הכתובות שבראש המזמורים

לרוב המזמורים יש בתחילתם כתובת המכילה פרטים שונים על המזמור : שם המזמור וזמרתו, שם המשורר והמאורע שעליו הוא נאמר.

המונחים הנגיניים שבכתובות מכילים, כפי הנראה, הוראות למזמרים ולמנגנים בנוגע לנעימה ולכלי-הנגינה שבהם יש לזמר ולנגן את השיר. מונחים אלה נקבעו, כמסתבר, על ידי המשוררים במקדש והיו מובנים רק בחוגים ה"מקצועיים". כאשר תורגם ספר תהלים ליוונית, במאה השנייה לפסה"נ, בתרגום המפורסם בכינויו "תרגום השבעים" כבר לא הבינו המתרגמים ולא ידעו להסביר את המונחים ובדרך-כלל העתיקו אותם. יחד עם זאת הם הרשו לעצמם להוסיף כתובות משלהם למזמורים אחדים, כתובות אשר בודאי אין להן ערך היסטורי והן מלמדות אותנו רק שמותר היה להוסיף, כלומר שהכתובות ברובן ואולי אף כולן, אינן מידי מחברי השירים עצמם אלא הן מאוחרות, ואילו הפרטים הנגיניים קדומים מהן בהרבה.[‎1]

שלוש עשרה כתובות בנוסחת המסורה - בתנ"ך העברי שבידנו - מספרות על מאורעות מימי דויד. רובם המכריע של המזמורים אשר בראשם כתובות אלה הם שירי קינה ובקשת עזרה מימי סבלו של דויד בברחו מפני שאול ומפני אבשלום. קשה למצוא קשר ברור בין הכתובות לבין תוכנם של המזמורים ולכן אף כאן, כמו לכתובות שהוספו בידי מתרגם "השבעים" ספק רב אם יש ערך היסטורי עובדתי.

למזמור אשר בראשו אין כתובת כלל, נוהגים לקרוא בשם "מזמור יתום".

קושי רב גם בהבנת שמות מיני השירים ועל כך מצאנו בתלמוד בבלי, מסכת פסחים : "אמר ר' יהושע בן לוי, בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים : בניצוח, בניגון, במשכיל, במזמור, בשיר, באשרי, בתהילה, בתפלה, בהודיה, בהללויה", - כלומר - לפנינו מונחים רבים המתארים את השיר עצמו אשר בודאי היו ידועים בעבר, וכפי שנזכר, נשתכחו ואין בידנו לפרשם אלא בדרך של השערות בלבד.

- מזמור - זהו השם הרגיל ביותר ומופיע בכותרות של ‎57 פרקים. יש סוברים שזהו שיר שמשמיעים אותו בלווי נגינה בכלי. למעשה קשה לדעת אם המונח הוא מונח מקצועי - כלומר של העוסקים בכך בטקס הפולחני, או שהוא מונח ספרותי - כלומר סוג מסוים של כתיבת שירה, או מוסיקלי, קשור במנגינה או בכלי מסוים. במשך הזמן הפכה המילה מזמור לכינוי המקובל לכל פרקי תהלים.

- שיר - מופיע לבדו פעם אחת, אך כמה פעמים מופיע הצירוף "שיר מזמור" ו-"מזמור שיר" ולא רק שמשמעו המדויק של שם זה לא ידוע אף אין יכולת להבין את ההבדל בין הצירופים השונים ואולי בכלל אין כל הבדל ביניהם.

- שירה - ביטוי המופיע רק במזמור י"ח - ופירושו כפי הנראה שירה ארוכה וכך נמצא בשירים נוספים שאינם בס' תהלים - כמו שירת הים ושירת דבורה. וכדאי להזכיר שמזמור י"ח מופיע אף בס' שמואל-ב פרק כ"ב.

- מכתם - מופיע שש פעמים ואף פירושו לא ברור. אבן-עזרא מביא פירוש-אגדה "מלשון כתם פז" - מזמור בעל ערך השווה לזהב טהור ; ואולם הקושי הוא אותו הקושי שבפירוש המילה מזמור - אין אנו יודעים אפילו אם זהו מונח "מקצועי", ספרותי או מוסיקלי.

