(קללת ירמיהו את בבל, נ"א, כה)
פעמיים משתמש הנביא בפסוק זה בתיבה "הר":
בפעם הראשונה הוא קורא לבבל "הר" ומיד הוא נותן טעם לכינוי זה - בבל השחיתה את כל הארץ, כבשה ארצות רבות, שעבדה עמים רבים, החריבה את יהודה ושרפה את בית המקדש. עוונותיה של בבל רבים מאד, ערמה גבוהה, הר של פשעים, הר המשחית.
בפעם השניה מאשים הנביא ואומר: "ונתתיך להר שרפה". האם יהפוך אותה אלהים להר? והרי בבל יושבת בבקעה ואין הרים סביב לה, אין שם הר געש וכיצד תהיה להר געש, להר שריפה, וכי לא ידע הנביא מה טבעה של ארץ בבל, שניבא דבר שלא יהיה?
אין ספק שהנביא ידע מהי ארץ בבל וכשהוא מתאר את המפלה שבאה עליה תיאורו הוא מציאותי ומשתלב בו נופה של הארץ בכל המיוחד לה[1].
כבר בימי קדם התקשו בהבנת הבטוי "ונתתיך להר שרפה"; יונתן בן עוזיאל תרגם "הר המשחית" - שבפסוק זה "ברכא מחבלא" כיון שהכונה היא לעיר בבל ראה לנכון לותר על תרגום מילולי וציורי ונתן לקורא את התוכן הכלול בבטוי זה. יפי שיטתו זו תרגם את המלים ל"הר שרפה" - ל"כרך יקידא", לעיר שרופה. שהר נהפך בתרגומו לעיר ובזה הוא כאילו פתר את הבעיה, שהרי בבל שוכנת לא בהר כי אם בבקעה.
תרגום ה-ע'- "כהר שרפה".
יש מפרשים[2] שראו ב"הר המשחית" הר געש, וב"הר שרפה" הר געש שנשרף כלו וכבתה אשו. אבל זה נוגד את טבע הארץ ההיא ואת ההסבר שהנביא עצמו מביא לבטוי הר המשחית.
את מרבית המפרשים החדשים מנחה הניגוד הגיאוגרפי - לא יתכן לקרא לבבל הר משום שהיא יושבת בבקעה. על כן החלו לחפש פירושים ורמזים לפי שיקוליהם: דוהם[3] ובעקבותיו גיזברכט[4], רואים כאן השפעה של הקללה על אדום שבפי ישעיהו האומר[5]: "ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגופרית והיתה ארצה זפת בערה. לילה ויומם לא תכבה לעולם יעלה עשנה מדור לדור תחרב לנצח נצחים אין עבר בה". ואולי יש כאן דמיון לדברי יחזקאל על אדום[6]: "ונטיתי ידי עליך ונתתיך, שממה ומשמה". דוהם סבור שבדמיונו של הנביא נראתה העיר בבל כאחת מערי יהודה, בנויה על גבעה סלעית, ולכן הוא נוקט לשון "הר". ארתור וייזר[7] רואה בבטוי "הר המשחית" לשון שגרתית והוא נוטה לפרשו לפי השימוש בבטוי זה בימי יאשיהו[8] אשר נתץ את הבמות אשר הקים המלך שלמה על הר המשחית - והוא כנוי לגנאי במקום הר המשחה או הר הזיתים. כגון זה הוא גם הסברו של ג'ון ברייט[9].
כל אלה הם הסברים מילוליים, על פי דמויים ספרותיים, כאילו ישב הנביא ודפדף בספר התנ"ך כפי שהוא מונח כיום לפנינו. ולא היא. ירמיהו דיבר מתוך ידיעה עמוקה של נוף הארץ שבה דן וממראה עיניו. דברי הנביא הם "כאש בוערת עצר בעצמתי"[10]. המשל והנמשל, הדמיון והמדומה מעורבים בלשונו זה בזה והם באים ללא סדר זמנים, מאוחר ומוקדם. כושר הדמיון שלו מהיר מכושר הנטף ולעתים, מקוצר רוח, הוא מוותר על חלק מן המשפט. יש הרבה חן בציוריות . ובדיבורו של הנביא ויש הרבה קשיים בהבנתם, אבל מעל לכל יש בדיבור נאמנות רבה לנוף הארץ, ורק מתוך הכרת הנוף נבין את דבריו.
