בקהל חסידים מתהלך סיפור ש"החוזה מלובלין[*]", זי"ע, אמר פעם : "אם עכשיו י"ז בתמוז וט' באב הם ימי צום ואבל, והימים שביניהם הם "בין המצרים", הרי לעתיד לבוא יהיה י"ז בתמוז יום ראשון של חג, ט' באב יום אחרון של חג והימים שביניהם יהיו ימי חולו של מועד". הגיב על כך תלמידו הרה"ק[*]^* רבי. נפתלי צבי מראפשיץ, זי"ע : "רבי סבורני שיהיה להיפך, ט' באב יהיה יום ראשון של חג, י"ז בתמוז יהיה יום אחרון של חג והימים שביניהם יהיו ימי חולו של מועד". כלומר, כל ימות השנה, פרט לי"ט ימים שבין

י"ז בתמוז לבין ט' באב, יהיו ימי ששון ושמחה, מועדים ורגלים. לכאורה, מילתא דבדיחותא, אמרות טובות בלבד, דברי הרב אולי מבוססים על "שמחנו כימות עיניתנו" ואף על נבואת זכריה שהצומות ייהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים. ודברי התלמיד - אולי על סברא, ככל שהאבל גדול יותר צריך הוא ליהפך לשמחה יותר גדולה. איך שלא יהיה, סיפור זה נפוץ בחוגי חסידים. ספק אם המוני חסידים הרהרו בעומק משמעותם של הדברים. יום טוב ומועד כל ימות השנה - חזון נפלא ואין לחקור אחרי עתידות.

לפני כחמש שנים נזדמן לי לשמוע רעיון, חדש לי, בשם הרה"ק מראפשיץ, זי"ע. רעיון זה האיר-הבהיר לי את הדו-שיח הנ"ל שבין תלמיד ורבו. וזה ביאורו : כל שביעי קודש.

כל מכפלה של שביעי הקודש חל מעבר לשביעיות. ולכן, היום השביעי קודש, החודש (תשרי, חודש של חגים) קודש . השנה השביעית קודש. אבל - שבעה שבועות (של ימי ספירת העומר) היום שלאחר שבעה שבועות קודש כמו כן שלושת השבועות שמאחד לחודש השביעי עד לעשרים לאחד בו, היום שלאחר שלושת השבועות קודש (שמיני עצרת). הוא הדין שנת היובל "וקידשתם את שנת החמישים". כלומר את השנה שלאחר "שבע שבתות שנים".

נבדוק נא אפוא את הדו-שיח. ה"חוזה" אמר: לעתיד לבוא יהיה חג שלושה שבועות כאשר היום הראשון והאחרון מתוך שלושת השבועות יהיו ימי יום-טוב מקרא קודש. הגיב על כך ה,"תלמיד", אם בשלושה שבועות עסקינן, צריך יום הקודש לחול מעבר לשלושה שבועות כמו חג השבועות, שמיני עצרת ושנת היובל. לומר אפוא שיום הקודש יהיה בעשרה באב, כיצד תתקיים. ההבטחה של הצום יהיה לששון ולשמחה? על-כן הסיק "התלמיד" : בשנה אחת יש נ"ב שבועות בממוצע, דל מהם שלושת השבועות שמי"ז בתמוז עד ט' באב יישארו מ"ט שבועות. אם במכפלה של שביעיות מדובר, ולא כל שכן בשבעה כפול שבעה, מתבקש לפי הכלל שימי הקודש יחולו לא בתוכם אלא יום לפניהם, כלומר בט' באב, כשם שחל חג המצות יום לפני שבעה השבועות. סופרים שבעה כפול שבעה שבועות וחל יום הקודש ביום שלאחריהם, כלומר בי"ג בתמוז, כמו שחל חג השבועות.

אכן, שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד, של צדיקים מוסדי עולם לא כל שכן, וכולי האי ואולי.

עכ"פ שזורים הם הצומות והתעניות ברמזים וסימנים במועדים, חגים, זמנים ורגלים. אם בימינו, בעווה"ר, אנו מקיימים הלק מן המצוות רק בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו", ובציפיותינו מצפים אנו לקיימן בפועל, הרי ההיפך מזה הן התעניות, אנו מצפים לביטולן ולהיפוכן לששון ולשמחה. אז ימלא שחוק פינו ונשלמה תעניות שפתינו. נעסוק אפוא להלן בחגים ובתעניות שייהפכו לחגים בב"א.

