זה לשון רש"י : "אל יואל בן פתואל, בן שמואל הנביא שפיתה לא-ל בתפילתו. יש אומרים שנבואה זו נאמרה באותן שבע שנים שאמר אלישע (מלכים ב' ח' א): "כי קרא ה' לרעב. וגם בא אל הארץ שבע שנים", ובימי יהורם בן אחאב היו. ובהלכות גדולות נמצא, שיואל נחום וחבקוק היו בימי מנשה" עכ"ל רש"י. לדברי רש"י אלה בוודאי מתייחס אבן עזרא, וז"ל: "אין לנו דרך לדעת דורו. ולפי הפשט איננו בן שמואל. ודע כי כל נביא שיזכיר שם אביו, היה האב נכבד, ואם היה אבי אביו נכבד יזכיר שניהם. כמו צפניה בן כושי בן גדליה בן אמריה בן חזקיה, עד שהגיע אל הנכבד שהוא חזקיה המלך", עכ"ל. כלומר, אם היה עלינו להתחשב רק במה שיוכל להתקבל על דעתנו אחרי שנתעמק בתוכן נבואותיו של יואל, אז היינו יכולים לקבל את שיוכו של יואל אל שמואל, אבל מתוך שהוא אינו מזכיר את שמו שבו הוא נקרא בפי כל, זה מאלץ אותנו לומר שאילו היה יואל בנו של שמואל, אין ספק שהיה מזכירו בשם זה הידוע לכל, וזאת כדי לכבד את זכרו בפני כולם. כלומר, הנה זכה שמואל לבן שגם הוא נביא, וגם כדי להתכבד בעצמו בזה שהוא מתייחס אחרי אביו הגדול. ושמא תאמר, אין הכוונה שיהא יואל בנו של שמואל ממש, אלא שהוא מבני בניו של שמואל, גם זה אי אפשר לקבל, מפני שגם אז בוודאי היה מזכיר בתחילת נבואתו את התייחסותו אחרי שמואל הנביא.

וזה לשון רד"ק : "דבר ה' אשר היה אל יואל בן פתואל. זה הנביא נתנבא תחילה על הארבה שיביא ה' יתברך בארץ ישראל על עוונותיהם, ואחר כך נתנבא נבואה עתידה לימות המשיח. ויש אומרים כי בימי יהורם בן אחאב ניבא זה הנביא שיהיה רעב בארץ, כמו שאמר : 'כי קרא ה' אל הרעב, וגם בא אל הארץ שבע שנים' : הארבעה שנים היו ארבעה מיני ארבה, והשלוש שנים היו הגשמים נעצרים. ובסדר עולם אמר כי בימי מנשה ניבא. ואמר, כי יואל ונחום וחבקוק נתנבאו בימי מנשה, ולפי שלא היה מנשה כשר לא נקראו על שמו".

הנה גם רד"ק לא הביא את דברי רש"י שיואל הוא בנו של שמואל, ובוודאי החליט לדחות את הזיהוי ואולי מאותם הנימוקים שנקב אבן עזרא. אבל בעל ה"מצודות" מביא זיהוי זה ובשם חז"ל, שפתואל הוא שמואל, שפיתה לאל בתפילתו, ולעומת זה השמיט את כל דברי רד"ק על זמנו של הנביא. והנה גם הוא רודף פשט, ומשמע שהוא רואה את דבריו על זיהויו של פתואל כשמואל קרוב יותר לפשט, מאשר את דבריו על זיהוי זמנו של הנביא.

בסיכום : רש"י מקבל גם את זיהויו של פתואל כשמואל, וגם את זיהוי זמנו של הנביא, או בימי יהורם כדברי הגמרא (תענית ה', ע"א), או בימי מנשה כדברי בעל "סדר עולם" ; אבן עזרא - דוחה את שניהם ; רד"ק - מקבל את זיהוי הזמן ודוחה את זיהוי אביו של יואל, ואילו בעל ה"מצודות"

- מקבל את זיהוי אביו, ואינו מקבל את זיהוי הזמן.

על מה יכול להתבסס זיהוי זה של הזמר?