מבין תופעות הטבע הבלתי שכיחות התופעה של התפרצות הר געש היא ודאי המרשימה ביותר. היא גם מדהימה בכחות העצומים העצורים בה, בהרס שהיא מביאה סביב ובאפסות האדם למנוע אותה או לעצור בעדה. זה למעלה מהישגיו של האדם, הנשגב והשגיא מביא את האדם למחשבות על הכל יכול.
ואם אנו מוצאים במקרא תיאורים של הרי געש או פעולות געשיות - איפה ראו זאת הנביאים והמשוררים?
הם לא יכלו לראות זאת בארץ ישראל המערבית. הגיאולוג י. בן-תור כותב[11]: "השלב הוולקאני הצעיר ביותר נתהווה כאן בשלישון העליון ובפליסטוקן, ופעולתו נמשכה, כנראה, עד לתקופה ההיסטורית. סלעים וולקאנים בתקופות אלו מתגלים בעמק החוף, בגליל ובעמקי הצפון . . . בפליוקן העליון, וכן בפליסטוקן, ארעו גם התפרצויות געשיות... וכתוצאה מכך נצטברו שכבות של טופים ואלומראטים וולקאניים כגון בנחל יבנאל, בסביבות פוריה ובקרני חיטין. כמה מהרי הגעש, שפלטו את הטופים הללו עדיין הם קיימים, אף אם בצורה פגומה, ביניהם קרני חיטין ושורת הרי הגעש שבסביבות כפר גלעדי".
האם הנביאים ותלמידיהם הסופרים הרחיקו נדוד עד האטנה שבסיציליה או עד הווזוב שבאיטליה כדי לראות הר געש? סבורני שלא. יש לחפש את מקור ההתרשמות של הנביאים מפעילות געשית בסביבה קרובה יותר.
ותחילה נביא את המקורות המקראיים המזכירים הרי געש, והם משני סוגים: האחד מדבר בגבורת הבורא -
שמות כ', יח - וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן.
תהלים ק"ד, לב - המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו.
תהלים קמ"ד, ה - הט שמיך ותרד גע בהרים ויעשנו.
השני והוא הענין של מחקרנו זה נושא אופי של דימוי -
ירמיהו נ"א, כה - (בנבואה על חורבן בבל נאמר): הנני אליך הר המשחית נאם ה' המשחית את כל הארץ ונטיתי את ידי עליך וגלגלתיך מן הסלעים ונתתיך להר שרפה.
העיון בכתובים אלה מעלה כי בתהלים ק"ד וקמ"ד מדובר על הרי געש פעילים, הפולטים כל הזמן אדים ועשן כשהם "במצב רגוע".
ואשר לשמות כ', יח : מתיאור מעמד הר סיני מסתבר שיש לבטל את הזיכוי עם ג'בל מוסה וכל הר אחר בין הרי הגרניט שבדרומו של חצי האי, כי אין בהם סימנים כלשהם לפעילות געשית. כמו בן יש לבטל את התיאוריה הצפונית, המזהה את הר סיני בג'בל הלל, שגם עליו ובסביבתו אין סימנים של פעילות געשית.
את הזיהוי הנכון, המתאים לתיאור שבתורה, יש לחפש בארץ מדין, מדרום להר שעיר, כי אז יובנו גם התיאורים האחרים של התיאופניה, כמו: -
בשירת דבורה - ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום
בדברים ל"ג, ב' - ה' מסיני בא וזרח משעיר למו
בחבקוק ג' ג - אלה מתימן יבוא וקדש מהר פארן
בארץ מדין מצויים עשרות רבות של הרי געש. מוסיל, שחקר את האזור הזה במשך שנים ועבר אותו לארכו ולרחבו, מציע שהרי הגעש בדרומה של מדין על יד טבוק , היו פעילים לא רק באמצע האלף השני לפנה"ס, בדורות הנדודים של בני ישראל במדבר, אלא גם לפני ארבע מאות או שש מאות שנה. בדרכו מואדי-ע'זל לטבוק סייר מוסיל באזור ההר שדרה, שם מתנוסס הר געש כבוי המכונה אל-בדר. הבדואים שבסביבה ספרו לו שלפנים היה הר זה מקיא אש ואבנים.
הוא החריב מחנה של בדואים שחנה שם והמית את הגמלים והכבשים שרעו על מורדותיו. מאז פוחדים הבדואים לעלות על הר זה ואינם רועים יותר את עדריהם על מורדותיו ועל פסגתו האפורה[12].
