הרמב"ן תמה על פירושו של רש"י הסבור, שיוסף רגיל היה אצל בני בלהה, לפי שאחיו האחרים היו מבזין אותו והם קרבוהו. אם כך היה, על שום מה לא הצילוהו בני השפחות מן המכירה? ואם תאמר שמא התייראו אלה מפני בני לאה, הרי הם היו ארבעה, ואילו ראובן שלא הסכים במכירה יחד עם יוסף, היו ששה ויוכלו להתגבר עליהם? אלא רבנו משה מסתייע בבראשית רבה, הסבור שעל כולם הוציא יוסף דיבה. וכך יש לפרש: יוסף, מהיותו נער צעיר, על כן נצטוו בני השפחות לשרתו, ושרתוהו. תפקיד כזה לא היה יעקוב מטיל על בני הגבירה. ויוסף הביא דיבה רעה ליעקב על בני השפחות, על ששנאוהו, ומשראו בני לאה שאביהם יאהבו יותר מכולם, קינאו בו ושנאוהו, הואיל וגם הם בני הגבירה כמו יוסף, ואילו בני השפחות, לא יכלו לקנא בו ולשנאו, אלא בשל הדיבה הרעה. בין כך ובין כך היה שנוא על כולם.

מעניינת הערתו של רבנו לחלום האלומות: מדוע חלם על תבואה? על שום מה תסובינה וישתחוו לאלומתו?

שכן התבואה רומזת על הסיבה שהביאה אותם מצרימה ויקיפו אותו כמלך שעבדיו חונים סביבו. לשאלת האחים הזעומה: "המלך תמלך עלינו, המשל תמשל בנו?" - דוחה רבנו את פירושו של אבן-עזרא הגורס: "אנחנו נשימך מלך, או אתה תמשול בנו בהזקה"! והוא מעדיף תרגומו ההגיוני של אונקלוס : "המלכו את מדמי למימלך עלנא, או שולטן את וביד למשלט בנא" - היינו, המדמה אתה להיות מלך עלינו, או שלטון אתה סבור לשלוט בנו. לשניהם משתחווים, שכזה לא תהיה עלינו לעולם! לא מלך ולא מושל! על כן שנאוהו גם על חלום האלומות וגם על דבריו - על אופן הסיפור הנלהב והחגיגי שהוא סיפר כמתהלל.

גערת יעקב רומזת על כך, שסיפר שנית את החלום, בעיקר חלום צבא-השמים, בנוכחות אחיו. על כן גער בו, כדי לשכך חמתם מעליו. זוהי משמעותה של הגערה : איך נשאך לבך לחלום החלום הזה ? אין זה כי אם גובה-לב ונערות שיעלו דברים כאלה על לבבך! וזה פתרון החלום: השמש רמז ליעקב, הירח - לבני ביתו ותולדותיהם, היינו, שכל צאצאיו ישתחוו בפני עצמם, בטרם בא אביהם למצרים. ואין לפרש שהירח רומז לבלהה או לזלפה, שהרי הן מתו בטרם ירד יעקב מצרימה.

רבנו משה ילווה את יוסף בתעייתו בדרך מעמק הברון לדותן, מרחק רב והוא נתאמץ לילך שם על אף אימת הריחוק - הכול מפני כבוד אחיו. ולא התכוון הכתוב אלא להרבות בסיבות ובמכשולים, שהיו עשויים להניעו לחזור הביתה, אלא סבל ונשא הכול לכבוד אביו, ולהודיענו עוד, כי הגזרה שיימכר - אמת. ואנשי פלא זימן לו הקב"ה שלא מדעתו, להביאו בידי אחיו. ולדעת רבותינו שניים היו מורי-הדרך ושניהם מלאכים היו, שלא על חינם היה כל הסיפור הזה, אלא להודיענו, כי עצת ה' היא תקום.