- משכיל - מופיע שלוש-עשרה פעמים - יתכן שהמדובר בשיר אמנותי מיוחד - או שיר שנכתב כתוצאה של לימוד או הסתכלות, או שמא שוב ביטוי "מקצועי" של המשוררים שמשמעותו לא ידועה.

- שגיון - שיר של התרגשות, השתפכות נפש לירית. באכדית פירוש המילה שגו - שיר קינה.

- תפלה - מופיעה חמש פעמים ופירושה בקשה להתערבות אלהים.

- תהלה - מופיעה פעם אחת. אם כי "הלל" ו-"הודו לה'" מופיעים לרוב, אך כסיום ולא ככותרת וכנראה אין להם תפקיד מקצועי-נגינתי אלא הם חלק מתוך השיר עצמו.

- שיר המעלות - בחמשה-עשר מזמורים : ק"כ-קל"ד מופיעה בראש הכתובת. הזו. רובם של המזמורים האלה קצרים, פרט למזמור קל"ב. אף ביטוי זה לא ברור וזכה לפירושים רבים. יש הרואים כאן תאור מעלותיו של אלהים - אך רבים ממזמורים אלה עוסקים באדם. לדעת רד"ק נכתבו השירים ביד אנשי הגולה שחזרו מבבל, אך פרט למזמור קכ"ו אין הנושאים מתאימים. מתקבלת ביותר דעתו של רש"י בפירושו למזמור ק"כ, א : "שיר המעלות שאמרו הלוים אותו על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל עד עזרת נשים ויש כאן ט"ו מזמור של שיר המעלות . . . ולפי אגדה פתרונו שיר למאה-עולות". יש כנראה לקבל את הדעה שבעת החגיגות הגדולות שנערכו בירושלים בימי העליה לרגל נהגו המשוררים בלוית מקהלה של העם עצמו לזמר ולשיר שירים אלה. עם זאת נשארת תמיד האפשרות שגם כאן רק סימן לניגון השירים.

המונחים הנגיניים

קרוב לשש מאות פריטים נגיניים מופיעים בכתובות ומכילים, כפי הנראה, הוראות בנוגע לכלי הנגינה והניגון שבהם יש לזמר את המזמור, ואף הם, ככינויי המזמורים, בחלקם הגדול בלתי מובנים לנו.

- למנצח - מופיע בראש חמישים וחמישה מזמורים. לפי תרגום "השבעים" ליוונית קשור במושג "נצחיות". אבן-עזרא מביא ‎2 פירושים בפירושו למזמור ד', א : "אמר הגאון כי זה המזמור לדוד ונתנו לאחד מן המשוררים לנגן אותו תמיד כלומר כמו למנצח (כלומר, פירוש זה תואם את תרגום ה"שבעים" ) ואחרים אמרו כי המנצח הוא הפקיד שהוא שר על המנגנים . . . ונעשית למ"ד למנצח בעבור היותו ידוע". יתכן שיש לנקד - למנצח - בסורית ובארמית פירוש הביטוי היה - זוהר. "התפארת והנצח וההוד" - הן תכונות של אלהים ובהקשר זה בא הביטוי במשמעות של כבוד. מכאן אולי נוכל להבין את פירוש המושג לא כמושג נגיני-טכני אלא למנצח : להגדיל ולהאדיר את תפארתו של אלהים.

- בנגינות - כנראה בלווי נגינה בכינור. לדעת אבן-עזרא יתכן שזהו שיר שיש לו כמה נעימות ו"המנצח בנגינות" (ד', א) הוא הבוחר לו את הנעימה המתאימה.

- נחילות - בנראה כלי חלול, אחד מסוגי החלילים.

- הכינור - הוא הכלי המקובל ביותר לנגינה, ובמקדש היתה תזמורת כינורות ונבלים. לפי דבה"י א ט"ו, טז - דויד הוא שהנהיג נגינה בכינור במקדש, אולי מפני שהוא עצמו היה ידוע כמנגן בכינור.

- על השמינית - יתכן שזהו כלי פריטה בעל שמונה מיתרים.

- עלי עשור - (צ"ב, ד) - סוברים שזהו נבל בעל עשרה מיתרים.

