית ה', וכן נראים הדברים מדברי דוד: "הלא ה' אלהיכם עמכם והניח לכם מסביב, כי נתן בידי את יושבי הארץ, ונכבשה הארץ לפני ה' ולפני עמו. עתה תנו לבבכם ונפשכם לדרוש לה' אלהיכם וקומו ובנו את מקדש ה' האלהים להביא את ארון ברית ה' וכלי קדש האלהים לבית הנבנה לשם ה'"[‎48].

דוד אינו זוכה לבנית הבית, הוא מגיע עד לקניית הר הבית ובנית מזבח, וגם לקרוא לו בשם "בית ה' האלהים" (שם), אך השלב השלם הבא שייך בבר לתקופת שלמה.

בתקופת שלמה עומדת האומה עם העולם כולו - בסימן השלמות. אין מלחמות, והעם יושב לבטח "איש תחת גפנו ותאנתו", בית המקדש עומד על תילו, עבודת ה' בו וקדושתו מקרינה על ישראל ועל כל יושבי תבל. גויי העולם באים לדרוש חכמה בציון ומביאים מנחה לשלמה, מתוך הכרת ערך התורה והחכמה, ללא כפיה ומלחמות. הגויים מסייעים בבנין הארץ ובבנין המקדש. השפע הרוחני והחומרי בשיאם. "אין כסף נחשב". השלמות הלאומית מרחיבה השפעה "מעל גבול ישראל".

שלש תקופות ; - "לך ה' הגדולה... והתפארת - זה יהושע, שהעמיד חמה ולבנה... והנצח - זו ירושלים. וההוד - זה בית המקדש[‎49].

יהושע - מגלה את התפארת האלוהית על ידי השליטה בטבע - העמדת חמה ולבנה. דוד - מגלה את כח הנצח האלוהי, על ידי ניצוח האויבים והתגלות נצחיות האומה מכח ירושלים.

שלמה - מגלה את ההוד האלוהי, מהארתו והודו של בית המקדש המקרין על עולם ומלואו. אם בתקופת דוד מתקיים "וירש זרעך את שער אויביו", בתקופת שלמה מתקיים ההמשך; "ויתברכו בזרעך כל גויי הארץ".

כהשלמה לדברים אלו. דבר הגמרא בברכות מ"ח : "אמר רב נחמן : משה תקן להם את ברכת הזן כשהוריד להם את המן. יהושע תקן להם ברכת הארץ כשנכנסו לארץ. דוד ושלמה תקנו להם ברכת בונה ירושלים. דוד תיקן "על ישראל עמך ועל ירושלים

עירך". ושלמה תיקן "על הבית הגדול והקדוש" וכו'"[‎50].

רואים אנו שוב, כי ליהושע נועד התפקיד של הארץ עצמה, על ידי כיבושה והתנחלותה. דוד מכשיר את הגאולה הלאומית רוחנית, דאגה לישראל כעם נבחר על ידי ה' ולירושלים כמרכז רוחני מאחד ומרומם. ולשלמה נועד התפקיד של הגאולה הלאומית האידיאלית שממנה השפעה ישירה על העולם כולו.