מן המפורסמות הוא[‎1], שבימי פסח מצויים סימנים לכל המועדים, וסימנים אלה הם לפי א"ת, ב"ש, ג"ר, ד"ק, ה"צ ופל"ג, דהיינו :

ש"ת ביום א' של פסח יחול לעולם תשעה באב.

ב"ש ביום ב' של פסח יחול לעולם חג השבועות.

ג"ר ביום ג' של פסח יחול לעולם ראש השנה.

ד"ק ביום ד' של פסח יחול לעולם קריאת התורה (= שמחת תורה)[‎2].

ה"צ ביום ה' של פסח יחול לעולם צום כיפור.

ופל"ג ביום ו' של פסח יחול לעולם פורים שעבר וכן ל"ג בעומר[‎3].

להלן נוכיח, שבכך לא תמה רשימת הסימנים, הרמזים בימות השנה. מאורעות שונים רמוזים במאורעות אחרים בבחינת "צבת בצבת עשויה" (אבות, ה', ו).

א. הרחבת ה"צ וסימן ליום עשרה בטבת

את הסימן ה"צ ניתן להרחיב ע"י הוספת צום אחר והוא צום גדליה. באותו היום בו יחול- ה' של פסח לעולם יחול גם צום גדליה. דבר זה קשור לעובדה נוספת והיא שצום גדליה חל תמיד ביום בו חל צום יוה"כ מכאן : ה"צ פירושו יהיה ה' של פסח = צום גדליה = צום יוה"כ[‎4].

אם מצרפים לזה את העובדה, שתשעה באב וצום י"ז בתמוז חלים תמיד באותו יום, נוכל לומר, שנמצאו סימנים בימות הפסח לשלושה מתוך "ארבע התעניות" שבשנה שמקורן בנביאים. נותר יום תענית אחד ללא סימן והוא צום עשירי בטבת, אך גם לצום זה מצוי סימן קבוע. צום זה יחול תמיד, ביום שבו יחול פורים בשנה פשוטה בשנה מעוברת יחול הצום ביום פורים קטן, וביום שמחת תורה של השנה הבאה.

רמז למהותו של הקשר בין צום עשרה בטבת לבין פורים ושמחת תורה ניתן למצוא בספר זכריה פרק ח' פסוק יט : "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמשי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו". הבטחה יש כאן לימות המשית בהם יהפכו הצומות לששון ולשמחה. אפשר שהבטחה זו מעוגנת משכבר הימים בלוח השנה. צום עשרה בטבת שנקבע לזכר תחילתו של המצור על ירושלים, יבוא תמיד באותו יום שבו חלים שני ימים של שמחה, האחד: שמחת תורה - קרי שמחת הרוח והשני : פורים - קרי גם שמחת הגוף, ללמדך שקודשא בריך הוא טבע, כבר בימות עולם, את הסימנים לגאולתנו הרוחנית והגשמית[‎5].

ב. ימי דין לאדם ויום דיו לאילנות

קשר נוסף, אותו ניתן למצוא בין תאריכים שונים בלוח השנה, קיים בין ט"ו בשבט ובין ראש השנה ויוה"כ. ט"ו שבט של שנה מעוברת יחול לעולם ביום שבו יחול א' דראש השנה של השנה הבאה, וט"ו בשבט של שנה פשוטה יחול תמיד ביום שבו יחול יוה"כ של השנה הבאה. נפנה את מבטנו אל המשנה הראשונה של מסכת ראש השנה ושם נמצא : "ארבעה ראשי שנים הם. באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה ר' אלעזר ור"ש אומרים : באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים בחמשה עשר בו". יוצא אפוא שבחמשה עשר בשבט לפי דברי בית הלל וכנפסק בהלכה הוא ר"ה של האילן[‎6]. יום זה יחול תמיד בימי הדין של האדם : ראש השנה או יוה"כ. הקשר אינו טכני בלבד אלא רעיוני.