- הגתית - משערים שהוא כלי נגינה שהובא מגת או שזהו ניגון מיוחד שנהגו לשיר בעת שהיו דורכים ענבים בגת, וכך מקונן ישעיהו "ונאסף שמחה וגיל מן הכרמל ובכרמים לא ירנן, לא ירעע יין ביקבים . . ." ישעיה ט"ז, י. וכן ירמיהו כ"ה, ל : "ואמרת אליהם . . . שאג ישאג על נוהו הידד כדרכים יענה אל כל ישבי הארץ", בשני הדימויים מודגשת עובדה ידועה לעם - השירה בעת הבציר.

- המינית - לפי הסורית : מנא - נימא, נימים - זהו אחד מכלי המיתרים.

- הגיון - האם שם כלי ? האם דן בתוכנו של השיר ? אין אנו יודעים.

- על עלמות - יתכן שהמדובר בקול גבוה, המצוי לרוב אצל עלמות, אך אולי גם הוא כלי נגינה או שם של שיר מוכר.

וכן גם הביטויים על מות לבן, על שושנים, אילת השחר אין אנו יודעים פירושם.

- סלה - אף ביטוי זה, המופיע ‎72 פעמים במזמורי תהלים, לא מובן לנו וזכה לפירושים רבים ושונים. לפי חז"ל פירושו : לעולם ועד. לדעת רד"ק זהו ביטוי נגיני אשר ענינו הרמה והגבהת הקול. מתוך מקומה בשירים היא מילת סיומת ומופיעה בצורות שונות ויתכן שבעבודת הפולחן הכהנים או המשוררים שרו והקהל יכול היה אף הוא להשתתף בשירה ואז המילה סלה - היתה אולי הסימן לקהל אשר היה שר, מאשר ומכריז על אותו דבר ששרו לפניו.

שמות המשוררים

‎72 מבין המזמורים מיוחסים לדויד, רבים לבני קורח, אסף, הימן, איתן, ‎2 יוחסו לשלמה ו- ‎1 למשה. כותבי הכתובות האמינו, כנראה, שהמזמורים נתחברו על-ידי האנשים השונים שנזכרו בכתובות, פרט למזמור ע"ב "לשלמה" - שכוונתו שהמשורר כתב אותו לכבוד שלמה.

משפחת בני-קרח היתה משפחה של משוררים במקדש שהתייחסו אל קורח שעליו מסופר בספר במדבר. מתור ספר דברי הימים נראה שהייתה זו משפחת משוררים מפורסמת כבר בימי דויד (דבה"י א ו', יח, כב). ואף הימן שהיה משלושת המשוררים בימי דויד משתייך לפי רשימות היוחסין למשפחה זו. "והמשררים הימן אסף ואיתן במצלתים נחשת להשמיע". גם בני אסף וגם בני קרח נזכרים, כמובן מאליו, במלכים-ב כ' בימי יהושפט, כמשפחות של לוים-משוררים.

אסף הוא אבי משפחת משוררים אשר לפי המסופר בנחמיה חזרו מן הגולה והמשיכו בתפקידם אף בימי הבית-השני. נחמיה י"א, כב : ". . . מבני אסף המשררים לנגד מלאכת בית-האלהים ; כי מצות המלך עליהם ואמנה על המשוררים רבר יום ביומו".

הימן ואיתן האזרחי מבני מחול היו ידועים כחכמים בימי שלמה. מלכים-א ה', יא : "ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול . . ."

ידותון מופיע במקום איתן בדבה"י-א כ"ה, א : 'ויבדל דוד ושרי הצבא לעבדה לבני אסף והימן וידותון הנבאים בכנרות בנבלים ובמצלתים . . ." וכן בדבה"י-ב ה', יב : "והלוים המשררים לכלם לאסף להימן לידתון ולבניהם ולאחיהם מלבשים בוץ במצלתים ובנבלים וכנרות . . ."ויש לשער שידותון ואיתן הוא אותו אדם.

למעשה קשה לקבוע בודאות אם המשוררים היו באמת משפחות משבט לוי או שיוחסו לו בזמן מאוחר יותר - ברור, על כל פנים, שהיה להם תפקיד נכבד בפולחן המקדש.

