הרב אליהו ידיד

מבוא:

אחת השאלות העומדות בפני המעיין באירוע מאירועי המקרא והרוצה להעמיק בשורשי האירוע, היא : מה הם הגורמים ומה הן הסיבות סיבה יש לייחס משקל נכבד יותר ולאיזו סיבה פחות משקל. החקירה הזאת היא הכרחית לאירוע אחד. כאשר מונים את הסיבות אחת לאחת, עולה מאליה השאלה : מהי הסיבה הדומיננטית לאירוע ומה הן סיבות המשנה. לאיזו סיבה יש לייחס משקל נכבד יותר לאיזו סיבה משקל, ולאיזו החקירה הזאת היא ההכרחית כאשר מדובר באירוע שיש לו אספקטים לאומיים חמורים, וכאשר אישים שונים נוטלים חלק כגורמים באירוע המסוים. יש ומעשיהם של אישי המקרא מכריעים מהלכים בתולדות ישראל ואף משנים את ההיסטוריה.

אין ספק כי פילוג הממלכה בישראל לשתי מלכויות היה אחד מהאירועים החמורים בתולדות ישראל בראשית תקופת הממלכה. ואם תכלית שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ, היתה בנין בית הבחירה ועם ישראל הגיע בימי שלמה לתכלית זו, הרי יש לראות את פרשת הפילוג כאסון וכקרע עמוק בתהליך התממשות ההיאחזות של עם ישראל בארץ ישראל על פי התכנית האלוקית.

בעיון הזה ננסה לבדוק את הסיבות והגורמים לפילוג הממלכה, סיבות המצויות קרוב למקום האירוע ולזמנו ולסיבות ושורשים עמוקים יותר, הרחוקים בזמן מן האירוע אך משפיעים עליו השפעה מהותית ושורשית. נבדוק כיצד מעשה הפילוג המתרחש בימי רחבעם וירבעם קשור באישים שונים, בסיטואציות שונות המגיעות בדרכים שונות לנקודת חיבור אחת המפלגת ומפוצצת את האחדות הישראלית שבאה לידי ביטוי במלכות שלמה.

המלוכה בישראל, ביסודה היא מימושו המעשי של רעיון מלכות ה' בעולם, כל העולם הוא בעצם גילוי מלכות ה' אל בני האדם, לתפיסתם האנושית ולהכרתם השכלית. המלוכה יאה היא רק לאדון העולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא. מלכות אדם היא ביטוי מוחשי לאידאה של מלכות שמים. המלכות האנושית צריכה לשאוף להיות מרכבה למלכות שמים ולראות עצמה כמממשת את רעיון מלכות ה' בעולם. לפיכך כשם שמלכות ה' מעצם מהותה מבטאה את האחדות ה' אחד ושמו אחד, הרי שמלכותא דארעא צריכה להיות "מעין מלכותא דרקיע" (ברכות נ"ח, ע"א) וכמוה להיות אחדותית.

וכך אנו מוצאים בשאיפת הגאולה של חזון יחזקאל בן בוזי הכהן (יחזקאל ל"ז, טו-כח) את הרעיון של איחוד אפרים ויהודה כאידיאל של שלמות, ובין היתר אומר שם הנביא "ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ, בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכולם למלך ולא יהיו עוד לשני גויים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (שם, כב).

נבואת יחזקאל על האחדות כבסיס לתהליך הגאולה, ומעשהו הסמלי בלקיחת שני עצים, אחד ליהודה ולבני ישראל חבריו ועץ אחד ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו - מלמדת כי אסון הפילוג מבקע לא רק את ישראל לשתי ממלכות אלא מבקע את רעיון הגאולה והשלמות של ישראל. גאולה לא תיכון במצב של פילוג, מבט זה מרחיב את האירוע הנדון מעבר לאירוע הקשור בסיבות וגורמים מקומיים, זהו אסון וקרע בתהליך הרבה יותר רחב ועמוק אשר מרגע התרחשותו צריכה היתה להיות קיימת שאיפה מתמדת לאיחודו מחדש. יחזקאל הרואה את חזון העצמות היכשות והמבשר את התחיותן של העצמות, כורך את רעיון ההתחיות עם האחווה של שני פלגי האומה אשר נתפלגה בימי רחבעם וירבעם.

