השאלות העומדות לבירור במאמרנו הן :

א) מי הוא בהגדרת "תלמיד שאינו הגון" ?

ב) כיצד יש לנהוג בתלמיד זה ?

עלינו לברר תחילה, האם תלמיד ההולך בדרך עקלקלות ומעשיו מגונים הוא בחזקת "תלמיד שאינו הגון", או גם תלמיד שאינו שלם במידותיו ובלימודו כלומר: אין תוכו כברו.

ההבדל בין שני סוגי תלמידים אלו הוא מהותי ועקרוני. בעוד שהראשון ההולך בדרכי עקלקלות, אחת הסיבות להליכה בדרך זו יכולה להיות חוסר חינוך ולימוד בבחינת: "תינוק שנשבה", הרי אצל השני אין הסיבה נובעת בהכרח מחוסר לימוד וחינוך אלא יתכן מעיוות תפיסות ועמדות שקבל מרבותיו. מכאן שהשאלה היא : מי הוא אותו "תלמיד שאינו הגון" ? שעליו נאמר בבבלי[‎1] :

"דאמר ר' יהודה אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהינום, שנאמר: כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אשר לא נופח ירע שריד באהלו (איוב כ') ואין שריד אלא ת"ח שנאמר : ובשרידים ה' קורא" (יואל ג').

"אמר רבי זירא אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס שנאמר: כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד (משלי כ"ו) וכתוב: לא נאוה לכסיל תענוג" (משלי י"ט).

וכן מובא במסכת מכות[‎2] בשם ר' זעירא (ר' זירא) :

"מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון שהרי תלמיד שגלה מגלין רבו עמו..."

הרמב"ם[‎3] פוסק להלכה :

"אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם. אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לביהמ"ד ומלמדין אותו. אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן מרגמה..."

כך גם פסק הטור[‎4] בצטטו את דברי הרמב"ם. בתחילת דבריו מציין הרמב"ם בדרך חיובית מי הם התלמידים הראויים ללימוד תורה "תלמיד הגון נאה במעשיו או תם", כלומר אין הרמב"ם מתייחס לעמדות ומידות שהן תכונות פנימיות, אלא הדגש הוא על התנהגותו החיצונית.

וכבר עמד על דברים אלו בעל ה"כסף משנה"[‎5] :

"פי תם שאינו ידוע לנו אם הוא טוב או רע, ולמדים זאת מפרק השחר שהרי ר"ג הכריז כל תלמיד שאין תוכו כברו וכו' ומיום שהורידוהו, סילקו את שומר הפתח שתפקידו היה לבדוק, והיו התלמידים נכנסים ללא בדיקה, וא"כ למדנו משם, דלתם מלמדין".

בדרך זד הסביר ר' עובדיה מברטנורא[‎6] :

"והעמידו תלמידים הרבה", לאפוקי מר"ג דאמר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, קא משמע לן שמלמדין תורה לכל אדם ואין צריך לבדוק אחריו ובלבד שלא יהיה ידוע מענינו שמעשיו מקולקלים וסאני שומעניה".

ובאשר לתלמיד שאין מעשיו נאים, אין הוא נידון לסילוק או לגרוש ולמניעת חינוך, אלא עמו יש לנהוג ע"פ הכלל "דרך ארץ קדמה לתורה", "מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו כדרך ישרה" קרי: חינוך, "ואח"כ מכניסין אותו לביהמ"ד ומלמדין אותו" קרי: לימוד.

הרמב"ם לשיטתו, שהרי בהלכות ממרים[‎7] פסק :

"... אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדחו אותם אבותיהם ונולדו בין הקראים וגידלו אותם

על דעתם. הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ (שהוא יהוד וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם) כך אלו הקראים שטעו. לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה".