משה איש האלהים. מזמור צ' מיוחס למשה בגלל תכנו (ועיין שם).[‎2]

האמצעים הספרותיים המקובלים בשירה המקראית (ההדגמות נבחרו כולן מתוך מזמורי תהלים)

שירת המקרא הושפעה במידה רבה מן השירה של העמים מסביב, ובעיקר משירת הכנענים שכניה הקרובים של ישראל[*]^‎1, בעיקר במבנה של שתים או שלוש צלעות מקבילות, בדמויים ובהשאלות ובצירופי מלים קבועים. ואולם בתכנה שונה השירה המקראית תכלית שינוי מן השירות האחרות וכל מה שנלקח איננו אלא קישוט ספרותי בלבד אליו הוספו אמצעים ספרותיים רבים המיוחדים למקרא בלבד.[*]^‎2

השירה המקראית נבדלת מן הפרוזה במקרא באמצעיה התחביריים - השירה ממעטת במילות קישור ובהא הידיעה - למשל : "ה' רועי - לא אחסר" (כ"ג, א). כתוב כשני משפגרם נפרדים ללא מילות קישור אם כי הקשר ברור, לא אחסר מפני שה' רועי.

אם כי קשה לעשות הפרדה בין אמצעים ספרותיים שמטרתם בעיקר "קישוט" לבין אמצעים הקשורים במבנה הפרק כולו, נעשה כאן ניסיון, כמעט מלאכותי, לעשות זאת.

א. האמצעים ה"קישוטיים"

התקבולות - השיר התנ"כי מורכב ממשפטים בני שתים או שלוש צלעות (יש המכנים אותן בשם חרוזים) המקבילים זה לזה. הצלעות המקבילות מחזקות ומרוממות את הרגש המובע בהן.

לראשונה בתנ"ך אנו מוצאים תקבולת בשיר הנצחון הקדום של למך :

"עדה וצלה שמען קולי

נשי למך האזנה אמרתי" (בראשית, ד', כג),

המשפטים מקבילים בתכנם בדיוק - זאת "תקבולת נרדפת".

תקבולת נרדפת (בתהלים)

"למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק" (ב', א).

"אל באפך תוכיחני

ואל בחמתך תיסרני" (ו', א),

תקבולת ניגודית

"כי יודע ה' דרך צדיקים

ודרך רשעים תאבד" (א', ו).

"כי רגע באפו - חיים ברצונו" "בערב ילין בכי

לבקר רינה" (ל', ו).

תקבולת משולשת

"לא הלך בעצת רשעים

ובדרך חטאים לא עמד

ובמושב לצים לא ישב" (א', א), "הבו לה' בני אלים

הבו לה' כבוד ועז

הבו לה' כבוד שמו" (כ"ט, א).

תקבולת משווה

"כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים" "כגמול עלי אמו

כגמול עלי נפשי" (קל"א ב).

(הקשר בין ‎2 הצלעות הוא קשר של דמוי.) תקבולת מדגשת

"הבו לה, בני אלים

הבו לה' כבוד ועז

הבו לה' כבוד שמו" (כ"ט, א),

(בתקבולת מעין זו חוזרות מלים אחדות יותר מפעם אחת כדי להביא את המשפט להדגשה. )

תקבולת צולבת (כיאסמה)

"למה רגשו גוים

ולאומים יהגו ריק" (ב', א),

המילה גויים בצלע הראשונה מקבילה למילה לאומים בצלע השנייה והמילה רגשו לביטוי : יהגו ריק !

"חבלי שאול סבבוני

קדמוני מוקשי מות" (י"ח, ו).

תקבולת משלימה

"תורת ה' תמימה

משיבת נפש" (י"ט, ח).

המשפט מגיע לסיומו רק בסוף חלקו השני.

תקבולת חסרה

"כי הנה אויביך ה' [יאבדו] "

כי הנה אויביך [ה'] יאבדו (צ"ב, ו).

"עד מתי רשעים ה' [יעלזו]

עד מתי [ה'] רשעים יעלזו" (צ"ד, ג).

בכל צלע חסר חלק - אלא מה שחסר באחד יש במשנהו.

המשכה מטור אל טור

"בצאת ישראל ממצרים

בית יעקב מעם לועז" (קי"ד, א).

"עוטה אור כשלמה

נוטה שמים כיריעה" (ק"ד, ב-ג).

הדמויים בשירה המקראית

המשוררים מרבים להשתמש בדמויים קבועים, העץ, הנשר ואברתו, המים הרבים וההצלה מטביעה - אך לעתים קרובות נמצא גם דמויים שנוצרו על-ידי משורר מסוים במקרה המיוחד לו.