רד"ק אומר שבארבע השנים הראשונות סבלו רעב מחמת הארבה, ובשלוש השנים שאחרי כן היה להם הרעב מפני שלא ירדו גשמים. זו מניין לוו אולי למד זאת מן הפסוק (פרק ב', כה) : 'ושילמתי' לכם

את השנים אשר אכל הארבה, הילק, החסיל, והגזם". וכמו שהוא מפרש שם, וזה לשונו : "שלמתי לכם את השנים, כי לא באו בשנה אחת כמו שפירשתי", עכ"ל. וסובר הרד"ק שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, היינו שהיו אלה ארבע שנים שסבלו מן הארבה, שנה שנה מכל מין. ואחריהם באו להם שלוש שנים של בצורת והעדר גשמים, שהרי הכתוב אומר (שם, כג) : "כ' נתן לכם את המורה לצדקה, ויורד לכם גשם מורה ,מלקוש בראשון", הרי שלא ירד להם גשם עד ניסן של אותה שנה. גם מצאנו במקומות אחרים בתנ"ך בצורת מהיעדר גשמים שנמשכת שלוש שנים, פעם בימי דוד, ופעם בימי אליהו, ואולי סובר הרד"ק מתוך כך, שזו דרכה של בצורת בארץ-ישראל, שהיא נמשכת שלוש שנים, על כן נלמד על הסתום מן המפורש, שכמו כן נמשכה גם כאן עצירת הגשמים שלוש שנים אחרי שהלך הארבה, כדי להשלים את שבע השנים שאמר אלישע. וכבר מצאנו גם בספר נחום רמז על ילק וארבה וגובאי, שאולי הוא מזכירם מפני שבאו בזמנו, ובחבקוק מצאנו רמז לרעב ממושך, שכן הוא אומר (חבקוק ג', יז) : "כי תאנה לא תפרח, ואין יבול בגפנים, כחש מעשה זית, השדמות לא עשה אוכל, גזר ממכלה צאן, ואין בקר ברפתים". כל זה יכול להוליד את הסברא, שאמנם יתכן שהיו שלושתם, יואל ונחום וחבקוק בימי הארבה והרעב הגדול שבא בעקבותיו. (אך שם בחבקוק לא פירש הרד"ק בדרך זו).

מה שאומר ב"סדר עולם" על שלושת הנביאים האלה, שמפני שמנשה היה רשע, על כן לא רצו שייזכר שמו עליהם, זוהי בוודאי סברא גדולה, שהרי המשנה (סנהדרין צ"א, ע"א) מנתה אותו עם המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, והרי אין אחרי אחאב רשע גדול כמוהו בין המלכים. אלא שעל פי זה נצטרך לומר שיואל האריך ימים רבים, אם עד יהורם, יהיה זה מימיו של שמואל קרוב למאתיים שנה, ואם עד מנשה, יהיה זה בערך שלוש מאות ושבעים שנה. אבל חז"ל גם אמרו על אחיה השילוני שהיה מיוצאי מצרים (בבא בתרא קכ"א, ע"ב). ולפי זה האריך ימים למעלה מחמש מאות שנה. וכן גם אמרו (בבא בתרא ק"י, ע"א), שהנביא הזקן היושב בבית אל בימי ירבעם, הוא הנער הלוי שבא לביתו של מיכה ושימש בפני הפסל שלו, והוא הוא הנכד של משה, ולפי זה גם הוא האריך ימים מאוד. וכן אמרו בגמרא על רבי פרידא (עירובין נד, ע"ב), שהאריך ימים עד ארבע מאות שנה. וכן מזכיר גם הרמב"ן עוד צדיקים אחרים שהאריכו ימים מאוד, ראה פירושו על התורה, (בראשית מ"ו, טו) .

אולי עוד אפשר לומר, ששיטת הגמרא (תענית ה', ע"א) היא, שמנשה עשה תשובה ושיש לו חלק לעולם הבא (וכדברי רבי יהודה סנהדרין צ', ע"א), ולפיכך אי אפשר שזאת תהיה הסיבה שלא להזכיר את שמו על נבואה, שהרי גם אחז רשע גדול היה, אלא שיש לו חלק לעולם הבא (ראה סנהדרין ק"ד, ע"א, מה שאמרו עליו), והוא נמנה עם הצדיקים (ישעיהו א', א) : "בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו". על כורחנו אנו צריכים אפוא לחפש סיבה אחרת לזה שלא נזכר זמנם של שלושה נביאים אלה, ומעתה אין גם להסיק מזה שהיו שלושתם באותו זמן. על כן נראה לגמרא יותר ההנחה האחרת המתקבלת על הדעת, שיואל היה בימי יהורם בן אחאב.

אך מדוע אמרו חז"ל ש"פתואל" הוא שמואל?