תקופתנו לאור התקופות

לפני כעשרים ושתים שנה עם היותנו בארץ אוכלוסיה של כ ‎600- אלף נפש - כיוצאי מצרים ועם הכרזתינו על פתיחת שערי הארץ לכל יהודי העולם; החלה "תקופת יהושע" שלנו, קיבוץ הגלויות, כיבוש הארץ, ההתנחלות בה - וקוממיות ישראל בארצו - יום העצמאות. לפני כשלש שנים, כאשר צבא ישראל החל את מלחמת ששת הימים, ועם כיבושה של ירושלים, מכח האחדות שהתגלתה באומה, החלה עבורנו "תקופת דוד" - התקופה שבה גם התחיל להאיר האור הרוחני של האומה מהקרנת ירושלים והר הבית. ביטויים לכך הם הגילויים הנמשכים לנו מאז. בעיקר ליד הכותל שריד מחמד בית מקדשנו. מתחילה התאחדות לאומית-רוחנית בחינת "אדם ובהמה תושיע ה"', ולא "זרע אדם לחוד" ו"זרע בהמה לחוד"[‎51]. סמלי הדבר, שדוקא עתה, בני תורה הם החלוץ ההולך לפני המחנה (מתנחלי חברון). הארץ נכבשה לפנינו בחלקיה הגדולים, והדברים ילכו וימשכו עד לגבולות ההבטחה. העליה לארץ תלך ותימשך לגאולת ישראל כולו. עד נעלה להר הבית ויבנה בו מזבח, כיסוד לבית ה' אלקים ; לפני השלמות הגדולה של אחרית הימים, נעבור, כנראה, את מלחמת גוג, שמכחה "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך", ויעלו להר בית ה' לבקש את ה' ותורה מציון, ותחל "התקופה הגדולה של שלמה" שלנו.

לל"ג בעומר, ט"ו באב וט"ו בשבט

בשלוש דרגות מתגלית התורה, כהדרכה לשמירת דבר ה' ורצונו. הדרגה העליונה, היא הופעת דבר ה' מן השמים במאמר הר-סיני. זוהי ההתגלות הישירה ביותר אלינו - מדאורייתא. היא התורה הכתובה. ההתגלות השניה, היא התגלות דבר ה' דרך חכמי הדורות, דרך הענין השכלי האנושי מופיע דבר ה' ורצונו, בהתגלות עקיפה[‎52]. מדרבנן - היא התורה שבעל-פה.

ההתגלות השלישית, היא התגלות רצון ה' ודברו שלא בדרך ישירה או עקיפה, אלא על ידי מנהג שישראל נוהגים, רוח ה' השורה על האומה תמיד מדריך אותה לחיזוק מנהגים או לביטולם. יש מנהגים שהופכים להלכה ברבות הימים ויש מנהגים שנשארים כמנהגים בלבד.

שלשה רגלים נכתבו בתורה ונמסרו לעם ישראל ישירות, כהמשך ליציאת מצרים. פסח, שבועות וסוכות. רגלים אלו, כפי שהראנו[‎53], מתיחסים לשלשה חלקים באדם ובאומה. לגאולתה הגופנית של האומה נועד חג הפסח. לגאולתה הרוחנית נועד חג השבועות. ולגאולת נפשה וכבודה נועד חג הסוכות, שבו מתגלה כבוד ה' על עמו.

שלשה זמני שמחה נמסרו לנו על ידי חכמי הדורות לאחר ניצחונות על כוחות אויבים (שניתן לראות בהם ענפים של השרש המצרי[‎54]: פורים, חנוכה ויום העצמאות. פורים, כיום גאולה מההשפעות החומרניות-פיזיות של גלות פרס, וכן מעצם הרצון להשמדה גופנית של האומה על ידי ממלכה זו. חנוכה, כיום גאולה מההשפעות הרוחניות של גלות יון המסומל בנס פך השמן והנצחון במלחמה. יום העצמאות, כיום גאולה מן הגלות ושפלות הכבוד הלאומי, שבאה לנו ממלכות בבל, ושעד היום לא פסקה מאתנו, ומתוך אמונתנו כי ביום זה הגענו לראשית הגאולה והשחרור שתלך ותתרחב ללא כל הפסקה והקטנה עד גאולתנו השלמה[‎55].

שלשה ימי שמחה הונהגו לנו על ידי מסורת העם במשך הדורות, שסיבותיהם אינם מפורשות וחד משמעיות כקודמיהם. ט"ו בשבט, ל"ג בעומר וט"ו באב. נברר עתה את מקומם של ימים אלו על פי מנהגיהם וסיבותיהם הכתובות.