מתוך כ‎1000- הדמויים שבתנ"ך יש ‎250 דמויים מעולם הצמחיה.

"צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה" (צ"ב, יד).

"אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך'

בניך כשתילי זיתים סביב שולחנך‎9 (קכ"ח, ג).

"אשר בנינו כנטעים מגודלים בנעוריהם" (קמ"ד, יב).

לעומת העצים נמצא את הדמוי לרשע

"כי אם כמץ אשר תדפנו רוח" (א, ד).

"בפרח רשעים כמו עשב" (צ"ב, ח).

כאשר מביא המשורר המקראי דמוי - הוא רוצה להדגיש דמיון התכונה או הפעולה של המשווה לתכונה או לפעולה של הדבר שדימו אליו - ואין הוא רוצה שתהייה השוואה מדויקת בפרטים.

ההשאלה (מטאפורה)

בדרך ספרותית זו מעביר המשורר (ללא כ' הדמיון) תכונות מושאלות מנושא לנושא עד כדי כך שהוא כביכול דן ממש בנושא שאליו דימה. כך, למשל, מי שמדומה לעץ מכה שרשים ונותן פרי.

" באברתו יסר לך

ותחת כנפיו תחסה" (צ"א, ג),

המשורר אשר משתמש בהשאלה של אלהים כנשר מדגיש כאילו כנפי הנשר מגינות על האדם - ואילו כוונתו להשגחה האלהית :

"כי אראה שמיך - מעשה אצבעותיך" (ח', ד)

המשורר מדגיש את אמנות-העשיה, ולכן בצורה מושאלת - מעשה אצבעותיך.

"עושיתי בסתר

רוקמתי בתחתיות ארץ" (קל"ט, יט)

כך מכונה באופן מושאל גידול העובר בבטן אמו, נסתר מעין כל, ממש כאילו "בתחתיות ארץ".

"צמאה נפשי לאלהים" (מ"ב, ג)

הנפש המתגעגעת כאילו צמאה ממש לאלהים וקירבתו.

המשל

ההבדל בין משל לבין דימוי הוא בעיקרו הבדל כמותי - המשל הוא דימוי רחב ומסועף, כך למשל במזמור פ' :

"גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה. פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ. כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל. תשלח לציריה עד ים ואל נהר יונקותיה. למה פרצת גדריה וארוה כל עברי דרך, יכרסמנה חזיר מיער וזיז שדי ירענה. אלהים צבאות שוב נא הבט משמים וראה ופקד גפן זאת וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצת לך. שרפוה באש, כסוחה מגערת פניך יאבדו" (פ', י-יח).

כמעט כל הפרק מספר סיפור על הגפן וגורלה ובכך מחזק את התמונה. וכך גם משל הצדיק במזמור א'.

האנשה - הלבשת הטבע הדומם במנהגי האדם והחי - לעתים אף אלהים מתואר בדרך זו של האנשה או הגשמה :

"ישמחו השמים ותגל הארץ

ירעם הים ומלואו"(צ"ו, יא).

"יום ליום יביע אומר

ולילה ללילה יחוה דעת" (י"ט, ג),

ואילו לגבי אלהים

"המקרה במים עליותיו

השם עבים רכובו" (ק"ד ב).

כאילו האל זקוק לארמון מפואר ולרכב על-מנת שיגיע לכל מקום "כי אראה שמיך - מעשה אצבעותיך (ח', ד).

ההגזמה הפיוטית (או כפי שנוהגים לכנותה - ההפלגה) המשורר מתאר בצורה קיצונית ומוגזמת בכדי להדגיש רעיון מסוים.

"יגעתי באנחתי

אשחה בכל ליל מטתי

בדמעתי ערשי אמסה" (ו', יז).

החולה מתאר את סבלו ובכיו בדרך של הגזמה - מרוב אנחותיו הוא כבר יגע, מרוב בכיו נמסה מיטתו והוא ממש "שוחה" בה.

"הן בעון חוללתי

ובחטא יחמתני אמי" (נ"א, ז).

בכדי להדגיש את נטיתו לחטא מגזים המשורר וטוען שכבר בעת שנוצר החלה בו הנטייה לחטוא.

"יפול מצדך אלף

ורבבה מימינך" (צ"א, ז).