על כגון זה בוודאי אמרו : אם קבלה היא נקבל. אבל אם לדין, מוטלת החובה עלינו להתעמק כדי שנוכל להבין, ממה למדו לומר כך. כי כאשר הס אמרו, ששמואל כתב גם את שני הספרים שופטים ורות, יש לנו פתח להבין מה הביא אותם לקביעה זו. שמואל הוא הנביא שהקב"ה הטיל עליו את התפקיד לייסד את המלוכה בישראל, והוא הממליך את שאול ואת דוד. והלוא ספר שופטים מתאר כיצד רעיון המלוכה מתיישב והולך על לבם של ישראל, וכיצד הם באים לאט לאט לידי הבנה שיש להם צורך במלך: "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך", ושבלי מלך חייהם אינם חיים : "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". בוודאי הנביא שכתב את ספר שמואל הוא גם הראוי ביותר לכתוב את ספר שופטים, שהוא כביכול ספר הקדמה לספר שמואל. כי אם ספר שמואל הוא סיפור "לידתה" של המלוכה, אז ספר שופטים הוא סיפור "הריונה" של המלוכה, בכך אנו מבינים את ההיגיון בקביעות זו של חז"ל, ששמואל כתב את ספר שופטים. ובאשר לרות, הלא זהו ספר ייחוסו של המלך דוד, המלמד, כפי שהיינו אומרים כיום, על שרשיו של דוד, ומתוך ששמואל הוא הממליך אותו, קרוב לומר, שהוא כתב גם את ספר ייחוסו. וכך זה גם במה שהם אמרו, שירמיהו כתב את ספרו וספר מלכים וקינות. בימיו של ירמיהו באה לקיצה ונסתיימה מלכות בית דוד. בימיו נעקרה כנסת ישראל מבית חייה, בימיו חרב בית המקדש והושלכה משמים ארץ תפארת ישראל. והלא זהו תוכנו של ספר ירמיהו. מי אחר, אפוא, שיבכה ויקונן במר נפשו על כל חמדות ישראל, ומי אחר שיחקוק על ספר את כל קורות ממלכת ישראל ויהודה על רוב פארה ועל הודה והדרה ! לפיכך כך הוא בדין, ששמואל יכתוב את שופטים ואת רות, וירמיהו יכתוב את ספר מלכים ואת קינות. אך מה הוא שיקול הדעת המחייב לומר שיואל הוא בנו, ותלמידו, והמשכו של שמואל?

מהו הנושא של ספר יואל, ומה בא יואל ללמדנו?

חז"ל לימדו אותנו (מגילה י"ד, ע"א) : "הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפליים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה". וכיוון שכך, ברור לנו, שנבואתו של יואל נכתבה מפני שהוצרכה לדורות, שהקב"ה אמנם אמר אותה לשעתה, אך כיוון אותה גם לדורות. יואל נשלח לומר את נבואתו לבני דורו אבל גם נצטווה לנבא לדורות עולם. ואנו חייבים לכרות לנו אוזן, כדי שנשמע מה הקב"ה דורש מאתנו. אם כן, מה בא יואל ללמדנו?

יואל מתחלק בצורה בולטת לשני חלקים, השונים בתוכנם שינוי מוחלט זה מזה. שני הפרקים הראשונים הם נבואה על נושא מקומי וזמני, ארבה יבוא עליהם ויאכל כל תבואתם עד שלא ישאיר להם פליטה. והנביא מזרז אותם לתשובה ולתפילה, כדי שהקב"ה יציל אותם מן הרעב שיבוא על הארץ בעקבות הארבה. ואחרי שהתפללו מבשר להם הנביא שתפילתם נתקבלה, והנביא מוסיף ומספר, איך ניצלו מן הרעב הנורא אחרי שהשאיר להם הארבה שדות שוממים. זה הוא החלק הראשון של הספר. שני הפרקים האחרים הם נבואות שלעתיד לבוא, בהם הוא מנבא על הצלת ישראל מעול הגויים, ועל הדין שהקב"ה ידון את הגויים באחרית הימים, על כל הרעה שהרעו לישראל בכל השנים הארוכות הללו, שהיו ישראל נתונים בידיהם. ואחרי זה הוא מנבא על רוב הטובה שייטיב הקב"ה לעמו ישראל ולאדמת ישראל, בימים ההמה ובעת ההיא.

בקריאה שטחית קשה לראות את הקשר הענייני הפנימי שבין שני חלקי הספר. אמנם מי שרגיש לסגנון דברים ולקצב, ירגיש גם כאן באחידות המנגינה של המלים מתחילת הספר ועד סופו. ישמע איך המלים והפסוקים מתענים בניגון ומנגינה זהה. אבל מי שיבוא לסכס לעצמו מתוך השמיעה השכלית את תוכן הדברים שהוא שומע, יתקשה למצוא אחידות גם בתוכן הנבואות.