כבר בפרשת בקשת המלוכה של ישראל ובהבעת ההתנגדות לה מצד שמואל ומצד ה', מובע הרעיון של עזיבת מלכות שמים על ידי עצם בקשת המלוכה האנושית. על הפסוק בשמואל א' ח', ז "ויאמר ה' אל שמואל שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם". דורשים חז"ל בילקוט שמעוני ב', קו - "בשלשה דברים עתידים למאוס, במלכות שמים ובמלכות בית דוד וכבנין בית המקדש, אימתי מאסו שלשתם בימי ירבעם, הדא הוא דכתיב (ש"ב, כ', א) :

"ויען איש ישראל ויאמרו אין לנו חלק בדוד - זו מלכות שמים,

ולא נחלה בבן ישי - זו מלכות בית דוד,

איש לאהליו ישראל - ולא לבית המקדש, אל תקרי לאהליו אלא לאלקיו".

מדברי המקרא וחז"ל אלה, למדים אנו כי בעצם בקשת המלוכה, יש סטייה מקבלת עול מלכות שמים וכי בפרשת הפילוג לא נתפלגה רק החברה הישראלית אלא נתהווה פילוג בין מלכות שמים למלכות אדם, וכי לעתיד לבא יחזרו ויבקשו מלכות שמים אחדותית, שאם לא כן - לא יראו סימן גאולה.

נעיין עתה במסיבות הפילוג ושורשיהן תוך נסיון לבדוק משקלה של כל סיבה בפני עצמה ובמערכת הכוללת של ענין ההתפלגות.

א. שורשי הפילוג נעוצים באישיותם של יוסף ויהודה

בפרושו של בעל "שם משמואל" לתורה לפרשת "וישב", שנת תרע"ג, מבאר הוא את פרשיות יוסף ואחיו, בין היתר, מתוך רעיון באישים הפועלים כמניחי יסוד להתפתחויות העתידיות, בהתפלגות המלוכה בישראל.

על תמיהת האחים על יוסף, המנוע לפי דעתם מלהיות מלך, תמה בעל ה"שם משמואל" בשאלה "ויש לתמוה, מה זה כ"כ תמוה הדבר בעיניהם (שאמר "המלך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו") שאף שהוא קטנם של שבטים, מ"מ לא קשיש יהודה מיניה אלא שלש שנימי ועוד".

בפרוש זה מתפתח הרעיון שתמיהת האחים על יוסף, שאינו יכול למלוך נובעת מן העובדה שיוסף מביא את דבתם רעה אל אביהם, ולפי שהוא מספר עליהם לשון הרע, הרי הוא פסול למלוכה, שהרי המלוכה היא אחדות, ולשון הרע גורם לפרוד ולפיכך אין יוסף יכול להיות מועמד למלכות.

רעיון זה, כי לשון הרע המפריד, מהווה יסוד . אנטי מלוכני - מפותח מאוד במקומות רבים בדברי חז"ל, אנו מוצאים דרך משל כי חז"ל מעלים על נס את ההבדל בין דורו של אחאב לדורו של שאול והנה דבריהם :

"דורו של אחאב עובדי עכו"ם היו והיו יוצאים למלחמה ומצחין. ולמה כך, שלא היו ביניהן דילטורין, לפיכך היו יוצאים למלחמה ונוצחין... אבל דורו של שאול כולן היו דילטורין.

תדע לך, כשהיה שאול רודף אחר דוד היו הכל אומרים עליו לשה"ר לשאול... לפיכך היו נופלים במלחמה". (דברים רבה פ"ה, י) פגם זה של לשון הרע ביוסף שהוא שורש לבית המלוכה הישראלי שהתחיל בשבט אפרים, השפיע על ירבעם בן נבט בבחינת מעשי אבות סימן לבנים וכפי דברי הרמב"ן בספר דברים כ"ט, י, לפסוק "פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה, פן יש בכם שרש שיפרה וישגה בימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מדורות".

בגמרא במסכת שבת נ"ו ע"ב, מוצאים אנו אותו יסוד לגבי יהודה וז"ל : "אמר ר' יהודה אמר רב, בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו השדה, יצתה בת קול ואמרה לו; רחבעם וירבעם יחלקו המלוכה".

השאלה הנשאלת כאן היא כמובן מה הקשר בין החטא והעונש, מהו הקשר בין דברי דוד למפיבושת ובין פילוג הממלכה ? מהו הקשר בין דוד, שמוצאו משבט יהודה דווקא? מסביר בעל "שם משמואל" בהרחבה תוך ראיית הדברים מראשיתם ועד תכליתם.