מובטח למאמין הבוטח באלהים שבעת מגפה פתאומית יראה אלף ורבבה מתים מסביבו אך הוא יישאר בטוח.

האליטרציה - לשם הדגשה חוזר המשורר לעתים קרובות על צלילים מסויימים.

"כי שמה ישבו כסאות למשפט, כסאות לבית דוד שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך יהי שלום בחיליך שלוה בארמנותיך (קכ"ב, ח).

(ההדגשה על האותיות ש, ל, מ, אולי באה לרמוז גם על התקוה לשלום ).

השרשור[*]^‎3 - חזרה במשפט אחד על הביטוי שנזכר לפניו במשפט הקודם בכדי ליצור קשר ספרותי ורעיוני גם יחד בין הבתים השונים.

עד מתי אלהים יחרף צר (ע"ד, ט-י)

ולא אתנו יודע עד מה

אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי

עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ (קכ"א, א-ב).

לפני ה' כי בא

כי בא לשפט הארץ (צ"ו, יג).

אל יתן למוט רגליך אל ינום שומרך

הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל

ה' שומרך . . . וגו' (קכ"א, ג-ד).

"ציטוט מדומה"

לעתים נוהג המשורר להביא דבריהם של אחרים אשר לא נאמרו אלא הובאו לצרכי השיר. כך במזמור ב', "מצטט" המשורר את דברי הגוים, דברי אלהים ודברי המלך.

"ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו" (ב', ג). "ואני נסכתי מלכי על ציון הר קודשי" (ב', ו).

"בני אתה אני היום ילדתיך, שאל ממנה ואתנה" (ב', ח),

וכן

"כי בי חשק ואפלטהו

אשגבהו כי ידע שמי" (צ"א, יד).

ציטוט מדומה של תשובת אלהים לבוטח בו.

שאלה רטורית

היא שאלה שמטרתה להדגיש ולעורר ברוב המקרים ולא לקבל תשובה - התשובה ברוב המקרים ברורה מאליה.

"מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי"? (מ"ב, ו).

"למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק" ? (ב, א).

קריאה - משמשת לעתים כמעבר מחלק לחלק בתוך השיר.

"קומה ה' הושיעני" (ג', ח).

"סורו ממני כל פעלי און" (ו', ט).

לעתים מטרת הקריאה להדגיש את התרגשותו של המשורר.

"מה רבו מעשיך ה'" (ק"ד, כ"ד),

"מה גדלו מעשיך ה'" (צ"ב, ו).

מלים נרדפות - קבוצות של ‎2 מלים מופיעות לעתים קרובות יחד אם כי לא תמיד בהתאמה מלאה לנושא.

"הוד והדר" -- (ק"ד, א).

"הוד והדר לפניו" (צ"ו, ו). שמש וירח -

"יומם השמש לא יככה וירח בלילה" (קכ"א, ו). "שמעו - האזינו" (מ"ט, א).

"אלף ורבבה" (צ"א, ז ; קמ"ד, יג).

מלים מנחות - בשם מלה מנחה מכנים אנו מלה או שורש לשוני החוזרים בתוך הטקסט חזרה רבת משמעות אשר תפקידה ליצור קשר, לעתים להביא ניגודים או התפתחות מחשבתית.[*]^‎4

המילה שומר מופיעה במזמור קכ"א חמש פעמים ובכך מדגישה שעיקר השיר בפחד - ובהבטחה להגנה, לשמירה.

במזמור ע"ג מספר מלים מנחות שעיקר תפקידן להדגיש את

הניגוד במצבים השונים בהם שרוי המשורר.[*]^‎5

לבב (פסוק א) - "ברי-לבב" הם הצדיקים.

"עברו משכיות לבב (פסוק ז) - תאור תאות הרשעים ללא גבול. "אך ריק זיכיתי לבבי" (פסוק יג) - יאושו של המשורר, למרות יושרו הוא סובל.

"כי יתחמץ לבבי" (פסוק כא) - המעבר לחרטה על מחשבותיו. "צור לבבי וחלקי אלהים לעולם" (פסוק כו) - בטחונו בקירבה הנצחית של אלהים.

ואני - "ואני כמעט נטיו רגלי" - מול ההכרזה ואני - מטרתו לרכז השיר בנושא האישי - האדם כמעט סטה.