ציטטנו את רד"ק שאומר : "זה הנביא נתנבא תחילה על הארבה, שיביא הא-ל יתברך בארץ ישראל על עוונותיהם". בוודאי כך הוא, שהארבה בא על עוונותיהם. הלוא כך שנינו (שבת נ"ה, ע"א) : "אין מיתה בלא חטא, ואין יסורים בלא עוון". וכן נאמר להם כאן על ידי הנביא (ב', יב-יד) : "וגם עתה, נאום ה', שובו עדי בכל לבבכם, ובצום ובבכי ובמספד. וקרעו לבבכם ואל בגדיכם, ושובו אל ה'... מי יודע ישוב ונחם...". אך הוא לא אמר במה חטאו. ומאיזה חטא ישובו. יונתן ורש"י אחריו מפרשים : מי שיודע שיש בו חטא, ישוב ונחם. כלומר, הנביא אינו יודע באיזה חטא חטאו. אין עוונותיהם גלויים וידועים לאחרים, ואולי גם הם בעצמם אינם מודעים להם.

אין הנביא יודע מה הם החטאים שה' מייסר את עמו ואת ארצו עליהם, אלה הם עוונות שהאדם צריך לחפש אחריהם, כדי שימצאם וישוב מהם. וכדרך שאמרו חז"ל (ברכות ה', ע"א) : "אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג', מ) : "נחפשה דרכינו ונחקורה, ונשובה אל ה"'. לא כמו שאמר הושע (ד, א-ב) : "ריב לה' עם יושבי הארץ, כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלוקים בארץ. אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף, פרצו, ודמים בדמים נגעו". ועוד (שם, יא) : "זנות ויין ותירוש יקח לב". ושוב (י"ב, א-ב ; יח) : "סבבוני בכחש אפרים, ובמרמה בית ישראל, ויהודה עוד רד עם אל, ועם קדושים נאמן. אפרים רועה רוח ורודף קדים, כל היום כזב ושוד ירבה..., כנען בידו מאזני מרמה, לעשוק אהב".

אכן, אם נבואת יואל נאמרה בימי יהורם בן אחאב, ובימי המלך הצדיק יהושפט המולך ביהודה, אז מובן מאוד, שיואל לא מצא לעם שביהודה שום חטא. ממש כדברי הגמרא שם בהמשך (ברכות ה', ע"א) : "פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. ואם תלה ולא מצא, בידוע שיסורים של אהבה הם". ופירש שם רש"י : "פשפש ולא מצא, לא מצא לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראויים ייסורים הללו לבא.., יתלה בביטול תורה, שנאמר (תהילים צ"ד יב) אשרי הגבר אשר תייסרנו יה, ומתורתך תלמדנו", שבשביל ייסורים צריך אדם לבוא לידי תלמוד תורה. יסורים של אהבה, הקב"ה מייסרו בעולם הזה בלט שום עוון, כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכויותיו", ע"כ. וגם אם נאמרו נבואות אלו בימי מנשה, יש להעלות על הדעת שנאמרו בתחילת ימי מלכותו, כשבני יהודה היו עדיין שרויים באווירה של ימי חזקיה, כשעוד לא הספיקו להתקלקל בהשפעת מנשה. ולפי שכולם היו צדיקים, היה זה מובן, שהרעב הנורא שבא עליהם, לא היה אלא מיסורים של אהבה, שהקב"ה רצה להטיל עליהם מורא שמים שלא יחטאו. וכמו שאמר משה רבנו לישראל מיד אחר מתן תורה (שמות כ', כ) : "כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".

והנה כאשר ישעיהו מונה לפניהם את כל חטאיהם, הרי זה בבחינת "יפשפש במעשיו". (ישעיהו ה', ז-ח ; וכג): "ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה, הוי מגיעי בית בבית, שדה בשדה יקריבו.., מצדיקי רשע עקב שוחד". אבל אחרי זה הוא תולה בביטול תורה (שם, כד) : "כי מאסו את תורת ה' צבאות, ואת אמרת קדוש ישראל ניאצו". ואחר כך בפרקים ח'-י"ב הוא מאריך לתאר יסורים שיבואו עליהם מתוך האהבה הגדולה שאוהב הקב"ה את ישראל, וכיצד הוא עכשיו ממש מייסר אותם כדי להיטיב להם באחריתם, כדי לעשות אותם ראויים לביאת המשיח חזקיהו, שהוא יהיה "פלא יועץ, אל גיבור, אבי-עד, שר-שלום", והוא מנבא עליו : "למרבה המשרה, ולשלום אין קץ, על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה מעתה ועד עולם". אבל יואל אינו מזכיר לישראל שום עוון וחטא, הוא אומר להם שיפשפשו כל אחד בעצמו במעשיו, איש איש את נגע לבבו אשר ידע. בעיניו הם צדיקים גמורים, הוא אינו מעז אפילו לרמוז באיזה כיוון לחפש, ובדבריו הוא נותן רמז רק על השלב שצריך לבוא אחרי כן, שיש לתלות בביטול תורה. וגם את זה הוא אומר בצורה מוסתרת ועדינה ובמלה דו משמעית (ב', כג) : "ובני ציון גילו ושמחו בה' אלוקיכם, כי נתן לכם את המורה לצדקה", "המורה" יכול להיות גשם היורה, אך יונתן ורש"י פירשוהו מורה ממש שילמד את ישראל תורה. וזה על דרך שאמרו חז"ל בסנהדרין (צ"ז, ע"א): "שבוע שבן דוד בא..., שלישית - רעב גדול..., ותורה משתכחת מלומדיה, ברביעית - שובע ואינו שובע, בחמישית - שובע גדול ואוכלים ושותים ושמחים, ותורה חוזרת ללומדיה". כלומר, מפני שהקב"ה רוצה להרבות ביניכם לימוד תורה, הוא נותן לכם את המורה לצדקה שילמד אתכם תורה במידה נדושה, וכדי שיהיו כל העם נכונים ללמוד כל מה שהמורה בא ללמד, הוריד "לכם גשם, מורה ומלקוש בראשון" (יואל ב', כג), שתוכלו ללמוד תורה מתוך הרווחה.

