השם "חנוכה" שניתן לחג הניצחון של החשמונאים הוא שם פעולה הדורשת השלמה, ונשאלת השאלה: מאי חנוכה? חנוכת מה? מה היא השלמת הפעולה של שם זה ? - ההשלמה נמצאת בספר חשמונאים א' (ז", נ"ט): "ויקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם מדי שנה בשנה".

מכאן אנו למדים ששם החג בשלמותו הוא: "חג חנוכת המזבח". המזבח האמור כאן הוא מזבח העולה, לא מזבח הקטורת, כמו שנראה מלשון ספר חשמונאים: "וישכימו בבוקר בעשרים וחמשה לחודש כסלו... ויקריבו קרבן על פי התורה על מזבח העולה החדש אשר עשו... ויעשו את חנוכת המזבח שמונה ימים". (ד', נב-נו). אמנם גם מזבח הקטורת נחנך. כי גם אותו לקח אנטיוכוס בין שאר כלי המקדש כמו שמסופר במספר חשמונאים "ויבוא אל המקדש פנימה בעזות פנים ויקח את מזבח הזהב ואת מנורת המאור ואת כל כליה ואת שלחן המערכת ואת הקערות ואת הספות ואח מחתות הזהב" (א,, כא-כב). ויהודה וחבריו הוכרחו לעשות מזבח קטורת חדש. "ויעשו את כלי הקודש חדשים ויביאו אה המנורה ואת מזבח הקטורת ואת השולחן להיכל" (ד", מט). ולא עוד אלא שהקטרת הקטורת על המזבח הפנימי הייתה העבודה הראשונה שהתחילו בה הכהנים מיד באור לכ"ה כסלו, בעוד שמזבח העולה לא נחנך כי אם בבוקר ביום כ"ה כסלו: "ויביאו.." את מזבח הקטורת להיכל ויקטירו על המזבח... וישכימו בבוקר בעשרים וחמשה לחודש... ויקריבו קרבן על מזבח העולה" (שם, מט-נג). בכל זאת עיקר עבודת בית המקדש הם הקורבנות אשר מביאים על מזבח העולה.

ולא הקטורת שעל מזבח הזהב. על כן היה גם מזבח העולה הראשון לכל הדברים שנעשו על ידי החשמונאים (עיין חשמונאים א', ד', מד מז).

הם הלכו בנוגע לזה בעקבות שבי גולה מימי זרובבל, שגם הם הייתה ראשית מעשיהם לבנות את מזבח העולה: "והחלו לעלות עולות לה' והיכל ה' לא יוסד" (עי' עזרא ג', ב-ו). גם במשכן שעשה משה נעשתה "חנוכה" רק למזבח העולה (עי' במדבר ו), בעוד שחנוכת המשכן לא נקראה בשם זה, כי אם בשם "מלואים" (עיין ויקרא ח' כח-לג). מפאת זו הנהיגו קדמונינו לקרוא בשמונת ימי חנוכה בפרשת הקרבנות שהקריבו הנשיאים בימי חנוכת המזבח שעשה משה. ולפנים נהגו בארץ-ישראל לה פטיר בר"ח טבת, שחל להיות בשבת, בפרשת המזבח שעשה אליהו (עיין פסיקתא רבתי, פסקא א' ח' וב"מגן דוד" שם).

בגלל ערכו המכריע של מזבח העולה בעבודת בית ד' נקראה גם החנוכה שעשה שלמה "חנוכת המזבח": "כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים". (דהי"ב, ז,ט), אם כי הספרים מלכים ודה"י משתמשים בפעל "חנך" גם בנוגע לבית (עיין מלכים א' ח', כג. דהי"ב ז' ה'). רק החנוכה שעשה עזרא בקריאת "חנוכת הבית". היא לא יכלה להקרא בשם "חנוכת המזבח" מאחר שהמזבח נחנך עוד בימי זרובבל. לעומת זה לא יכלה החנוכה שעשו החשמונאים להקרא חנוכת הבית", כי הרי הבית נשאר עומד על תלו ולא נחנך כלל, רק העבודה נפסקה בו למשך זמן קצר, שלש שנים לפי ספר חשמונאים א' (עיין א' נד; ד' נב) ושתי שנים לפי ספר חשמונאים בן (י' ג), ונתחדשה עתה שנית. חדוש העבודה יש אפוא כאן ולא משום חנוכת הבית. בכל זאת התרגלו במשך הזמן לדבר על החנוכה שעשו החשמונאים גם כעל חנוכת הבית. ככה כותב בעל ספר חשמונאים א': ו"יאמר יהודה ואחיו הנה נגפו אויבינו, נעלה לטהר את המקדש ולחנכו" (ד' לו). הוא יכול היה להשתמש בלשון זו עוד יותר על נקלה, אחרי שהוא מדבר על תקון בדקי הבית, שעשו בו היונים, כעל בנין הבית: "ויבנו אח המקדש ואת פנים הבית ואת החצרות קדשו (ד', מח). גם הלוויים נהגו לשיר בחנוכה על הקרבן: "מזמור שיר חנוכת הבית" (עיין מסכת סופרים, יח, ב).