כסיוע לדבריו מביא הרמב"ם בסוף הלכה א'[‎8] את דברי ר' זירא בשם רב : "כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס", ואין הרמב"ם מביא את דברי ר' יהודה בשם רב: "כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנום". משום שכנראה דברי ר' יהודה הם, בתלמידי חכמים בעלי דעות נפסדות כפי שדרש רבא[‎9] : "אם תלמיד חכם הגון הוא - תזל עליו כטל. ואם לאו - עורפהו כמטר ..." - ואין עריפת אלא הריגה.

לגביהם אין שייך לומר "... מחזירין אותו בדרך ישרה... ואח"כ מכניסין אותו לביהמ"ד ומלמדין אותו", מה שאין כן לגבי הצעירים, שדעותיהם עדיין אינו מגובשות ומוצקות, אם אין מעשיהם נאים מחזירין אותם תחילה שהרי השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, כפירוש הראב"ע[‎10] "... כזורק אבן טוב לתוך גל אבנים", כלומר בזבוז של אבן טובה, מפני שאין ראויים הם עדיין לקלוט את הטובה שבלימוד תורה .

ולא כפירוש שני המובא ב"פרישה"[‎11]:

"... והכוונה דכמו הזורק אבן למרקוליס אף שמכוון בדעתו לעשות מצווה דהיינו לבזות הע"א בזריקת אבנים מ"מ עושה עבירה, ג"כ זה אף שמדמה לעשות מצווה ללמדו תורה, מצווה הבאה בעבירה היא וק"ל".

רעיון זה מופיע גם כפירוש המהרש"א[‎12] :

"הדמיון בזה, כי התורה נמשלה לאבן יקרה ויצה"ר אשר בתלמיד שאינו הגון, הוא נקרא אבן מכשול ואבן מרקוליס, ואמר כי הזורק אכן למרקוליס אף שאין דעתו רק לבזיון, הנה הוא כבוד לע"ז כיון דעבודתה בכך ונעשה גם אכן הזה שיקוץ לע"ז, כן שונה התורה, שהיא אבן יקרה לאיש הגון הנה הוא הוסיף אבן מכשול בו, שאינו לומדה אלא לתכלית וכוונה רעה כמאמרם, הלומד תורה שלא לשמה, טוב שלא נברא".

הביטויים "מצווה הבאה בעבירה" או "אבן מכשול שאינו לומדה אלא לתכלית וכוונה רעה" הולמים יותר למלמד ת"ח, שדיעותיו נפסדות ויש חשש שיעשה שימוש לא נכון בדברי תורה שלמד, נמצא שיצא שכרו של המלמד בהפסד מעשיו של הלומד. מה שאין כן לגבי תלמיד צעיר שאינו הגון, שדעותיו טרם גובשו אך מעשיו אינם נאים, הרי לגביו אין תועלת ללמדו תורה לפני שתהיה לו המוכנות לכך, לכן "מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואח"כ מכניסין אותו לביהמ"ד ומלמדין אותו".

גם בדורות מאוחרים יותר מוצאים אנו, כי פוסקי הלכה, לא נטו להרחיק מידית תלמיד שאינו הולך בדרך ישרה. יתרה על כך מוצאים אנו בשו"ת "לקט יושר"[‎13] שר' יוסף בר' משה שאל לרבו: "ושאלתי לו, קטן שהולך כדרך לא טובה כגון משכב זכר ועובר על לאו לא תגנוב, אם מותר ללמדו תורה, ואמר הן".

המציאות היא, שתלמיד שאינו הגון מתגלה רק לאחר הגיעו לביהמ"ד או לביה"ס, ואז מתעוררת השאלה כיצד יש לנהוג בו, ומתי יש להשתמש באמצעי החמור של הוצאתו מביה"ס. מתוך עיון בתקנות קהל, נגלה כי פעולת הרחקה היתה בד"כ לאחר שמוצו כל הדרכים האחרות.