תפקידו של משיח בן יוסף לכלות זרעו של עמלק ולהלחם מלחמת גוג ומגוג. שהרי כידוע אין עשו נופל אלא בידי בני בניה של רחל (ב"ר פ' ע"ג) ותפקיד משיח בן דוד יהיה "להמשיך דעת אלקים בארץ".

לפיכך הומלך שאול, שהוא מבני בניה של רחל, שתעודתו כתעודת משיח בן יוסף ואח"כ הומלך דוד שיצטרך לבנות בית המקדש ולהפיץ האור האלוקי. אך משנכשל שאול במלחמת עמלק, נמסר הכל לדוד גם המלחמות, ולפיכך נתאחר בנין הבית עד ימי שלמה.

כאן נשאלת השאלה: מדוע נבחר למלך ראשון - מלך משבט בנימין ולא משבט יוסף ?

הנה ירבעם בן נבט משבט אפרים היה, וגדול מאוד בתורה היה (סנהדרין ק"ב, ע"א) ואעפ"כ עשה העגלים ואיך א"כ הגיע לקלקול כזה ? עוד יש לשאול : כיצד ירבעם מסרב להצעתו של הקב"ה "ואמר לו חזור בך ואני ובן ישי נטייל בגן עדן" וכששמע שדוד ילך בראש השיב "אי הכי לא בעי", התשובה היא : כי ירבעם יסודו ביוסף שסיפר לשון הרע על אחיו, ואע"פ שכוונותיו היו לטובה הרי השריש בזרעו את היסוד הזה של פירוד, אילו הוכיח יוסף את אחיו בפניהם היתה נמנעת ההתפתחות הזאת עד ירבעם, וכיון שיוסף שתק במקום שצריך היה לדבר, דיבר במקום שהיה צריך לשתוק - נחשבת לו שתיקתו כלפי אחיו, כחטא לשון הרע. האחים תמהו על יוסף לפי זה בצדק. שהרי יוסף מביא דיבה ופגם לשון הרע הוא היפוך מידת המלוכה איך אפשר שימלוך, הלא בזה איבד המלוכה והכל יסוב לדוד. ואם יוסף ימלוך הרי עלול הוא להשריש הפגם הזה, שעלול להביא לחטאת ירבעם כפי שהדבר התארע במציאות, בראשית תקופת המלוכה בישראל.

לפי כל האמור, הרי מידת החסד האלוקי גרמה שלא ימלוך אדם משבט יוסף כמלך ראשון בישראל, אלא דוקא משבט בנימין. שאילו היתה הממלכה מתפלגת בימי שבע בן בכרי (ש"ב, כ') לא היתה מתייסדת מלכות בית דוד ולא היה נבנה בית המקדש. על כן לא התארע הפילוג בימי שבע בן בכרי אלא קודם מלך שאול, ונתאחר הפילוג לימי רחבעם.

כיון שצפתה ההשגחה, שאם ימלוך איש משבט אפרים, הרי הוא עלול לחטוא ולמנוע ע"י הפילוג והפירוד, את מלכות בית דוד ובנין בית המקדש, לכן הסדר הנכון הוא - שאול מבנימין, דוד - שלמה - ובימי רחבעם נתפלגה המלכות לשניים .

אשר לגמרא במסכת שבת המייחסת את הפילוג לדוד על אשר אמר למפיבושת אתה וציבא תחלקו השדה, גם כאן חוזרים לשורש הדברים באישיותו של יהודה. יסוד המלוכה של בית דוד.

יהודה היה בעל ההצעה "לכו ונמכרנו". אמרו לו אחיו, אחרי שראו צער אביהם, אילו אמר להם להשיבו אל אביו היו שומעים לו. מה ציפו האחים מיהודה ומדוע כעסו עליו יותר מאשר על עצמם ? הלא הם הסכימו במכירתו?

יהודה נמנע מלדבר אל אחיו הדברים הנכונים להשיבו אל אביו, ובזה פגם פגם הדיבור (לשון הרע) כמו אמירת הדברים שאסור לאמרם. יהודה גבר באחיו ותפקידו היה לחבר ולאחד ולפי שגרם הפירוד - הורידוהו מגדולתו. דוד המתייחס ליהודה קיבל לשון הרע על מפיבושת מציבא ואף הוא פגם במידה זו של לשון הרע, (הגמרא בשבת דנה אי קיבל דוד לשה"ר או לא, עיין שם) ולפיכך בשעה שאמר למפיבושת אתה וציבא תחלקו השדה, יצתה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו המלוכה.