ומאחר שהחנוכה שעשו החשמונאים הייתה גם חנוכת הבית, שוב יש בה מבחינת מה דמיון להשלמת מלאכת המשכן. על כן בא ב' חנינא לידי מסקנא: "בעשרים וחמשה לחודש כסלו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן... מעתה הפסיד כסלו שנגמרה המלאכה בו... מה שלם לו הקב"ה? חנוכת בית חשמונאי" (פסיק' רבחי, א' עמוד כד). אך מצד שני דוקא הדמיון שיש לחנוכה שעשו החשמונאים - תהא זאת חנוכת המזבח או תהא חנוכת הבית - גם חנוכת המזבח של משה, זו של שלמה וחנוכת הבית של עזרא. דמיון זה הוליד את הצורך להבדיל בין החנוכות ההן. על כן נוהג בעל הפסיקתא להוסיף לחנוכה את הכנויים: "חנוכת בית החשמונאי" ו"חנוכת הכהנים" או שהוא אומר: "חנוכה זו שאנו עושים".

אפס בזמן מאוחר נדחו, כידוע, "חנוכת המזבח" ו"חנוכת הבית" מפני המנורה, ו"חנוכה זו שאנו עושים" הייתה לחג חנוכת המנורה ונרותיה.

בגלל אפיה זו של החנוכה נהגו לקרוא בתורה ביום האחרון של חנוכה בפסוקים של המנורה שבראש סדר "בהעלתך" ומפטירין בשבת הראשונה של חנוכה בנרות שראה זכריה, ובשבת השניה: "ויעש חירם את המנורות". והנה הכנויים "חנוכת המזבח" ו"חנוכת הבית", המזכירים את המלואים של משה ואת החנוכה של שלמה, כוללים בקרבם גם באור בנוגע למשך ימי החגיגה. אמנם לאמתו של דבר נמשכו המלואים וימי החנוכה שעשה שלמה רק שבעת ימים ולא שמונה, אבל אפשר לצרף את יום השמיני למלואים, שבו נעשתה החגיגה הגדולה המסופרת בפרשת שמיני. אל ימי המלואים עצמם. כמו כן אפשר לצרף אל חשבון ימי החנוכה את יום השמיני, שבו "שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב" (מל"א, ח, סו). בכל אופן, כותב המכתב השני שבראש ספר חשמונאים ב' עשה ככה. זה יוצא מלשון המכתב: "וכאשר התפלל משה אל ד' ואש ירדה מן השמים ותאכל את האימורים כן התפלל גם שלמה... וכמו כן חגג גם שלמה את שמונת הימים" (חש' ב', ב, יב). לא כן חנוכת המנורה ונרותיה.

לזו לא נמצאה שום דוגמא בדורות הקודמים. למה אפוא קבעו החשמונאים דוקא חנוכה של שמונה ימים? על זה נתנו שתי תשובות, וצריך להודות ששתיהן דחוקות. האחת כלולה בתוך הספור על אודות פך השמן שהספיק לשמונה ימים, והשניה נמצאת במגלת תענית: "ומה ראו לעשות חנוכה שמונה ימים? אלא נכנסו בית חשמונאי להיכל ובנו את המזבח ושדוהו בשיד ותקנו בו כלי שרת והיו מתעסקין בו שמונה ימים". מכל מקום זכינו לעמוד על חמש השלמות ל"זאת החנוכה שאנו עושים": חנוכת המזבח, חנוכת הבית, חנוכת בית חשמונאי וחנוכת נרות המנורה.

כיצד נתגלגל הדבר שחנוכת בית החשמונאים הייתה לחנוכת הנרות והמנורה? את זה נכיר, אם נעמוד על יתר השמות שבהם נתכנה חג זה. אמנם השם "חנוכה" הוא רק השגור והמפורסם ביותר, והוא נמצא בכל דברי חז"ל, אבל אינו היחידי. ממקורות אחרים ידועים לנו עוד שמות אחרים. השם המתאים ביותר בין אלה הוא "חג הטהור". "ויטהרו את המקדש ויוציאו את אבני השקוצים למקום טמא" (חש' א', מג), בחשמונאים ב': "וישירו שיר שבח והודיה לד' אשר נתן להם עוז וחשועה לטהר את בית מקדשו" (ע י). ובתפלת על הנסים: "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופנו את היכלך וטהרו את מקדשך". זכר לשם הטהור נמצא גם בספור על אודות פך השמן הטהור שנמצא חתום בחותמו של כהן גדול.