בתקנות ויניציאה[‎14] משנת תע"ד מוצאים אנו :

"למטרה וו נשתדל לבער את הקוצים מן הכרם, כלומר להרחיק את התלמידים הרעים והבלתי הגונים היכולים להרעיל את התמימים והמנהגים הטובים של אחרים, בזה שנתקן אותם קודם ע"י אזהרות ואח"כ ע"י ענשים כפי שימצאו לנחוץ ממוני החברה הקדושה, ואם אלה לא יפעלו יודיעו המלמדים לממונים שיוציאום וירחיקום מן התלמוד תורה".

תפיסה זו מוצאים אנו גם כתקנות מודינא[‎15] : "אם ימצא בבית מדרשנו תלמיד אשר יתנהג בדרך לא טוב, ומקדיח תבשילו ברבים ח"ו, חובה על מע' הממונים הנדיבים להוכיחו פעמים שלוש עד אשר ישוב מדרכו הרעה ויחזור למוטב, ואם יתמיד לילך בקרי ולתת כתף סוררת, או יודיעו הדבר למע' ממונים משרתים, ואז יוכלו יחד לגושו מבית תלמוד חורה למען לא יניע את לב חבריו מדברי תורה, והנשארים ישמעו ויראו" .

במקומות אחרים מוצאים אנו לשון יותר תקיפה. אם כי ספק אם נהגו כלשון התקנה לפני שמיצו את כל הדרכים האחרות כפי שמצינו בתקנות אנקונה[‎16] משנת ‎1644 :

"יש ברשות הפרנסים מתוך הסכם עם ה"ה הששה (הועד) להוציא מתלמוד תורה אותו תלמיד אשר יראה להם כבלתי מתאים".

ובתקנות וירונא מצאנו[‎17] :

"אם ימצא בתוך ההסגר תלמיד שאינו הגון ובעל עבירות ועושה מעשים רעים אשר לא יעשו, יחוייבו מע' הממונים לגרשו פן ההסגר בלי אחור ובלי עיכוב, ויוכרו כי תלמיד בעל עבירות די הוא ח"ו לאבד תלמידים הרבה, וכבר אמר שלמה : וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, וכל התלמידים ישמעו ויראו".

בדורות האחרונים דנו כשאלת "תלמיד שאינו הגון" מזוית ראיה אחרת, וברוח מחלוקות של זמננו. ר' משלם ראטה בספרו שו"ת "קול מבשר"[‎18] דן בשאלה : האם מותר לשמש כמורה בביהמ"ד לרבנים רפורמים, בתשובתו דן הוא בכל המקורות ההלכתיים שהזכרנו לעיל ובאחרים, ומסתייע בפירוש המהרש"א, וכפירוש ב' של ה"פרישה" ל"כזורק אבן למרקוליס" כפי שהזכרנו לעיל, ומוסיף הוא : "בפרט בענייננו שעיקר תפקידו של המורה הוא להעמיד רבנים רפורמיים שהוא גם מכשול לרבים בבחינת כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה בישראל".

מבלי לנקוט עמדה, ספק אם לתלמיד בלתי הגון זה, התכוון הרמב"ם, שהרי כאן מדובר באנשים, שלדברי ר' משלם ראטה, הבעייה היא אם הם כעיקר דיעותיהם. "כי הרפורמים כופרים בתורה שבע"פ ואין מאמינים בתורה מן השמים", ואילו לענ"ד, דברי הרמב"ם עוסקים בתלמיד שאין מעשיו נאים, ולא בתלמיד שאינו מודה בתורה שבע"פ שהרי כאן פסק הרמב"ם[‎19] : "מי שאינו מודה בתורה שבעל פה... הרי זה בכלל אפיקורסין... והאומרים אין תורה מן השמים.... שכל אלו אינם בכלל ישראל".

ר' יצחק יעקב וייס בספרו שו"ת "מנחת יצחק"[‎20] דן בשאלה, האם מותר ללמד תורה לבניהם של נשואי תערובת.

ר' יצחק וייס פוסק כי דינם כנוכרים, ואסור ללמוד עמהם דברי תוה"ק.