"ואני בער ולא אדע" (פסוק כג) - המעבר להבנה העמוקה. "ואני קרבת אלהים לי טוב" (פסוק כח) - בטחונו בקרבת ה'.

חריזה

אמצעי זה, המקובל כל כך בשירה העולמית, מופיע אך לעתים רחוקות במזמורים.

"מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי

הוחילי לאלהים כי עוד אודנו ישועות פני ואלהי" (מ"ב, ו, י"ב ; מ"ג, ה) " ננתקה את מוסרותימו

ונשליכה מנו עבותימו" ( ב', ג).

ניגודים -

"לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב - כי אם בתורת ה' חפצו (א', א-ב). העמדת השלילה מול החיוב בכדי להדגיש את החיוב.

"בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און - להשמדם עדי עד" (צ"ו, ז).

מספרים

השימוש במספר עולה (למשל : שלושה וארבעה) מקובל מאד בתנ"ך - עמוס, משלי ועוד. במזמורי תהלים נמצא אותו במידה פחותה יותר.

"ימי שנותינו בהם שבעים שנה

ואם בגבורות - שמונים שנה" (צ', י).

הקיצור

השירה בדרך כלל מקצרת, לעתים בא משפט קצר בכדי להגביר את הרושם.

" המביט לארץ - ותרעד

יגע בהרים - ויעשנו" (ק"ד, לב).

רוב המשוררים קבעו להם תכנית מראש לשיריהם, ולכן השירים בנויים מבתים המתקשרים ביניהם לעתים מבחינה תוכנית ולעתים מבחינה ספרותית. לפעמים משמשת המילה סלה לחלוקה בין הבתים אך הדרך האופיינית לחלוקה לבתים היא הפזמון.[*]^‎6 לדעתו של סגל היו פזמונים רבים במזמורים אך המעתיקים לא התחשבו בהם. דוגמא יפה לפזמון כאמצעי ספרותי לעצמו וכמבדיל בין בתים - בפרקים מ"ב, מ"ג.

בית א, מ"ב, א-ה : זכרונות העבר.

פסוק ו, פזמון :

"מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי

הוחילי לאלהים כי עוד אודנו ישועות פניו"

בית ב, מ"ב, ז-יא : תיאור ההווה הכאוב.

פסוק יב, פזמון :

"מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי

הוחילי לאלהים כי עוד אודנו ישועות פני ואלהי".

בית ג מ"ג, א-ד : תקוות לעתיד.

פסוק ה, פזמון :

"מה תשחוחחי נפשי ומה תהמי עלי

הוחילי לאלהים כי עוד אודנו ישועות פני ואלהי" .

תפקיד הפזמון במזמור קמ"ד - להרגיש את הטעם לבקשת עזרה.

"אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר" (קמ"ד, ח, יא).

כמו כן נמצא פזמון במזמור ל"ט, ו, יב :

"אך הבל כל האדם, סלה".

המסגרת

מספר מזמורים פותחים ומסיימים באותו הרעיון.

מ"ז, ב : "כל העמים תקעו כף הריעו לאלהים בקול רינה..."

מ"ז, ז : "זמרו אלהים זמרו, זמרו למלכנו זמרו".

מ"ז, ח : "כי מלך כל הארץ אלהים, זמרו משכיל".

לעתים אין המסגרת תוכנית בלבד כי אם גם זהה במלים.

ח', א, י : "ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ".

ק"ג, א, ב : "ברכי נפשי את ה'".

וכן כב : "ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו -

"ברכי נפשי את ה'".

ק"ד א לה : "ברכי נפשי את ה'".

"ברכי נפשי את ה', הללויה".

תשעה ממזמורי ספר תהלים כתובים באקרוסטיכון, כלומר, כל פסוק, ולעתים כל צלע - מתחילים באות אחת מאותיות הא"ב - לפי הסדר. למשל - קי"א :

אודה ה' בכל לבב

בסוד ישרים ועדה.

גדולים מעשי ה'

דרושים לכל חפציהם.

במזמור קי"ט - הגדיל המשורר והכפיל את שירו פי שמונה, כלומר שמונה פסוקים ברציפות, מתחילים כל אחד לפי סדר הא"ב, שיטה זו, של כתיבה באקרוסטיכון, נועדה בעיקרה, כנראה, להקל על הזכרון, וכך נמצא אותה גם במשלי ל"א, אשת חיל ..." וגו' - קטע שירי שתפקידו העיקרי לשמש ללימוד ולהדרכות הנערות. וכן במגילת איכה, קינות שיש לשוב ולהעלותן לזכר חורבן ירושלים ובית המקדש.