שם אחר מענין מאד שנתן לחג זה נמצא בשני המכתבים שבראש ספר חשמונאים ב' והוא: "חג הסוכות של כסלו". (חש", ב', ט. כב). הבאור לשם זה, המוזר לכאורה, נמצא בפסוקים: "ויחגו חג לד' שמונת ימים כמו בחג הסוכות ויזכרו את הימים הקרובים כאשר היו בחג הסוכות בהרים ובמערות ויתעו בישימון כבהמות שדה" (חש' ב", י, ט, י)." הם ראו אפוא בחנוכה מעין שלומים לחג הסוכות ויכנוהו "חג הסוכות של כסלו".

במשך הזמן נשכח אמנם השם "חג הסוכות של כסלו", אך חשיבותו ההיסטורית נשארת קיימת, כי על ידו מתבארות הרבה נקודות סתומות בחג החנוכה.

ראשית מתבאר עתה באופן פשוט למה קבעו חג של שמונה ימים: מפני שגם חג הסוכות עם העצרת שלאחריו נמשך שמונה ימים. שנית, מובנת גם הסבה ההיסטורית של הדלקת נרות בחנוכה. הם רצו להנהיג בחנוכה מעין מנהגים הנוהגים בחג הסוכות. על כן הקריבו הרבה קרבנות וחייבו בו מצות שמחה: "ויקריבו עולות בשמחה ויקריבו זבח ושלמים ותודה לד'...

ויקיים יהודה ואחיו כל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים בשמחה וגיל" (חשמונאים א', ד', נו-נט). ולא נתקררה דעתם עד שגם אמרו הלל ולקחו מעין אגד של לולב: "ויקחו מקלות עטופים עלים ונצרים יפים וגם כפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה להן (חשמונאים ב' י', י).

אחרי כן בטלו את הלולב ואת שלמי השמחה, כנראה, משום חשש בל תוסיף.

תחת זה הנהיגו מנהג אחר לקוח מן חג הסוכות: להדליק נרות של חנוכה.

בלילות חג הסוכות, בשמחת בית השואבה, הייתה נהוגה הדלקה בקנה-מדה רחב ובחגיגיות גדולה: "לא הייתה חצר בירושלים שלא הייתה מאירה מאור בית השואבה". חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהם". (סוכה ה' ד). לא ידוע אמנם מתי הונהגה הדלקה זו; אבל כבר בישעיהו נאמר: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, ואמרתם ביום ההוא: הודו לד' קראו בשמו" (י"ב, ג, ד).

מכאן אנו למדים שכבר בימי הנביאים נהגו לערוך שמחה חגיגית בשעת שאיבת מים מן המעין בשביל נסוך המים. ומאחר שהשאיבה הייתה בלילה,

הרי טבע הדבר בעצמו מחייב, שהדליקו אבוקות ונרות הרבה בשביל להאיר אור החגיגה. מכאן אתה אומר, שמנהג ההדלקה בשמחת בית השואבה הוא מנהג קדמון, והמנהג של הדלקת נרות חנוכה נוצר בדמותו ובצלמו של המנהג ההוא, מתוך שאיפה למנהגים משותפים בחנוכה ובחג הסוכות.

אחרי שיתר המנהגים המשותפים בטלו, על מנהג זה שהוא נוצר אחר כך, תעיד העובדה שבשני ספרי החשמונאים אין עדיין זכר להדלקת הנרות, אף על פי כן קרוב הוא, כי מרומז עליו כבר בנוסחה על הנסים : "והדליקו נרות בחצרות קדשך". כפי שאפשר ללמוד מן לשונו של משפט זה, הייתה ההדלקה נהוגה מתחלה רק בחצר המקדש, בעזרה, כמו שגם הדלקת בית השואבה נעשתה רק בעזרה, ואחרי כן, נתפשט המנהג שידליק כל אחד בחצרו, בודאי משום חבוב מצוה ופרסומי ניסא, ומשום "שלא תהא חצר בירושלים שלא תאיר מאור בית חשמונאי",