אחרי כל זאת, וכתוצאה מזאת, הופכים היסורים של הרעב הגדול שעברו עליהם ליסורים של אהבה, ליסורים שמחשלים את אמונתם בה' ומגבירים אותה, ומולידים דביקות יתירה בה' אלוקיהם. וכעת באים שני הפרקים ג'-ד' כהמשך טבעי. כי דביקות זאת שמשה רבנו רואה אותה בשלימות בבניהם של דור מקבלי התורה יוצאי מצרים (דברים ד', ד) : "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום", היא מביאה את הגאולה השלימה. היא גם "הפתרון הסופי" שיואל מנבא לעם ישראל, ועליה הוא אומר (ב', כו-כז) : "ואכלתם אכול ושבוע, והללתם את שם ה' אלוקיכם אשר עשה עמכם להפליא, ולא יבושו עמי לעולם". הדגש הוא על סוף הפסוק: "ולא יבשו עמי לעולם", זהו ייעודו הסופי ומטרתו ותחנתו הסופית של עם ישראל. ויואל ממשיך: "וידעתם כי בקרב ישראל אני, ואני ה' אלוקיכם ואין עוד", ושוב פעם שנייה: "ולא יבשו עמי לעולם". בתחילה יגיע עמי למילוי כל מאווייו בגשמיות : "ואכלתם אכול ושבוע", ואחרי זה גם למילוי כל מאווייו ברוחניות : "וידעתם כי בקרב ישראל אני, ואני ה' אלוקיכם ואין עוד".

על פי זה מאירים ושמחים דברי חז"ל (סוכה נ"ב, ע"א) האומרים בפירוש הפסוק (ב', כ) : " 'ואת הצפוני ארחיק מעליכם ' - זה יצר הרע שצפון ועומד בליבו של אדם", ע"כ . ולמעלה באותה סוגיא עוד אמרו בעניין זה : "כדדריש רבי יהודה, לעתיד לבוא מביא הקב"ה את יצר הרע ושוחטו", ע"כ. הנה מתברר שיואל ניבא על המצב האידיאלי של גאולת עולם לישראל כאשר ישחט הקב"ה את יצר הרע שבליבם כאשר תזרח להם השמש זריחת עולם, ותאיר לתוך גופם ולתוך נפשם ונשמתם. וזהו שהוא ממשיך (ג', א) : "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, וניבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו". זהו ההמשך הישיר למה שמנבא הנביא למעלה (סוף פרק ב'), כי אחרי שידעו שה' שוכן בקרבם והוא אלוקיהם ואין עוד, אז יהיו ראויים שישפוך את רוחו עליהם, כי אז יגיעו כולם לכלל הבנת מהותם האמיתית, אז יבינו כי בטרם יצרם יוצרם בבטן - ידעם, אז יחושו את היותם נביאים, שנוצרו כולם להיות נביאים, ואם אינם נביאים, בני נביאים הם, (ראה ספר הכוזרי מאמר ראשון אות מ-קטו). אלא שעוונותיהם הבדילו בינם לבין אביהם שבשמים. ובפרק ד' שאחרי כן אומר יואל, שאותה השעה שבה יתקרב הקב"ה לישראל להשרות את שכינתו עליהם, היא תהיה גם השעה, שבה יתקרב לכל העמים, לשפוט אותם על כל הרעה שעשו להרע לישראל. כדרך שאומר גם הנביא מלאכי : (ג', יט-כ) : "כי הנה היום בא בוער כתנור, והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש, וליהט אותם היום הבא, אמר ה' צ-באות, אשר לא ישאיר להם שורש וענף". זה לאומות, ואילו לישראל עם קדושו: "וזרחה לכם, יראי שמי, שמש צדקה ומרפא בכנפיה". וכך אמרו על זה חכמינו הקדושים (נדרים ח', ע"ב) : "אין גהינום לעולם הבא, אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונים בה", ע"כ. ושמא זאת היא שמש האהבה הגדולה שיאהב הקב"ה את ישראל באותה עת לעיני כל, ובה יתרפאו ויתעדנו כל ישראל בעולמם, שייהפך להם לעדן ולגן ה', וכל הגויים שונאי ישראל מכל הדורות, יובאו אליה אל עמק יהושפט להידון בה.