חוקרת מדבר סוריה, כריסטינה גרנט, כותבת[13] כי לא רחוק מתדמור מתחיל אזור וולקאני, המשתרע דרומה, לפנים ערב, עד סמוך למכה. גם בתקופות ההיסטוריות היו כאן התפרצויות וולקאניות; ההתפרצות האחרונה הידועה לנו היתה בשנת 1256.
מכל האמור לעיל יוצא לנו שאת המידע על הרי הגעש בסביבות ארץ ישראל יכלו הנביאים ללמוד תוך הכרת השטחים שבעבר הירדן והמדבר שלאחריו. סביבה זו לא היתה זרה להם כיון שכאן התגורר חלק מעם ישראל עוד לפני כבוש יהושע. האזורים הגעשיים כאן הם החורן והלג'ה. מראה הלג'ה הוא כים סוער של לבה שקפא לפתע. כאן עוד לא נוצרו התנאים לחיים, כי מסלעי הבזלת עוד לא נוצרה שכבת אדמה שיכולה להצמיח ולהחיות את האזור. אין בידינו הערכה מדעית מתי פסקה פעימתם של הרי הגעש באזור זה, אבל לפי המבנה של שפכי הלבה בלג'ה נראה שהם בני גיל צעיר יחסית[14].
יש כאן אזורים וולקאניים בדרך בה היו יורדים מארץ ישראל לבבל; מיד אחרי דמיר, ממזרח לאגמי דמשק, מתחיל אזור וולקאני המכונה איית ובמרכזו עומד הר געש כבוי בשם דקוה. אזור וולקאני אחר משתרע מקצ'ר אזרק ממזרח לואדי סירחן. כמעט לכל ארכו. בקצה הצפוני-מזרחי של האזור ווולקאני מתרומם הר-הגעש אל-וואל, כמרכזו - ממזרח לקרקר - מתבלט הר הגעש מסמה ובקצהו הדרומי - תל-עמוד[15].
כדי להיווכח באיזו מידה נאמנים דברי המקרא על הרי געש והתפרצויותיהם נתאר בזה את התופעה הידועה הזו שלב אחר שלב, ונעמיד לעומתם את הביטוי המקראי המתאים :
| שלב א' | המבשר התפרצות היא רעידת האדמה באזור ההר וסביבתו הקרובה | תהילים ק"ד, ל"ב: המביט בארץ ותרעד |
| שלב ב' | קול המום עולה מבטן האדמה | שמות כ' י"ח: וכל העם רואים...ואת הקולות |
| שלב ג' | סלעים מתגלגלים במורדות ההר | ירמיהו נ"א, כ"ה: וגלגלתיך מן הסלעים ומן הסדקים שנתהוו בו |
| שלב ד' | מן הלוע ומן הסדקים שנתהוו בצלע ההר עולים הדים ועשן | שמות כ', י"ח: וכל העם רואים את ההר עשן תהילים ק"ד, ל"ב: יגע בהרים ויעשנו תהילים קמ"ד, ה': גע בהרים ויעשנו |
| שלב ה' | זרם לבה מתחיל להישפך והוא שורף כל דבר בדרכו ללא מעצור | תהילים צ"ז ה: הרים כדונג נמסו מלפני ה' |
| שלב ו' | ההר אפוף שפכי לבה לוהטת ולשונות אש, באויר סביב מלא עשן; פיח ואפר, מכסחם את עין השמש. | דברים ד', י"א: וההר בער באש עד לב השמים וחשך ענן וערפל. |
| שלב ז' | לאחר שההר נח מזעפו ופעילותו פסקה, הלבה מצטננת ומתקרשת, הערפל מתפזר ואז מתגלה מחזה מחריד - שטח אפור-כהה, חשוף מכל, לא נותר בו סימן כלשהו של חיים - לא עץ ולא גבעול. שנים רבות תעבורנה עד שפה ושם בין הסלעים השחורים יציץ ירק עשב ופרח. |
ירמיהו נ"א", כו: שממות עולם תהיה ולא ייקחו ממך אבן לפינה ואבן למוסדות (כי ההר כולו מכוסה אפר ואבניו שרופות, הן מתפוררות ולא תצלחנה לבניה). |
נשוב עתה לירמיהו נ"א, כה:
יש להבדיל כאן בין שני חלקי הפסוק הראשון הוא מתאר את החטא שחטאה בבל - השחיתה את כל הארץ, וזה ריאלי לכל קורא בדברי ירמיהו. בחלק השני באה הקללה על בבל. אמנם, לשונה אינה שגרתית, אבל אין היא לקוחה מן הספר, היא זכר למה שהנביא ראה במו עיניו והתרשם מעצמת התופעה הזאת ומגודל האסון שהיא מביאה בעקבותיה. וכגון זה הוא מאחל לבבל.