בכך מתקרב יוסף אל אחיו והם מתנכלים להמיתו; לא במיתה ישירה חשבו להמיתו אלא בכוח נכליהם כבר בטרם קרב אליה: ולא יצטרכו לשפוך דמו בידיהם, ויפה גרסו רבותינו בבראשית רבה, שאמרו : נשסה בו הכלבים! ואולי עשו כן ולא עלתה בידם ומשראו שקרב אליהם ולא יכלו להמית בנכליהם, אמרו איש אל אחיו: הנה בא אלינו בעל החלומות הלזה, עכשיו נהרגהו אנחנו! בא ראובן והזהירם שלא ישפכו דם, ולא אמר: "דמו". ודאי קדמו לדיבור זה אותם הדברים שהוזכרו בפרשת מקץ (בראש' מב, כב): "אל תחטאו בילד וכו.". ומשראה שלא שומעים לו, הזהירם, שלא ירגישו באהבתו ובתכניתו להצילו, אלא בסתם שפיכת דם, לימד אותם שאין עונש כבד כענשו של השופך דם בידיו, ויעץ להשליכו לבור שהוא דחוק במדבר ולא "שמע קולו כשיצעק לעזרה. ואשר לריקנות הבור, מעיר רבנו: שבשל עמקותו לא ראו שהנחשים והעקרבים שבחורי הבור, לא נגעו בו לרעה, כדרך שנתרחש לדניאל בגוב האריות, ככתוב (דניאל ו, כג) : "אלוהים שלח מלאכיו וסגר פום אריותא ולא חבלוני וגו'", ואילו היו האחים רואים ביוסף שנעשה לו נס גדול כזה ושאין שליטה לנחשים עליו, היו למדים, שצדיק גמור הוא וזכותו חצילנו מכל רעה ואיך יגעו במשיח ה' שחפץ בו ויצילו? לבסוף מכרוהו לישמעאלים ואלה - למדיינים.

לדעת רבותינו נמכר פעמים הרבה. אלא רבנו משה מבהיר לנו מי היה בשיירת הגמלים; מאחר שהיא באה מגלעד, דרכה להוליך צרי ונכאת למצרים ומרחוק חשבו שהם ישמעאלים. משקרבו, ראו, שהם מדיינים-סוחרים ששכרו הגמלים מידי הישמעאלים ומכרו את יוסף למדיינים שקנו אותו כדי לסחור בו לסחורה, שכן הישמעאלים, שהם משכירי הגמלים לא יקנו סחורה לעצמם, על כן יזכיר הכתוב שנית והמדיינים מכרו אותו. בכך סתר גם את פירושו של אבן-עזרא המזהה הישמעאלים עם המדיינים, ומפרש רבנו: "וישלחו אח כתונת הפסים" - שתקעו בה השלח-החרב, כדי לקרעה במקומות רבים ותיראה כאילו נינעצו בה שיני החיות.

רבנו תמה על הכתוב: "וירא אדוני כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח. בידו"; הלא פוטיפרע המצרי לא ידע את ה'? אלא משראה הצלתו של יוסף, כגון שאמר לו: "מזוג רותחין - והיו רותחין; מזוג פושריו - והיו פושרין" - כדברי רבותינו - היה חושש כי דרך כשפים לו, וכדרך מעשי חרטומי מצרים והיה דומה כמכניס תבן לעפריים למקום שכולו כשפים. עד שראה אדוניו שמאת אלוהי השמים הכול וממנו באה הצלחתו זו, כפי שנראה לו במראה החלום, או בהקיץ, בעמוד ענן וכיוצא בזה - הכול לכבודו של הצדיק (הש' ילקוט שמעוני).

רבנו משה מדייק ומפרש את שינויי הכתוב המספר, בתחילה עזב את בגדו בידה של אשת פוטיפר ואחר כך מספר, שקרא לאנשי ביתה והיא הפכה את הסדר בדברה באזני אנשיה ובאזני בעלה ; שקודם הרימה קולה ואחר-כך עזב בגדו אצלה וינס החוצה. אלא כך יש לפרש בדרך ההגיון: משתפסה בבגדו לא התאמץ כלל להוציאו בחזקה מידה, עם שכוחו היה גדול מכוחה, מפני כבוד גברתו. על כן הסיר אותו מעליו, מאחר שהיתה זאת טליה עליונה שהיה מעוטף בה עכשיו משראתה שהניח בגדו בידה, חששה שמא יגלה מזימתה לפני ביתה או לאדוניו שאהבו, ויאמין בו, לכן הקדימה לספר לאנשיה וגם לפוטיפרע בהפכה הסדר, שבתחילה הפשיט בגדו ובראותו שהרימה קולה, נבהל וברח.

מעניינות הן הערותיו של רבנו לתיאור בית הסוהר שנקרא להלן גם בור: הכתוב מגדירו: "מקום אשר אסירי המלך אסורים". מכאן הסיבה שישבו שם השרים, המשקה והאופה. ועוד טעם: שהיו שני מיני בתי סוהר במצרים; באחד ישבו רק אנשים אצילים שחטאו למלך במשפט המלוכה, היינו פושעים פוליטיים, ואילו סתם פושעים פליליים, שנידונו על ידי שופטים ושוטרים ישבו בבית סוהר (או בבתי סוהר) אחר. אלא מאהבת פוטיפר ליוסף, הושיבו כאן - והכול סיבה מאת ה'.