מנהג הדלקת הנרות שנעשה אופייני לגבי חגיגת החנוכה הביא לידי יצירת שם חדש לחג זה: "חג האורים". ומאחר שמצד שני נשתקע השם "חג הסוכות של כסלו", שסוף סוף אינו אלא שם מעושה, נולד הצורך לבאר את הדלקת הנרות ב"חג האורים" מתוך טיבו של החג עצמו. באור כזה נמצא אצל יוסף בן מתתיהו (פלביוס). לפי דעתו הייתה החנוכה לחג האורים מפאת החרות הדתית שהשיגו היהודים באופן בלתי צפוי, כאלו אור זרח עליהם ממרום (קדמוניות י"ב, ז' ז' ). רעיון זה הוא אבי המנהג שנהגו לפנים בארץ-ישראל להפטיר בשבת חנוכה בצפניה, בפרשת "והיה ביום ההוא אחפש את ירושלים בנרות". כי הם דרשו: "אחפש את ירושלים:

א"ר אחא לא תהא קורא סמ"ך אלא שין: אחפש את ירושלים. אמר הקב"ה אני מוציא אותה לחרות בנרות"... היסוד להדלקה זו המדגישה ביתר שאת את חנוכת המנורה ניתן בספר חשמונאים א', כי לפי המסופר שם הייתה המנורה הכיר הראשון שהובא אל פנים הבית. ושתי אגדות חז"ל מהדקות עוד יותר את הקשר שבין המנהג של הדלקת הנרות -חנוכת המנורה. האחת היא על דבר מציאות פך השמן שהספיק שמן טהור בשביל נרות המנורה, והשנית במגלת חענית (מובא גם בפסיקתא רבתי ב'): "ומה ראו להדליק את הנרות? אלא בימי מלכות יון כשנכנסו בית חשמונאי להיכל, שבעה שפודין של ברזל בידם, וחפום בעץ והדליקו בהם את המנורה""

כאן יש אולי לשואל מקום לשאול: למה כל השמות הללו הזקוקים לבאורים הנוגעים ואינם נוגעים במהותו העצמית של החג? וכי לא היה נכון יותר לכנות אח החג בשמו האמיתי ההיסטורי: "חנ הניצחון" או "חג הישועה"? למען נוכל לתת תשובה על שאלה זו, עלינו להבין לרוח החשמונאים, מיסדי החג. הם לא ראו במלחמותיהם ובנצחונותיהם תכלית לעצמה: הם לא ראו במלחמותיהם ובנצחונותיהם תכלית לעצמה: הם נלחמו רק בשביל להשיג את החרות הדתית, שהמלך הסורי גזל מהם. לפי המצב הדתי של הימים ההם תפסה עבודת בית המקדש את המקום הראשון בשטח הדת המעשית, ומרכזה של העבודה היה מזבח העולה. עבודת בית המקדש וביחוד מזבח העולה היחה אפוא נקודת המוצא של כל הגבורה ואומץ הרוח שגלו החשמונאים. בשמה יצאו למלחמה ובשמה נצחו. וכאשר באו לחוג את חג נצחונם לא יכלו אפוא לערוך פעולה אחרת המסמלת ביתר בהירות את מטרת שאיפותיהם ואת סוד הכוח הצפון בשירותיהם מאשר לטהר את בית המקדש לחנך את המזבח. ופעולה סמלית זו היא שצריכה הייתה לתת, וגם נתנה, לחג את שמו. ערכו ההיסטורי של הסמל לא הופחת במאומה גם אחרי כן, כאשר הזבח העולה נחלף במנורה הטהורה, הרטט הדתי היוצא מהנרות הדולקים בפנים ההיכל אינו נופל כלום מזה שמתעורר למראה האש הדולקת על המזבח החיצוני. והאגדות המספרות על חנוכת המנורה מוסיפות עוד הוד מלאי לפעולותיהם של החשמונאים, ששרתה שכינה במעשה ידיהם וקבעה את הצורה המיוחדת של חג נצחונותיהם.

מתתיהו, אבי החשמונאים, נתעלה באגרת חז"ל לכהן גדול, אף על פי שלא שמש בכהונה גדולה. בני מתתיהו אינם נזכרים בפי חז"ל בשמותיהם המפורשים, אבל "חשמונאים" סתם "חשמונאים ובניו" או "בית חשמונאי" נזכרים לשבח פעמים רבות באגדה, ואף גם להלכה נזכרת בתלמוד תקנת בית דין של החשמונאים, ולא נתקפחה זכותם גם בתפלת "על הנסים" שתקנו חז"ל. ולא עוד אלא שאפילו יונתן הורקנוס, הראשון מן החשמונאים שרדף את הפרושים, לא קפחו חכמים את זכותו. הם אמרו עליו את הפתגם: "אל תאמן בעצמך עד יום מותך". והודו כי "צדיק מעיקרא הוה", ולפי דעת חוקרים אחדים הוא יוחנן הורקנוס הוא יוחנן כהן גדול, ששמו נזכר בהערצה במשנה כאיש שתקן הרבה תקנות חשובות (עיין סוטה ט', ד'). אמנם נכון הדבר, שלפי ערכו הלאומי היסטורי של החג הגדול מועט הדבור עליו בספרות חז"ל, ורבנו הקדוש לא הזכיר דיני חנוכה במשנה ביחוד כמו דיני מגילה ופורים.