נבין, איפא, את הבטוי "ונתתיך להר שרפה" כשם שהבינו אותו מתרגמי ה-ע': ונתתיך כהר שרפה.
נ"א, לב - "והמעברות נתפשו ואת האגמים שרפו באש ואנשי המלחמה נבהלו".
תפיסת המעברות כוי ללכוד את הצבא המובס זהו תכסיס צבאי ידוע ואין להאריך בזה. אולם מהי שרפת האגמים, וכי מי שורף אגמי מים?! אכל בבבל הדרומית זה אפשרי, כי שם משתרעים אגמים נרחבים, המכוסים קנה סוף וערבי נחל - מקלט ומחבוא לאלה שברחו מפני הכובש. עתה מעלה האויב באש את סבך הצמחים שכאגמים ומאלץ את אנשי המלחמה המבוהלים לצאת ממחבואם ולהיכנע. ראה, י. ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא עמ' 381 - תמונה מארמון סנחריב בנינוה, המתארת קרב נגד שוכני ביצות הדרום: שוכני הביצות נראים בסירות הקנים שלהם האשורים אף הם בסירות קנים.
מלכי אשור לא הצליחו להכריע את יושבי "הים התחתון" ורק לאחר שסנחריב כבש את פניקיה, העביר ספנים וחכמי חרשים מצור ומצידון ופקד עליהם לכנות אניות מלחמה, שהיו מסוגלות לשוט על פני האגמים והביצות, ורק או עלתה בידו להילחם על יושבי האזור הזה.
נ"א, מב - "עלה על בבל הים בהמון גליו נכסתה".
- והלא ירמיהו בעצמו אומר על גבורות הבורא (ה', כב): "אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם ולא יעברוהו ויתגעשו ולא יוכלו והמו גליו ולא יעברהו". מסתבר וירמיהו יד מהו טבעו של חופו הצפוני של המפרץ הפרסי, הגובל עם בבל, והוא הכיר את טבעם של נהרות בבל. הוא ידע. כי בשעת סערה וסופה הבאה מן הדרום עולים גלי ים ומפריעים למי הנהרות להשתפך לים ואם זה קורה בשעת גאות הנהרות, בחדשי האביב, משתפכים מי הים ומי הנהרות ומציפים שטחים נרחבים של הארץ ומחריבים ישובים רבים.
[2] ר' של"ג. ארתור וייזר אומר על פירוש זה: Die fruher belubte Deutung auf einen .Vulkan hat in Kontext keine Anhaltspunk [3] Bernh. Duhm .D בקומנטר של Marti 1901
[4] Gieselbrecht .F בקומנטר של Nowack,1907
[5] ל"ד, ט-י.
[6] ל"ה, ג'. [7] 1955 ,Artur Weiser, Des Bush des Propheten Jeremia. [8] מל"ב כ"ג, י"ג-ט"ו. [9] 1965 ,John Bright, Jeremia, the Anchor Bible וויזר ובריט לא עמדו כלל על
ההבדל בין הכנוי הר המשחית להר שעליו הוקמו במות לעבודה זרה - שהוא כנוי לגנאי במובן הדתי- לבין הכנוי המשחית לבבל, שנושאו הוא מוסרי-מדיני. [10] כ', ט'. [11] אנציקלופדיה עברית, כרך ו' - ארץ ישראל, ערך פטרולוגיה ומינרלוגיה, עמ' 130. [12] 214 .p (9261) Alois Musil, The Northern Hegaz.
[13] 9 .p 1937., Christina Phelps Grant, The syriam Dsert, London.
[14] מוסיל (הנ"ל עמ' 298, ועמ' 214) מספר כי על הר הגעש הכבוי אל-אסי, הנמצא ממזרח להר טדרה, מראים הבדואים מערות, שהם קוראים להם מוע'ייר עבד מוסה - מערות עבד משה. הם מספרים כי העבד נתלווה אל משה עד כאן כאשר משה עלה להר והשתהה אצל אללה. בסמוך נמצא מקום קדוש המכונה אל-מנחל, ועל ידו שתים עשרה אבנים הנקראות מדבח = מזבח. אנשי שבט בלי מקריבים שם קורבנות כשהם חונים בסביבה.
[15] 18 .p (1931) Alois Musil, In the Arabian desert.
"