כדי להגיע לזה, שיישרו ישראל את לבם, שייטיבו את מעשיהם, שישמעו את קול ה' מפי נביאיו בהכנעה, באהבה וביראה ובקבלת עול מלכות שמים בלב שלם ובלי כל סייג, לזה הם זקוקים ללימוד תורה, ולזה הם זקוקים ל"מורה לצדקה". הרי גם הנביא מלאכי מסיים שם ואומר (ג', כה : "זכרו תורת משה עבדי, אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל, חקים ומשפטים". והנה איך נראה אדם שלם כזה בפנימיותו, מהי דמותו ומהו פרצופו הרוחני? אותם מגלה לנו הנביא יואל. זהו אדם היודע איך להתפלל, וזהו אדם שגם מתפלל. הוא עומד בתפילתו לפני הקב"ה, הוא מתפלל אליו בכל יום, בכל עת ובכל שעה, הוא קורא אליו בעת צרתו, והוא מודה לו אחרי שניצל מצרתו, והוא אומר לפניו הלל ושיר שבח והודיה על כל הטוב שהקב"ה מעניק לו. חז"ל אמרו (יבמות ס"ד, ע"א): "הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים", מזה אנו צריכים להבין שהיסורים באים על הצדיקים רק כדי שישמיעו לפניו את קולם. וכך אומר יואל לפני שבא הארבה (א', יג-טו) דעו שמתחוללת עליכם צרה גדולה, ועל כן "חגרו וספדו הכהנים, הילילו משרתי מזבח, בואו לינו בשקים משרתי אלוקי, כי נמנע מבית אלוקיכם מנחה ונסך. קדשו צום, קראו עצרה, אספו זקנים כל יושבי הארץ, בית ה' אלוקיכם, וזעקו אל ה'. אהה ליום, כי קרוב יום ה'...". מקודם אתם הכהנים "חגרו וספדו- הכהנים, והילילו", ואחרי כן "אספו זקנים כל יושבי הארץ" למדו אותם שיתפללו גם הם, וזאת בתחילה לפני בוא הארבה.

זהו מה שאומר יואל בפרק א'. אחרי כן בא אמנם הארבה, ואתו באה השואה. ובעיצומה של שואה זאת, בתוך האש והלהבה, בתוך הרעש והרוגז, בעת חושך ואפלה, מתוך עבי הענן והערפל, שוב נשמע קולו של הנביא הקורא להם שיתפללו. אך התנאי לתפילה שתתקבל הוא, שישובו בתשובה בכל לבם.

כך הוא אומר להם : כבר קראתי לכם שתתפללו אז, לפני שתבוא השואה הזאת: "וה' נתן קולו לפני חילו, כי רב מאד מחנהו, כי עצום עשה דברו, כי גדול יום ה' ונורא מאד, ומי יכילנו !". "וגם עתה", כאשר באה ונהיתה, והשואה הזאת התפרצה במלוא פראותה לתוך חיינו, "נאום ה', שבו עדי בכל לבבכם, ובצום ובבכי ובמספד; וקרעו לבבכם ואל בגדיכם, ושובו אל ה' אלוקיכם, כי חנון ורחום הוא, ארך אפים ורב חסד, ונחם על הרעה : מי יודע ישוב וניחם. (פסי יב-יד). ואחרי שתשובו ולא יישאר בידכם כל חטא שיוכל לעכב את תפילתכם, אז "תקעו שופר בציון, קדשו צום, קראו עצרה ; אספו עם, קדשו קהל, קבצו זקנים, אספו עוללים ויונקי שדיים, יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. בין האולם והמזבח יבכו הכהנים משרתי ה', ויאמרו חוסה ה' על עמך" (פס' טו-טז). את כולכם אני חפץ לשמוע, על כולכם אמרתי (שיר השירים ב', יד) : "הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה". ואחרי תפילה כזאת הממיסה את כל מה שנשאר עוד מטומאת הלב, כאשר הצדיקים החלו מזהירים כזוהר הרקיע, "ויקנא ה' לארצו ויחמל על עמו" (פס' יח) מובטח להם לישראל שתתקבל תפילתם. אך אל נא ישכחו להתפלל תפילת הודיה, אל יהיו כפויי טובה, אל יתמהמהו ואל יאחרו מלומר לפניו הלל על הענותו להם. "ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלוקיכם, אשר עשה עמכם להפליא" (פס' כו). ובהמשך אומר הנביא : אין זאת הוראת שעה בלבד, אלא זאת דרכי מאז ומקדם, וזאת גם דרכי לעולם ולנצח נצחים. תמיד ארצה לשמוע, גם מן היחיד וגם מן הרבים, את תפילתם לפני בוא צרתם, ואת תפילתם בעת צרתם, והלל והודיה שלהם כאשר הצרה תעבור. ולאלה אני מאזין, הקוראים אלי תמיד. "השמש יהפך לחושך והירח לדם, לפני בוא יום ה', הגדול והנורא. והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה', ובשרידים אשר ה' קורא" (פס' ג', ד-ה).