אבל סיבת הדבר אינו חוסר חבה חלילה לחשמונאים מיסדי החג, אלא חוסר ספר בכתבי הקודש המדבר על מאורע החג, בניגוד לפורים שיש לו יסוד גדול בכתבי הקודש: מגלת אסתר. הרי כל מאמרי חז"ל לא נאמרו כי אם בצורת דרשות של הכתובים, וכל התורה שבעל פה אינה אלא פירוש לתורה שבכתב, וזה שגרם כי לא תקופת החשמונאים בלבד, אלא כל ההיסטוריה של ימי בית שני, מאחרי עזרא והלאה. מעטו חז"ל לדבר עליה, והידיעות עליה הן דלות ולקויות. ומאחר "שנס חנוכה לא ניתן להכתב" ממילא נשמט הקרקע מתחת לגידולי החג הזה. אם ספרי החשמונאים לא נתקבלו אל תוך קובץ מכתבי הקודש, הרי אינם הספרים היחידים שלא נתקדשו בקדושה זו. הלא הספרים הללו אינם אלא חוליה אחת בתוך השרשרת הגדולה של הספרים החיצונים שנדחו, אף על פי שהם מלאים חסידות ויראת שמים והם מיוחסים ברובם לנביאים וחכמים מזמן הבית הראשון. הם נדחו אך ורק מפני הטעם היחידי הזה שנכתבו בזמן מאוחד, בזמן שלפי ההרגשה ששלטה בקרב האומה כבר נסתלקה רוח הקודש מישראל ואין יותר בכח שום איש לכתוב ספר בצביון כתבי הקודש. עד כי נוצר פתגם: "יותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ" (קהלת י"ב, י"ב ) ודרשו: "כל המכניס לתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בביתו" (קהלת רבה שם).

הסברא שכאילו רצו החכמים לעקור את החנוכה מן הלב ולא יכלו, על כן השתיקו כמעט את כל העניין מצדו ההיסטורי, היא משוללת כל הגיון. לו רצו החכמים באמת לעקור החנוכה מן הלב, לא היו קובעים הלכות הדוקדקות בדיני חנוכה והדלקת הנרות, ובית הלל לא היו רואים חשיבות בדבר לחלוק כיצד מדליקים, אם פוחת והולך או מוסיף והולך. ובית מדרש המטיל חובה על כל אדם מישראל להתפלל בכל שנה ושנה משך שמונה ימים בכל תפלה ובכל סעודה תפלת הודיה היסטורית כמו תפלת "על הנסים", אין להעלות על הדעת, שרצונו היה להכחיד את העניין ההיסטורי. מוטעית גם כן התפיסה, שבספור על אודות פח שמן יש כאילו חלוף שם בשם ונמוק ההיסטורי בנמוק פולקורי. הלא השם "חנוכה" שנתן יהודה המכבי לחג נשאר קיים. וכי יש בזה משום נפקותא גדולה, אם משלימים במחשבה "חנוכת המזבח" או "חנוכת המנורה"? והנמוק על אודות פח השמן מעורה כולו בנמוק ההיסטורי. הלא כך הוא לשון האגדה: "מאי חנוכה"? כשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פח אחד של שמן וכו'" (שבת כ"א,ח'), הרי שגם האגדה מיוחסת על הבסיס ההיסטורי בנוגע לשלטון הרשע של היונים שכבשו את ההיכל, והיא מטעימה את גבורות החשמונאים ונצחונותיהם.

ולא עוד אלא שהיא-מוסיפה להם את תואר הכבוד "מלכות בית חשמונאי".

הנמוק ההיסטורי נשאר אפוא התקפו גם באגדה, והחדש היחידי שחדשה האגדה היא הנמוק של מנהג הדלקת הנרות בחנוכה.

הסבה למוטיבים הפולקלריים לא ינקה מתוך רצון לערפל את המוטיבים ההיסטוריים, כי אם להפך , מתוך שאיפה לעטר אח העובדות ההיסטוריות בזר של אור הנשקף באספקלריא העממית.

בתוך: ילקוט למורה - חנוכה, עמ' ‎23-28.