בט"ו בשבט מתרכזת השמחה מסביב לרעיון ארץ ישראל ופירותיה - יהודים משתדלים לברך על שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ. וכן נתפשט המנהג לנטוע עצים בארץ ישראל, ויום זה שהוא ראש השנה לאילנות נקשר כולו בצמיחתה של הארץ. כך מתיחס יום זה לצד הטבעי-פיזי של ארץ ישראל, המתגלה בקדושת פירותיה וצמחייתה[‎56].

בל"ג בעומר מתרכזת השמחה מסביב להדלקת מדורות, ובמיוחד להילולה והדלקת מדורה על קברו של רבי שמעון בר יוחאי ובלמוד בספר הזהר. כמו כן נוסף כאן גם מנהג הילדים להכין קשתות וחיצים ולירות בהם. ניתן, איפוא, לראות ביום זה את יום גבורת הרוח הישראלית, המתגלה הן בצד וגבורה של מלחמת תלמידי רבי עקיבא ברומאים, הנובעת מתוך היחס הפנימי אל ארו ישראל וקדושתה, המסומלת בקשת וחיצים. והן ביחודו של רשב"י המגלה את תורת הנסתר "ספר הזהר", באומה, שההילולה על קברו קשורה אף היא בהילולה שנעשתה ביום פטירתו על פי הזהר. וייחודה של תורה בקישורה המיוחד לארץ ישראל[‎57], וכתורת ארץ ישראל - מסומלת בהדלקת מדורה, - "מימינו אש-דת למו".

בט"ו באב - שמחתו של יום זה נשארה לנו כמסורת שמחה של ימים עברו. בעת שעם ישראל היה בארצו. נשנה במשנה "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכפורים שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים[‎58]. סיבות שונות הוזכרו בחז"ל לסיבתה של שמחה זו, המשותף לחלק מהסיבות הוא אחדות ישראל ושלמותו ביחס לארץ ישראל. כגון הסיבה "שהותרו שבטים לבוא זה בזה" (אחדות). או, יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל (שופטים פרק כ"א) (אחדות ושלמות). או יום שכלו בו מתי מדבר (שלמות ואפשרות הכניסה לארץ), או יום שביטל הושע בן אלה פרוזדאות (שומרים) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל (אחדות ישראל ביחס לירושלים)[‎59]. בכל המקרים נמשכת חיוניות ישראל בארצו ואליה על ידי שלמות או/ו אחדות.

דומה שלא נרחיק לכת אם נשווה את ימי השמחה הללו. לשלשה הרגלים ולשלשה זמני השמחה, שמדרבנן, בט"ו בשבט יש שמחה הקשורה בגוף הארץ - כמו שבקודמים יש גאולת הגוף, פסח - כרגל בתורה. פורים - בזמן שמחה מדברי החכמים. בל"ג בעומר - השמחה קשורה ברוח הארץ, בתורתה המיוחדת וברוח גבורתה וכן בקודמים גאולת הרוח ; בשבועות כרגל מן התורה. ובחנוכה כזמן שמחה מדרבנן. וכשם שבט"ו באב מתגלית חיוניותו של ישראל בארצו כך בקודמים לו גאולת הנפש והכבוד בסוכות מן התורה. וביום העצמאות מדברי חכמי הדור.

המשותף לכל מנהגי השמחה הוא בקישורים לארץ ישראל בגילויים שונים.

בתוך: הזמנים המקודשים, תשל"ב, עמ' ‎75-80.

[‎3] הקבלה אחרת נמצאת בדברי בעל "שפת אמת" לחנוכה תרמ"א. [‎4] שהש"ר ב' (כ"ו) ועיין רש"י בראשית ט"ו, י"ג. [‎5] רש"י לבראשית י"ב, ב' על פי בראשית ל"ט (ט"ו).

[‎6] עיין בהתחלת ספרו "נר מצוה".

[‎7] יחזקאל כ', ח'.

[‎8] עיין שם בראשית "נר מצוה" ועיין היטב בגבורות ה' סוף פרק מ"ג, האומר כעין דברים שאמרנו בשינוי מה, של נתינת העינוי - לגוף ולעבדות - לנפש והגרות - לרוח, אך ע"פ המשך המאמר יתברר שיותר מתאים לפרש כדברינו ובהתאמה לדברי המהר"ל ב"נר מצוה".