ג. יום שני של פסח = חג השבועות = א' באלול

קשר אחר בין ימים ומועדים הוא, שיום שני של פסח, שלפי סימני א"ת ב"ש יהיה ביום שבו יחול תמיד חג השבועות (ב' פסח = שבועות), הוא גם היום שבו יחול בכל שנה א' אלול. כלומר : יום שני של פסח = חג השבועות = א' אלול.

מה הקשר בין יום ב' של פסח ובין א' אלול ? א' אלול, לפי המשנה שציטטנו ממסכת ר"ה הוא גם ר"ה למעשר בהמה. נעיין בקריאה ליום שני של פסח בויקרא פרק כ"ג שסימנה "תורא" : "שור או כשב או עז כי יולד..." בתחילתה עוסקת פרשה זו בהכנה למעשר בהמה. יוצא אפוא שיש קשר הגיוני ופנימי בין א' אלול ר"ה למעשר בהמה, ובין היום השני של פסח.

ד. מועדים דרבנן מן התורה מנין?

עניין אחר שאינו קשור בסימני השנה דווקא, אלא לתוכנה של הפרשה שהזכרנו ושאותה קוראים ביום שני של פסח נוגע לרמיזתם של כל החגים בפרשה זו ובהמשכה בתורה. תוכנה של הפרשה בויקרא פרק כ"ג פסוקים כז ואילך:

א. "שור או כשב או עז כי יולד..."

ב. מועדים: ‎1. שבת ‎2. חג המצות ‎3. עומר, ספירת העומר ‎4. שבועות ‎5. ר"ה ויוה"כ ‎6. סכות.

את המועדים שמנינו עד כה ניתן לכנות מועדי השנה וכולם מדאורייתא. מועדים אלה מסתיימים בפרשת "אמור" פרק כ"ג פסוק מד. בפרשת "בהר", פרק כ"ה פסוקים א ואילך מצויים נושאים אחרים : שמיטה ויובל. למצוות אלה ניתן את השם מועדי השנים. ומה בינתיים? מה מופיע בתורה בין מועדי השנה לבין מועדי השנים? התשובה נמצאת בתוכנם של הקטעים מפרק כ"ד פסוק א עד סוף הפרק. נושאים אלד הם:

פרק כ"ד פסוקים א-ד : "וידבר -ה' אל משה לאמר. צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. מחוץ לפרכת העדת באהל מועד יערך אתו אהרן מערב עד בקר לפני ה' תמיד חוקת עולם לדורותיכם". נושא קטע זה הוא נר התמיד. בפרשת "בהעלותך" בה נזכרת שוב מצוה זו של הדלקת הנרות שואל רש"י : "לכה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים? ותשובתו בעקבות חז"ל היא: "לפי כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו- שלא היה עימהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה: חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב"[‎7]. רמב"ן אינו רואה בהסבר זה של חז"ל תשובה מספקת לבעיה שעלתה ועל כן הוא מביא תשובה אחרת : "וראיתי עוד בילמדנו[‎8] וכן במדרש רבה[‎9] אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לאהרן אל תתיירא, לגדולה מזו אתה מוכן[‎10], הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן גלותנו וכן ברכת כוהנים הסמוכה לחנוכת הנשיאים נוהגת לעולם...".

מפירוש זה של רמב"ן, שגם הוא מסתמך על דברי חז"ל משתמע, שמצות הדלקת נרות בה מצווה אהרן אינה מכוונת רק להדלקת הנרות בבית המקדש, אלא גם למצות הדלקת נרות בחנוכה, מצוה שאינה בטלה גם אחרי חורבן הבית. יוצא אפוא שהקטע אותו הזכרנו בויקרא פרק כ"ד פסוקים א-ד הוא בבחינת המשך להזכרת מועדי ישראל, אלא שכאן מדובר בחג מדרבנן, חג החנוכה.

נעבור לקטע הבא בפרשה הנדונה, בויקרא פרק כ"ד פסוקים ה-ט שנושאו הוא לחם הפנים :"ולקחת סולת ואפית אתה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת..." לחם הפנים רומז לדעת בעל "הרוקח" למשלוח מנות איש לרעהו. הרי לך רמז לחג נוסף מן החגים מדרבנן. גם בהמשך הפרשה מפסוק י ואילך ניתן לראות בסיפור על נוקב שם ה' ועונשו סקילה ותליה המשך הרמז לחג הפורים בכוונו להמן שגם הוא נתלה ובניו עמו.