בדיון בסוגיא זו, מביא ר, יצחק וייס את דברי הרמב"ם בעניין ללמד לתלמיד שאינו הגון. "האמור באדר"נ סופ"ב, דאמרו ב"ה לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם חסידים וישרים... ומאידך, נפסק להלכה ש"אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון" וכו'. ומוסיף הוא : "וראיתי ב"שדה חמד" (מע' האלף אות רמ"ד) דהביא מהחיד"א ז"ל, בס' "פתח עינים" דכתב ליישב, דזה מיירי רק בתלמיד שמעשיו מקולקלים וסנו שומעניה, וכתב ע"ז השד"ח דלפי"ז ההוא (דאר"נ) לא מיירי כמי שמעשיו מקולקלים; ודוחק..."

והנה בבני מומרים יש מעלה וחסרון, דמצד עצמם לא חטאו והמה כחומר ביד היוצר שאפשר לגדלם למוטב, אבל מצד שני המה כתינוק שנשבה ביד הוריהם אשר אינם מניחים אותם לילך בדרכי החיים של תוה"ק. כן ראינו שהרבה פעמים הבנים שנתקרבו לתורה החזירו למוטב גם אבותיהם ובודאי יש להתאמץ לקרבם לתורה, אבל כ"ז להתלמד במקום אחר. אכן בנדו"ד צדקו דברי כת"ה דהוי נכרים גמורים והמה ככלל האיסור בלימוד תורה לעכו"ם... ועוד והיא עיקר גדול בנדו"ד, דחוץ מטעם האיסור דלימוד תורה לעכו"ם יש עוד לחוש דע"י התערבותם בין התינוקות של בית רבן יסברו שהמה ישראלים גמורים ויתערבו בישראל שלא כדת..." אבל לא מהטעם של "תלמיד שאינו הגון", שהרי גם לדעתו יש סיבות טובות ללמד בני מומרים למרות שדרכיהם מקולקלות.

לסיכום :

הנראה בעיני כי, "תלמיד שאינו הגון" לפי הרמב"ם הוא תלמיד שהתנהגותו ומעשיו אינם נאים. אבל אין זה נובע מאידיאולוגיה או מתוך עמדות ברורות, אלא מחוסר חינוך, ולכן הוא ברחינוך ויש להחזירו למוטב ולהכניסו לביהמ"ד וללמדו. שהרי לוא היתה כוונת הרמב"ם לתלמיד שאינו הגון עקב דעותיו משום שיש בהם כפירה. הרי היה מביא כראייה לדבריו את דברי ר' יהודה בשם רב: "כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל לגיהינום", שהרי הוא כבחינת אפיקורס.

[‎4] ראה טור יורה רעה סי' רמ"ו. גם השו"ע פוסק כמו הרמב"ם מבלי לצטט את דבריו ופותח בדרך השלילה : "אין מלמדים תורה לתלמיד שאינו הגון אלא מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה" וכו' ראה שם סעי' ז'. [‎5] ראה "כסף משנה" שם.

[‎6] . ראה ברטנורא מסכת אבות פ"א משנה א'.

[‎7] רמב"ם הלכות ממרים פ"ג, ה"א [‎8] ראה רמב"ם הל' תלמוד תורה שם.

[‎9] מסכה תענית דף ז', ע"א.

[‎10] ראה ה"פרישה" על הטור יו"ר סי' רמ"ו.

[‎11] ראה שם.

[‎12] ראה מהרש"א חולין קל"ג ח"א ד"ה: "כאלו זורק אבן למרקוליס".

[‎13] שו"ת "לקט יושר" עמ' ‎39.

[‎14] ראה ש. אסף. מ. לחולדות החינוך, כרך א' עמ' ק"ד.

[‎15] ראה שם, עמ' קע"ז (כרך ב').

[‎16] ראה שם, עמ' קס"ח.

[‎17] ראה שם, עמ' ק"ס.

[‎18]סי' י"ז. [‎19] רמב"ם הל' ממרים פ"ג, הלכה א' -ב'.

[‎20] סי' צ"ח.

lef

"