ומדוע נקרא סוהר? מלשון סהר - ירח. היינו, בעל כיפה עגולה. פרוש זה מביא רבנו בשם הבלשנים ומשמו הוא מוסיף: היה הבור מעין בית בנוי מתחת לקרקע ולו פתח קטן מלמעלה ובו יכניסו את האסירים וממנו להם אורה. מלשון סיהודא - או צוהר - מלשון צהריים, צוהר - מרוב אורה, וסוהר - מחמת מיעוט אורה.

אשר לפתרון חלומו של שר המשקים חולק רבנו על רש"י ועל אבן-עזרא ושואל:

מדוע פתר יוסף ששלושת השריגים מורים על שלושה ימים, אולי על שלושה חדשים, או שנים? לפי רש"י נדמה לו בחלומו כאילו היא פורחת והפרח עלתה ניצה ואח"כ נעשה סמדר ואחר כך, הבשילו ענבים. ואין הדבר כך: שכן אילו ביקש שר המשקים לדבר במירמה, כגון, בכף הדמיון, לא היה אומר הכתוב: "בחלומו", ולא בחלום שר האופים ולא בחלום פרעה. אלא המשקה באמת ראה גפן פורחת שעלתה ניצה וכו' - ללמדנו שימהר אלוהים לקיים את החלום. מכאן פתר יוסף ששלושת השריגים שלושה ימים הם, ולא חדשים, ולא שנים.

על שום-מה אמר יוסף לשרים בסוהר: "גונב גונבתי מארץ העברים" ולא מארץ כנען? הוא התכוון בכך להדגיש שהוא בא מחברון, מקום מגוריהם של אבותיו אברהם, יצחק ויעקב, ואברהם קרוי העברי, כי היה מעבר הנהר פרת ושמו היה מפורסם בקרב הגויים, שכן נתקיימה בו הבטחת ה' : "ואגדלה שמך"! - על כן כל צאצאיו קרויים עברים. שם שמוחזק בקרב ישראל לעולם. ויוסף גם בבית פוטיפרע עמד על שלו שיקראוהו "עברי" ולא כנעני - ולכן אמרה האשה; "הביא לנו איש עברי" - בשביל לרמוז שהעברים, אבותיו בכנען הם מגדולי הארץ ואציליה, רמי המעלה, כמו שאמרו בני חת על אברהם: "נשיא אלוהים אתה בתוכנו!" ונשיא פירושו מלך, והתכוון בזה יוסף שלא יתעללו בו, לא בבית פוטיפרע ולא בסוהר דכתיב: "אל תגעו במשיחי".

מעניין כיצד רבינו משה מסביר את חלום פרעה ופתרונו. משום שהנילוס הוא מפתח ההשקאה ומקור השובע כשהוא גואה, וסיבת הרעב, כשאיננו גואה. על כן עולות הפרות והשבלים מתוך היאור; הפרות רומזות לחריש והשיבולים - לקציר. ויוסף הלא הדגיש בפתרונו שבשנות הרעב "אין חריש וקציר". שכן באין גיאות הנילוס, קשה האדמה לחרישה. ואז אפילו יהיו מקצת מקומות לחים ויזרעו בהם מעט ויצמחו שבלים.

אך אלו תשרוף רוח קדים ותהיינה שרופות. ועוד שאלה שואל רבינו: האם היו שנות שבע גם בארצות השכנות? לא! וראייה מן החלום: פרעה אמר שהפרות רעו באחו שעל שפת היאור במצרים, משמע שרק כאן יהיה שבע, ואילו לאחר שבלעו הרעות את הבריאות, התהלכו להן בעולם, ולא ידע פרעה עד איזה ארץ הגיעו, היינו, שהרעב ישרור בארצות השכנות אף בשנות השובע לכן לא יוכלו לצבור בר בכלל (אגב: נביא כאן את הערתו הלשונית של רמב"ן לאחו. הוא חולק על רש"י הסבור שאחו הוא אגם. באמת אחו אינו אלא העשב הגדול סמוך למי האגם ככתוב באיוב (ח, יא) : היגאה גומא בלא ביצה, הישגה אחו בלא מים"? אם כן, אחו הם העשבים והדשאים הגדלים על שפת נהרות ואגמים. ונקראו בו על שם האחווה, שגדלים יחד.