כך אנו שומעים גם מירמיהו. במכתב שהוא שולח אל הגולה, הוא אומר, שתפקידם הוא שיכינו את ליבם במשך שבעים שנים שלימות, שיהיה לבם שלם עם ה' שידעו איך לפות אליו בתפילה. (ירמיהו כ"ט, י-יד) : "כי כה אמר ה', כי לפ' מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם, והקימותי עליכם את דברי הטוב, להשיב אתכם אל המקום הזה. כי אנכי ידעתי את המחשבת אשר אנכי חשב עליכם, נאם ה', מחשבות שלום ולא לרעה, לתת לכם אחרית ותקוה. ןקראתם אותי, והלכתם, והתפללתם אלי, ושמעתי אליכם. ובקשתם אתי ומצאתם, כי תדרשני בכל לבבכם. ונמצאתי לכם, נאום ה' ...". זהו האדם השלם הדבק בהקב"ה, שאינו מנותק ממנו במחשבותיו אף לא לרגע. וכמו שמלמד אותנו המורה הגדול במשנה תורה בהלכות תשובה שלו בכמה מקומות, ובמיוחד בפרק י הלכה ו, וז"ל : "דבר ידוע וברור, שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שציוה ואמר : 'בכל לבבך ובכל נפשך", ע"כ. וזוהי אמנם מידת אבותינו הקדושים אהובי עליון, אברהם יצחק ויעקב, ובמידה זו נוודע שאנו בני אברהם יצחק ויעקב. ועל כגון זה אמר דוד בתהלים (צ"א, טו-טז) : "יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו ; ארך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי". ואחרי כן מיד הוא שר שיר הודיה (צ"ב, א) : "מזמור שיר ליום השבת", והוא גם קורא לכולם (צ"ה, א) : "לכו נרננה לה', נריעה לצור ישענו".

נבואה זאת של יואל (פרקים ג'-ד') לעתיד לבוא, היא הבטחה מוחלטת שאינה תלויה בתנאי, והקב"ה לא יבטל אותה בשום אופן. יכולה הייתה להתקיים בזמנו של יואל, ואם לא נתקיימה אז, הרי זה מפני שלא זכו. אבל גם על זה הובטח, כי "בעיתה אחישנה", שתבוא לה העת, ואז היא תתקיים, על כן בדין אומר רד"ק : "זה הנביא התנבא תחילה על הארבה שיביא הא-ל יתברך בארץ ישראל על עוונותיהם, ואחר כך נתנבא נבואה עתידה לימות המשיח", ע"כ. ואם אמר אותה נבואה בימי יהורם בן אחאב, שמא ציפה ושמא דימה, שכאשר יפקוד ה' את עוונות בית אחאב ובית עמרי, יקים לו מלך כלבבו. וכמעט היה זה יהוא, שאותו כינו חז"ל (סנהדרין ק"ב, ע"א) "צדיקא רבה", ועליו אמר הכתוב (מלכים ב' י', ל : "ויאמר ה' אל יהוא, יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני, ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב", כלומר, לא רק מה שבפירוש שמעת מפי הנביא עשית, אבל גם כוונת לכל מה שהיה בליבי, בחינת "ליבא לפומא לא גלי". ועל בנו יואחז בן יהוא אומר הכתוב (מלכים ב' י"ג, ד) : "ויחל יואחז את פני ה', וישמע אליו ה'". כמעט כמו אצל אדון הנביאים (שמות ל"ב, יא) : "ויחל משה את פני ה' אלוקיו". ואם