[‎9] שמות ו', ו'. [‎10] עיין "זמנים המקודשים" להלן. [‎11] הגדה של פסח - עולת ראיה.

[‎12] עיין "שפת אמת", פסח, דף ‎17 ע"פ הזהר פ' בא, אשר נראה משם, שמצרים היא שורש ד' גילויי הטומאה, כמו להבדיל בעולם ד' עולמות אבי"ע ושורשם א"ק וכמו ד' אותיות השם ושורשם קוצו של יוד, כי זה לעומת זה עשה האלוקים.

[‎13] שם, דף ‎56.

[‎14] שם, ‎58.

[‎15] שם, דף ‎64.

[‎16] סוטה ל"ד ובראשית רבה ע' (‎1).

[‎17] עיין היטב ברמב"ן לבראשית י"ב, ו'.

[‎18] מגילת אסתר.

[‎19] דניאל ז', כ"ז.

[‎20] פ"ר, כ"א.

[‎21] סילוק לפ' זכור, מירושלמי מגילה פ"א, ה"ד.

[‎22] ברכות י"ב ע"ב.

[‎23] הקדמת המהר"ל לאור חדש.

[‎24] שם.

[‎25] עיין הספדו של מרן הראי"ה על הרצל ז"ל, בחוברת סיני, שנה כ"ג, כרך מ"ז, חוברת י"ב - ותיהנה. וכן בספרו "אורות" ובמאמר הגאולה לרמח"ל.

[‎26] דברים ל"ג, י'.

[‎27] מלאכי ב', ז'.

[‎28] יש אמנם פנים להראות גם על חלקו בה.

[‎29] רחל באיתגליא לאה באיתכסיא - ע"פ זהר בראשית.

[‎30] זכריה ב', ג'.

[‎31] סוכה נ"ב ע"ב והובא בילקוט שמעוני, זכריה ב', תקס"ט.

[‎32] מכילתא בא.

[‎33] כלים א'.

[‎34] כתובות ק'.

[‎35] ב"ר פע"ח.

[‎36] כתובות קי"א.

[‎37] אגרות ראיה ב', תקנ"ה.

[‎38] עולת ראיה שם ז-.

[‎39] עיין לעיל "יום העצמאות במערכת החגים".

[‎40] יחזקאל ל"ו.

[‎41] תענית ה'.

[‎42] זהר ויקרא עמ' ט"ו.

[‎43] ישעיה ס"ו.

[‎44] כל הקטעים מהחוברת "ציון וירושלים" שלוקטה, מפני החיבה המיוחדת, על ידי מו"ר הרצ"י קוק שליט"א.

[‎45] שופטים כ"א, כ"ה.

[‎46] במדבר ל"ג, נ"ה, והשווה שופטים א' וב'.

[‎47] הושע ד', ד-ה.

[‎48] דברי הימים ב', כ"ב.

[‎49] ברכות נ"ח.

[‎50] עיין גם עולת ראיה, שס"א.

[‎51] השווה "אורות" עמ' ע"ב.

[‎52] עיין אורות התורה פרק א'.

[‎53] עיין יום העצמאות במערכת החגים.

[‎54] עיין שם.

[‎55] שם, וגם לעיל ב"פורים כיום הארת קדושת הגוף הישראלי".

[‎56] ראש השנה משנה א', שו"ע או"ח קל"א ותקע"ב, "אבקת רוכל" סימן א', "חמדת הימים" ב', ג', ו"פרי עץ הדר", פתח הסמדר לר"י רקח, תר"ל.

[‎57] לעיל בש"ע זהר ח"ג, רצ"ו וח"א רי"ח "אהבת ציון" לר"ש ב"ר יהושע "בני יששכר" ל"ג בעומד ג', ד'.

[‎58] תענית פרק ד', מ"ח.

[‎59] ר"פ קהתי לפירוש המשנה שם.