רבנו משה מבליט את חכמתו של יוסף ע"י תכניתו שנתן לפרעה מיד לאחר שפתר את חלומו. על כן אמר לו: "ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתו על ארץ מצרים".

ואלו יהיו תפקידיו : א. יפקיד פקידים שילכו בקרב מיליוני איכרים בכפרים ויאספו הבר. ואין העבודה הרבה הזאת לפי כבוד פרעה השליט. והאיש שיתמנה ידע לכלכל כל הענינים הכלכליים והמנהליים המסובכים בתבונה: לתת לאיכרים ולמשפחותיהם בר רק כדי מחייתם בלבד, והנותר ימכור ביוקר לארצות אחרות, כדי להעשיר את אוצרו של פרעה ; ושיהיה נחן האיש הנבחר גם בחכמה הינו, שידע כיצד להחזיק ולאחסן מיליוני כורי תבואה במשך ארבע עשרה שנים שלא יירקבו ולא יתעפשו, וידע לערבב הגרעינים בחומטין. (מין עפר מלוח מארץ מלחה. שבת לא, ועי' ערוך השלם), או בכסף חי הממית הכנימה שלא תרקיב את הגרעינים. וכך גם אמרו רבותינו בבראשית רבה : עירב בהם עפר וקיסמיות - דברים שמקימין את התבואה. ולא הציע יוסף את כל התכנית הזאת אלא למען יבחרו בו, כי "החכם עיניו בראשו".

לדבר התנכרותו של יוסף מעיר רבנו משה: יוסף הזיז המצנפת על מצחו וכיסה חלק מפיו והתחפש ולא הכירוהו האחים. ומביא ראייה מהתחפשותה של אשת ירבעם. ירבעם אומר לאשתו: קומי נא והשתנית ולא תרעד כי את אשת ירבעם והלכת שילה לאחיה הנביא. ויהיה כבואה והיא כמתנכרה". (מלבים א, יד). או הסבר אחר: לפי שדיבר אליהם קשות ומצרית ע"י המליץ ובכעס ושאל בכוונה, מאין באו, שישמע מפיהם תשובתם. ומשהזכירו ארץ כנען הכירם באמת פעם שנית, לפי מבטאם והכרת פניהם, כי ניתוסף לו בהם היכר וידיעת האמת. על כן כתוב "ויכירם" ושוב פעם: "ויכר יוסף את אחיו".

אך נשאלת השאלה : מדוע לא התוודה יוסף לאחיו מיד כשהכירם בפעם הראשונה? אלא הכתוב מספר : ויזכור יוסף החלומות אשר חלם להם ויאמר אליהם: "מרגלים אתם!" שכן משראה שהאחים משתחווים לו, הסיק מסקנה שחלום אחר עדיין לא נתקיים בפעם הזאת, שכן לפי חלום האלומות כל אחד-עשר האחים צריכים לבוא לפניו ולהשתחוות, והנה בנימין איננו. על כן העליל עליהם ודרש להביא את בנימין, כדי לקיים את החלום הראשון תחילה. ומשהשליט את חלום האלומות, ניגש לקיים את חלום צבא השמים ושלח עגלות להביא את אביו וכל ביתו.

ותמוה הדבר, כיצד לא נמנע יוסף מלצער את אביו ולהעמידו ימים רבים כשכול ואבל עליו ועל שמעון? אלא יוסף האמין שחלומותיו-חזיונותיו, נבואיים הם וה' יקימם באמיתות ובשלמותם, ואין לדחוק הקץ.

אלא שעדיין תמוה הדבר, על שום מה העליל שנית בגביע על בנימין? לא שחשב לצערו, אלא העמיד במבחן את אחיו בחשדו, שמא מפעפעת בקרבם שנאה לבנימין, כבנה של רחל וקנאה מאהבת אביהם אליו, כשם שקינאו בו. לכן בדק אותם בשעור אהבתם לבנימין בעלילת הגביע. ויפה אמרו רבותינו (בבראשית רבה): כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה בפני אחיו עד שאתה מגיע "ולא יכול יוסף להתאפק", היה בו פיוס ליוסף, פיוס לאחיו, פיוס לבנימין - אלה היו אמצעי חינוך ומירוק-עוון והטלת חרטה באחים.

doc. no =0024283"