מכל האמור יוצא שפרשת "אמור" אינה מסתיימת במועדים מדאורייתא אלא "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא" וממשיכה היא במועדים מדרבנן: חנוכה ופורים, בכך נשלמת מסכת מועדי השנה, הן מדאורייתא והן מדרבנן והתורה עוברת למועדי השנים שמיטה ויובל. בשרטוט רצף הנושאים מפרק כ"ג פסוק א ואילך תתקבל סקירה של מועדים המסודרים לפי עונות השנה : שבת[‎11] - פסח- עומר ושבועות - מצוות הקשורות לקציר : מתנות עניים - ר"ה ויוה"כ - סוכות - חנוכה - פורים - שמיטה ויובל[‎12].

ה. הימים מר"ה עד שמיני עצרת ומפסח עד עצרת ומנין שבעים נפש

מקבילה מעניינת. אחרת נמצאת בין מספר בני ישראל לבין: הימים מר"ה עד שמיני עצרת ומפסח עד עצרת. בעיון בבראשית, פרשת "ויגש", פרק מ"ו פסוקים ח-טו שם שבאים שמות בני לאה, נמצא בפסוק טו סך בני לאה ‎33[13]. בני שפחתה, זלפה המובאים בפסוקים טז-יח הם ‎16. סה"כ בני גבירה ושפחתה הם ‎49. בני רחל המובאים בפסוקים יט"-כב הם ‎14. בני שפחתה, בלהה הם ‎7 סה"כ ‎21. מספרים אלה מזכירים לנו ‎2 מספרים מקבילים. ‎49 ימי הספירה ו‎21- הימים בין ר"ה ליום האחרון של סוכות. יוצא אפוא ש‎21-הימים בין ר"ה ליום האחרון של סוכות מקבילים הם ל‎21- בני גבירה (רחל) ושפחתה (בלהה), ו‎49- הימים שבין פסח לשבועות מקבילים הם ל‎49- בני גבירה (לאה) ושפחתה (זילפה). חג שמיני עצרת חל ביום ה‎22- לאחר ראש השנה. אנו סופרים ‎21 יום וביום ה‎22-שמיני עצרת, כי ה' אינו רוצה להיפרד מעם ישראל וכמובא ברש"י, פרשת "אמור", פרק כ"ג פסוק לו, על המלים עצרת היא : "עצרתי אתכם אצלי כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים. כיון שהגיע זמנן ליפטר אמר : בני, בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד קשה עלי פרידתכם". ה' רוצה להתייחד עם בניו. כך המצב גם בספירה האחרת. ‎49 ימים סופרים וביום ה‎50- יום מתן תורה, הוא יום ההתייחדות של ה' עם בניו לשם נתינת התורה. לסיכום : יום ה‎22- התייחדות לסעודה ויום ה‎50- התייהדות למתן תורה.

בפרשת קרבנות המועדים שבפרשת פנחס" בבמדבר פרק כ"ט פסוקים יב-לה, מובאים סדרי הקורבנות של כל יום מימות החג. מספר הפרים בו הולך ופוחת. ביום הראשון ‎13 ביום השני ‎12 וכך הלאה עד היום השביעי ‎7 פרים סה"כ - ‎70 פרים והם כנגד ‎70 אומות וביום השמיני שהוא, כאמור, היום ה‎22- מר"ה מקריבים פר אחד ואיל אחד וכמובא במסכת סוכה דף נ"ה ע"ב : "א"ר אלעזר : הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות, פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאיהנה ממך..." אכן מקבילה נפלאה - מה שם במועדים - בשבועות ביום החמישים "וירד ה' על הר סיני" ובשמיני עצרת ביום העשרים ושניים הקב"ה מתייחד עם בניו, אף כאן בשבעים נפש מה כתוב..."אנכי ארד עמך ואנכי אעלך גם עלה"[‎14].

בתוך: שמעתין, כ' (‎71) תשמ"ג, עמ' ‎41-46.

[**] ראה "שם הגדולים החדש" בערכו. [‎1] שו"ע או"ח, סימן תכ"ח סעיף ב'.

[‎2] הכוונה ליום כ"ג בתשרי שהוא יום שמחת תורה של גלויות.