יש הטוענים, שבמזמור ב', מזמור מלך, מסתתרות אותיות שמו של המלך החשמונאי אלכסנדר-ינאי :

למה רגשו גויים

יתייצבו מלכי ארץ

ננתקה את מוסרותימו

יושב בשמים.

אך נראה יותר שזהו מזמור קדום ושהצירוף הוא מקרי. ועיין בפירוש למזמור ב'. בדרך זו רואים גם אקרוסטיכון שמי במזמור ק"י - לשמעון (הוא אולי שמעון החשמונאי).

תפארת הפתיחה - לעתים מקדים המשורר פתיחה לשירו, שבה הוא מפאר את נושא-השיר ומסביר לקוראיו מה הביאו ליצור את יצירתו. הדבר בולט במיוחד במזמור מ"ה, שיר שחובר לרגל חתונתו של המלך.

"רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך,

לשוני עט סופר מהיר" (מ"ה, ב).

וכן קורא המשורר במזמור מ"ט לעולם כולו לשמוע לו - כי יש חכמה בדבריו :

"שמעו זאת כל העמים

האזינו כל יושבי חלד

גם בני אדם, גם בני איש

יחד עשיר ואביון" (מ"ט, ב-ג).

המשקל בשירה המקראית מבוסס על מספר קבוע של הברות מוטעמות, מודגשות והוא בנוי כך שכמעט בכל המקרים נמצא מספר שווה של הברות מוטעמות בשני חלקי המשפט - כלומר, בשתי הצלעות של המשפט. לרוב. ‎3/3, לעתים ‎2/2, 4/4/ וכו'.

תלמיה רוה ‎2/2

נחת גדוריה (ס"ה, יא)

ארץ רעשה ‎2/2

אף שמים נטפו (ס"ח, ט)

למה רגשו גוים ‎3/3

ולאומים יהגו ריק (ב', א)

מהלל אקרא ה' ‎3/3

ומן אויבי אושע (י"ח, ב)

יפה נוף משוש כל הארץ ‎4/4

הר ציון ירכתי צפון (מ"ח, א)

למה אלהים זנחת לנצח ‎4/4

יעשן אפך בצאן מרעיתך (ע"ד, א)

כאיל תערג על אפיקי מים ‎5/5

כן נפשי תערג אליך אלהים (מ"ב, א).

ש. ברנפלד, מבוא לכתבי הקודש, דביר תרפ"ד ;

י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ח, דביר תש"ז ;

ש. ל. גורדון, מבוא לפירושו לספר תהלים ;

מ, צ. סגל, מבוא המקרא, ד, קרית-ספרת תשי"א ;

נ. ה. טור-סיני, הלשון והספר, כרך ב, מוסד ביאליק תשי"א, עמ' ‎38-12. על המושגים הנגיניים עיין באנציקלופדיה המקראית : נגינה ובלי נגינה ורבים אחרים ; גויטין, עיונים במקרא, תשי"ח, עמ' ‎187, 214 ; א. סולה, מזמורי שיר המעלות, בית מקרא מ"ז, תשל"א, עמ' ‎457.

[*‎1] עיין, קסוטו, ספרות מקראית וספרות כנענית, הוצאת מגנס תשל"ב.

[*‎2] עיין בהרחבה, סגל, מבוא המקרא א', קרית-ספר, תשי"א ; מ. ווייס, המקרא כדמותו, מוסד ביאליק ‎1962. ש.ל. גורדון, פרוש לתהלים א-ג, מבוא.

[*‎3] על השרשור עיין בהרחבה נ. אלוני בית מקרא ד. א. מירסן, תולדות השרשור תרביץ כ"ח.

[*‎4] על המלה המנחה עיין בהרחבה : מ. מ. בובר, דרכו של מקרא, סגנון המלה המנחה בסיפורי התורה, הוצאת מוסד ביאליק ירושלים תשכ"ד.

[*‎5] עיין בהרחבה, יעקובסון, תורת הגמול במקרא.

[*‎6] על הפזמון בשירה המקראית עיין בהרחבה, סגל, תרביץ תש"ז.