מעתה יובן התהליך של הפילוג בצורה ברורה, כדלקמן.

‎1 . המלך הראשון לא היה מזרע יוסף - מחמת פגמו של יוסף, שורש לכל בית המלוכה האפריימי.

‎2. המלך הראשון היה משבט בנימין - לתקן זאת.

‎3. שאול מבנימין נכשל בענין עמלק והמלוכה עברה לדוד.

‎4. דוד המלך - פגם בענין קבלת לשוה"ר של ציבא, ואיבד מעלתו של יוסף וחילק המלוכה עמו ונתפלגה המלוכה.

‎5. לעתיד לבא, יהיו יהודה ויוסף כאיש אחד ושני המשיחים יהיו כאיש אחד וסרה קנאת אפרים.

ב. שלמה - כגורם בפילוג

לשלמה נאמר במראה השני בגבעון "ואתה אם תלך לפני כאשר הלך דוד אביך בתם לבב וביושר לעשות ככל אשר צויתיך חקי ומשפטי תשמור והקמותי את כסא ממלכתך על ישראל לעולם..." (מלכים א' ט', ד-ה)

עם סטייתו של שלמה ועם ההתחתנות עם "נשים נכריות רבות ואת בת פרעה מואביות אדמיות צדוניות חתיות" (שם י"א, א) נאמר לו מפורשות :

"ויאמר ה' לשלמה יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחוקתי אשר צויתי עליך קרוע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך, אך בימיך לא אעשה למען דוד אביך מיד בנך אקרענה, רק את כל הממלכה לא אקרע, שבט אחד אתן לבנך למען דוד עבדי ולמען ירושלים אשר בחרתי" (מלכים א' י"א, יא-יג)

זאת הודיע ה' את שלמה, כיון שנשיו של שלמה הלכו אחרי אלהי צידונים ואחרי מלכם שקוץ עמונים ועשו הרע בעיני ה' ולא הלך שלמה אחרי ה', כדוד אביו.

הכתוב מעיד כאן באופן מפורש כי ה' הבטיח, שהמלוכה תקרע מבית דוד, עקב התנהגותו של שלמה. מה היתה חטאתו של שלמה ? האם אפשר שמי שנאמר עליו "וישב על כסא ה' למלך" (דבהי"א כ"ט, כג) שכך ארע לו?

עלינו להקדים כאן ולומר, שכאשר מעיינים במעשיהם של גדולי עולם וככל אלו גם מה שהזכרנו כפרק הקודם, יוסף - יהודה - ירבעם - שלמה ואחרים, הרי יש למדוד מעשיהם או מחדליהם באמות מידה הראויות להם. לא הרי כשלון ירבעם בן נבט, כהרי דיבורים על כישלונות של אנשים בני זמננו הרחוקים מאישים אלה, שתורתם היתה שלמה, הכתוב מעיד על שלמה שלא היה כדוד אביו, רק זאת, זו אמנם ביקורת אך מכילה גם מחמאה סמויה. עצם ההשוואה לדוד צריכה להחזיר אותנו לפרופורציות נכונות. כשהכתוב רוצה לתלות את קולר הפילוג בשלמה הוא עושה זאת ללא משוא פנים, אך באותה מידה יש לקרוא את הסטייה מדוד כסטייה מדוד.

בשני מקומות במדרש רבה, מוצאים אנו דיון על מהות חטאו של שלמה, שהביא בעצם לפילוג. בויקרא רבה י"ב, ה' אנו מוצאים :

א"ר יודן כל אותן שבע שנים שבנה שלמה בית המקדש, לא שתה בהן יין. כיון שבנאו ונשא בתיה בת פרעה שתה אותו הלילה יין, והיו שם שתי בלוזמאות, אחת שמחה לבנין בית המקדש, ואחת שמחה לבת פרעה, אמר הקב"ה של מי אקבל של אלו או של אלו. באותה שעה עלה על דעתו להחריב את ירושלים הה"ד (ירמיהו ל"ב) כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת... והיה שלמה ישן עד ד' שועות ביום ומפתחות בית המקדש אונות תחת ראשו..."