[‎3] שבאותה שנה.

[‎4] אלא אם כן חל יוה"כ ביום שבת, שאז נדחה צום גדליה מיום שבת ליום ראשון. כלומר ליום שחל בו פורים.

[‎5] יש לשים לב לעובדה, שבצום הנזכר סמוך לששון ולשמחה בפסוק בזכריה הוא דווקא הצום העשירי = י' בטבת, כ"כ נדגיש שפועל העזר המובא בפסוק הוא יהיה ביחד ולא יהיו כנדרש במקרה זה.

[‎6] אמנם גם קביעה זו על ר"ה לאילנות וכן קביעת המשנה במסכת ר"ה פרק ראשון, משנה כ' ...בארבעה פרקים העולם נדון... בעצרת על פירות האילן..." עומדות בסתירה לקביעה אחרת של הגמרא ש"כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה (לפי גירסת הב"ח והר"ח) חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יו"ט והוצאת בניו לת"ת..." (מסכת ביצה דף ט"ז ע"א). ראה גם בבאבתרא דף י' ע"א "כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה...". אם הכל קצוב מראש איזה מקום נותר לארבעה פרקים שהעולם נדון בהם ולר"ה ולדין לאילנות? אך יש ליישב זאת עפ"י המהרש"א למסכת ביצה דף ט"ז ע"א. ד"ה "כל מזונותיו" וכו', שיש להבחין כין מזונו הפרטי של אדם שנקבע מראשית שנה עד אחרית שנה, לבין מזונות הכלל שנידונים בפרקים.

[‎7] עפ"י תנחומא, בהעלותך, ה'.

[‎8] בתנחומא ישן, בהעלותך, ו'.

[‎9] במדבר, ט"ו, ו.

[‎10] במדרש כתוב : מתוקן.

[‎11] שאלה המתעוררת כאן היא מה עניין שבת אצל מועדים? השאלה מתיישבת היטב ע"י רמב"ן הסבור שפסוק ג ענינו יו"ט שחל בשבת. לפי יישוב זה כוונת הכתובים היא : "אלה מועדי ה' " כלומר : אף שבמועדים הנזכרים להלן הותרה לך מלאכת אוכל נפש "ששת ימים תעשה מלאכה" ההיתר הוא כשיו"ט חל בששת ימי החול אך בשבת לא "וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו"... פירוש זה, שלפיו פסוק ג שבפרק כ"ג דן ביו"ט שחל להיות בשבת, מחזק את דעתם של התוספות במסכת ר"ה דף כ"ט, ע"ב, ד"ה "כל מלאכת עבודה לא תעשו" המעירים על שהגמרא אינה מביאה את הפסוק "כל מלאכה לא תעשו". וראה הגהות ר"י פיק המובאות בשולי אותו עמוד, שמעדיף את הפסוק משמות פרק כ' פסוק י, "לא תעשה כל מלאכה". אכן תוספות כוונו למהותו של הכתוב אצלנו שענינו גם שבת וגם יו"ט. ראה על כך בהרחבה את מאמרו של הרב ש.ח. ברנשטיין, "קיום גרסות מקוריות", בהוצאת בית המדרש למורים "מורשת יעקב" רחובות.

[‎12] מן הראוי להדגיש שפרשת "קדושים" מתחילה בענייני שבת : "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלקיכם" (ויקרא י"ט, ג) ופרשת "בהר" מסתיימת בענייני שבת : "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה' " (ויקרא כ"ו, ב). פרשת "בחקותי" שאחריהן, מציינת את הרקע לעונשים המובאים בה :"כל ימי השמה תשבות אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כ"ו לח). גם כאן הרקע הוא שבתות. ראה מאמרו של שחר בן שרים "דעת דרכי יחפצון" ב"שדה חמ"ד" תשל"ח (א-ב).

[‎13] אמנם - כפי שמאיר רש"י - סך התולדות הוא ‎32 אך יש להוסיף את יוכבד שנולדה בין החומות. אם כל הימים שבין פסח לשבועות מקבילים ל‎49- נפשות של לאה ושפחתה הרי ‎33 נפשות של לאה מקבילות לל"ג בעומר.

[‎14] ראה רמב"ן ויקיא כ"ג לו, הוצאת רח"ד שעוועל.