בימי מנשה ניבא, שמא ראה יואל את יאשיהו ברוח הקודש, אשר עליו אומר הכתוב (מלכים ב' כ"ג, כה) : "וכמוהו לא היה לפניו מלך, אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, ככל תורת משה, ואחריו לא קם כמוהו". וכמו שאמר עליו ירמיהו בקינותיו (איכה ד', כ) : "רוח אפינו משיח ה'", כך גם יואל אולי דימה, שזהו המלך, שבימיו יתמלאו כל דברי נבואותיו. כל זה יבוא, כאשר המשיח ידע לקרוא לה', כמו שאמר הכתוב (תהלים ב', ח) : "שאל ממני ואתנה גוים נחלתך", וכאשר גם ישראל ידעו לפנית בתפילתם אל אביהם שבשמים, כמו שאמר הנביא (צפניה ג', יב) : "והשארתי בקרבך עם עני ודל, וחסו בשם ה'", ועל שאר העמים הוא אומר (שם ט): "כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', לעבדו שכם אחד".

התחלנו בעיון בזיהוי אביו של יואל. כאשר אמרו חז"ל, ש"פתואל" הוא שמואל, שפיתה לאל בתפילתו, מסתבר לנו, שהייתה זאת כוונתם לרמוז לנו, שגם אנו ביכלתנו לפתות את הקב"ה בתפילה, ושזו גם חובתנו, כמו שכתוב בתורה (דברים י"א, יג) : "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", וכפירוש הגמרא (תענית ב', ע"א) : "איזוהי עבודה שהיא בלב? הוה אומר זו תפילה". בא יואל ללמד, שאין ישראל נגאלים מצרה אלא על ידי תפילה, שנתפלל לפני בוא הצרה, ושנתפלל בעת צרה, ושנודה לו אחרי שהצרה תעבור.

והנה שמואל הנביא, שבא ללמד על יואל בן פתואל, נמצא גם למד ממנו. בספר שמואל הכרנו את הנביא שמואל הממליך מלכים. חנה מתפללת ואומרת עליו (שמואל א' ב', י) : "ויתן עז למלכו, וירם קרן משיחו". כן הכרנו את שמואל השופט (שם ז', טו-יז) : "וישפט שמואל את ישראל כל ימי חייו. והלך מדי שנה בשנה, וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל את כל המקומות האלה. ותשבתו הרמתה, כי שם ביתו, ושם שפט את ישראל, ויבן שם מזבח לה"'. שפיטה אחרי שפיטה ושוב שפיטה אחריה. אבל כשהנביא יואל קורא את שם אביו על עצמו, למדנו שיואל המזרז את ישראל בנבואה שהוצרכה לדורות, להתפלל ולחזור ולהתפלל ולחזור ולהתפלל, בכך הוא עצם מעצמיו של שמואל ובשר מבשרו. כי הנה אומר שמואל אל העם (שם, ז', ה): "קבצו את כל ישראל המצפתה, ואתפלל בעדכם אל ה'", והם מפצירים בו (שם, ח-ט) : "אל תחרש ממנו מזעק אל ה' אלוקינו..., ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל, ויענהו ה'". ובפעם האחרת הוא אומר (שם י"ב, יח-כג) : "ויקרא שמואל אל ה', ויתן ה' קלת ומטר ביום ההוא..., ויאמרו כל העם אל שמואל, התפלל בעד עבדיך אל ה' אלוקיך..." והוא חוזר ומבטיח להם : "גם אנוכי חלילה ל' מחטא לה', מחדל להתפלל בעדכם, והוריתי אתכם בדרך הטובה והישרה".

אין אלה מעשים מקריים וחולפים בחיי שמואל. זהו חלק מך המהות הבסיסית שלו בשני הפרקים האלה שבספרו (פרק א' ופרק י"ג), מלמד גם הוא לדורות כל מה שבנו יואל עתיד ללמדנו בספרו, הדרישה מאתנו שנחזור בתשובה, ושיש בתוכנו היכולת "לפתות" את הקב"ה בתפילה ושמוטלת עלינו החובה להתפלל לפניו. ויש בדברי שמואל אלה גם פנייה שברמז לפני הקב"ה שימציא לישראל את "המורה לצדקה" שילמד את ישראל ללכת "בדרך הטובה והישרה".

ואמנם אומר על שמואל גם דוד בספר תהלים (צ"ט, ו) : "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקראי שמו, קראים אל ה' והוא יענם".

לכל זה אנחנו מצפים ומייחלים בכל לב ובכל נפש, ומאמינים שגם לתפילותינו יענה הקב"ה, ושבצמיתות לזה גם ינקום את כל הרעה שהגויים הרעו לנו, וכדברי יואל בסוף דבריו: "ויהודה לעולם תשב, וירושלים לדור ודור" ; ושם יקבל את תפילותינו, "ונקיתי, דמם לא נקיתי, וה' שכן בציון".

בתוך: שמעתין, ‎100 תש"ן, עמ' ‎108-113.