בבמדבר רבה פרשה י' ד, מוצאים אנו השלמה :

"הה"ד (משלי ל"א, א) דברי למואל מלך, למה נקרא שלמה למואל? א"ר ישמעאל באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת ביהמ"ק נשא בתיה בת פרעה והייתה שם צהלת שמחת בית המקדש וצהלת בת פרעה ועלתה צהלת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש - ולכך נקרא שמו למואל שהשליך עול מלכות שמים מעליו כלומר: למה לו אל... ובאותה שעה עלתה במחשבה לפני הקב"ה להחריב את ירושלים... והיה ישן לו עד ארבע שעות. א"ר לוי אותו היום נתקרב תמיד בארבע שעות ועל אותה שעה שנינו מעשה היה ונתקרב תמיד של שחר בארבע שעות והיו ישראל עצבים שהיה יום חנוכת בית המקדש ולא היו יכולין לעשות מפני שהיה ישן שלמה והיו מתייראים להקיצו מפני אימת המלכות, הלכו והודיעו לבת שבע אמו והלכה היא והקיצתו והוכיחתו הה"ד (משלי ל"א א') משא אשר יסרתו אמו, א"ר יוחנן מלמד שכפפתו אמו על העמוד ואמרה לו מה ברי הכל יודעין שאביך ירא שמים היה עכשיו יאמרו כן, בת שבע היא אמו - גרמה לו". מדברי חז"ל אלה במדרש, למדים אנו כי שלמה החכם מכל האדם, עירבב שמחת חנוכת בית המקדש בשמחת חנוכת ביתה של בת פרעה ובזה פגם בקבלת עול מלכות שמים. רעיון מלכות שמים קיבל את מימושו בדוד, שעליו דרשו : דוד זו מלכות שמים. ושלמה ישב על כסא ה' למלך ויחד עם זה אמד לעצמו למה לו אל.

שלמה נושא באחריות לקריעת הממלכה על כי לא הלך בדרכי דוד אביו, ונשיאת בת פרעה ונשים אחרות, נבעה אצלו מתוך שבטח בחכמתו ונכשל. וכך דרשו חז"ל את הפסוק במשלי ל', א':

"דברי אגור בן יקה המשא נאום הגבר לאיתיאל ואכל". בילקו"ש לפרק ל' - "ואמר ר' חייא בר אבא למה נקרא שמו אגור שאגר את התורה, בן יקה שהקיאה, לאיתיאל שכתוב בתורה ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, ואוכל אמר שלמה אני ארבה ולא אסור... ואחרי כל אותה חכמה ובינה ושבח היה צריך לומר כי בער אני מאיש זה נח ששכר ביין פעם אחת ונקרא איש צדיק. ולא בינת אדם לי - זה אדם הראשון היה לי ללמוד ממנו שלא היתה לו אלא אשה אחת והטתו ואני נשאתי אלף נשים שנאמר ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופילגשים שלש מאות לכך נשים הטו את לבבו".

כישלונו של שלמה עומד ביחס לאישיותו ולגדולתו. חשבון הנפש הוא עורך עם עצמו במשלי, מלמד כי כאשר עשה שלמה את מאזן חייו, הסיק כי שגה בכך, שסמך יתר על המידה על שכלו שאף הוא נתרחב ע"י מתנת אל בחזון גבעון. השימוש שעשה שלמה בחכמתו, ביטא מידה של כפיות טובה, ומרד במטרות שמים והיא שהביאה לפילוג הממלכה.

בעל "סדר עולם רבה" בפרק חמשה עשר, אף מעלה את ענין הפילוג למידת זמן המקבילה לשנים שחי שלמה עם בת פרעה.

"ויאהב שלמה את ה' ללכת בחקות דוד (מלכים א', ג', יג) ארבע שנים עד שלא התחיל לבנות את הבית, אבל משהתחיל לבנות את הבית ויקח את בת פרעה ויביאה אל עיר דוד...

לדוד, נתן לו מלכות שלשים ושש שנה, על ישראל, לו ל"ג, ולבנו ג'. ואלו זכה ירבעם בן נבט היתה מלכותו מסתיימת בידו לו ל"ג ולבנו ג'. וכן הוא אומר ואענה את זרע דוד ת"ל למען זאת אלא כנגד ל"ו שנה, שנתחתן בפרעה מלך מצרים ומה ת"ל אך לא כל הימים כבר גלוי לפניו שאסא עומד לקלקל".

ישנה איפוא קביעה לפנינו, כי הפילוג שהתארע בגין לקיחת בת פרעה, צריך היה להמשך שלושים ושש שנים בלבד, כנגד השנים שחי שלמה עם בת פרעה. בתוך שלושים ושש השנים הללו, צריכה היתה המלוכה להתאחד מחדש אלא שבא אסא וקלקל. כאן רואים אנו במפורש כי פילוג הממלכה - נתלה במעשה שלמה והוא נושא באחריות לפילוג.

בעל "סדר עולם" מלמדנו, כי העובדה שמלכויות ישראל ויהודה המשיכו להתקיים כשתי מלכויות נפרדות מעבר ל‎36- שנים, שנקבעו ע"י ההשגחה - היא תולדה של חטא. השאיפה לאחדות ולתקון המלוכה ואחדותה, קיימת היתה כבר בימי בית ראשון וסמוך מאוד לפילוג אלא שאסא בא וקלקל.

ג. ירבעם בן נבט ועגליו

ראינו כבר בדברי ה"שם משמואל" כי ירבעם מתייחס על יוסף ומשורש הפירוד שביוסף. נתפתח ירבעם שגרם לפירוד בישראל ע"י הקמת שני העגלים. חז"ל בסנהדרין (ק"א, ע"א) אומרים "מפני מה זכה ירבעם למלכות מפני שהוכיח את שלמה ומפני מה נענש, מפני שהוכיחו ברבים". מה היתה תוכחתו של ירבעם ומה היה הפגם בתוכחה זו שעל ידה זכה ועל ידה נכשל? על כך מוצאים אנו שתי גירסאות בדברי חז"ל.

‎1. "והיה שלמה ישן עד ארבע שעות... וי"א ירבעם בן נבט נכנס והוכיחו וכנס אלף. מתוך שבא ונכנס והוכיחו הה"ד (הושע ג') כדבר אפרים רתת כדבר אפרים ריתותו של שלמה, אמר לו הקב"ה אתה מוכיחו, נשיא הוא בישראל, חייך שאני מטעימך משררותו ואין אתה יכול לעמוד בה, כיון שנכנס למלכות מיד ויאשם בבעל וימת". (ויק"ר י"ב, ה)

‎2. "וזה אשר הרים יד במלך שלמה בנה את המילוא סגר את פרץ עיר דוד אביו, אמר לו : דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא לבת פרעה..." (סנהדרין ק"א, ע"א).

משני המקורות הללו, למדים אנו כי ירבעם הקפיד וקנא לכבוד ה' אם ביום חנוכת המקדש, שערבבו שלמה עם שמחת בת פרעה, ואם על סגירת הפרץ בחומה, שעשה דוד לכבוד עולי הרגלים, על כך התקומם ירבעם - הייתכן כי מלך בישראל היושב על כסא ה' למלוך יערבב שמחת אלוקים עם שמחת אדם, הייתכן כי מלך בישראל יקשה על עם ישראל להיכנס לירושלים לרגל?

ועד כמה נפתלת הנפש האנושית, למדים אנו אח"כ כאשר לא אחר מאשר ירבעם הוא העושה עגלים למנוע מעם ישראל העליה לירושלים, הוא הוכיח את שלמה ובאותו דבר נכשל, בצורה זו נוכל להבין את דברי המדרש "חייך, אני מטעימך משררותו ואין אתה יכול לעמוד בה" - כביכול אמר לו הקב"ה, יפה כי קנאת לכבודי יותר מכבוד מלכות שלמה ושכרך שתזכה אתה למלכות, ואם תשמור מצוותי ותנהיג מלכותך מתוך כבוד למטרות שמים תהיה אתה ובניך מלכים לעולם, שהרי כל אחד מצווה לא לדון את חברו עד שיגיע למקומו ואם לא - תדע שחטאת ותענש.

ירבעם אכן נכשל ועוד באותו דבר שהוכיח את המלך. ירבעם מלך במוצאי שמיטה (ע"ז, י"א) ואז התעוררה השאלה האופרטיבית, האם יעלה עם העם לירושלים ? האם לא יעלה לירושלים ויבטל חלילה מצוות העלייה לרגל?

ירבעם היה אחד מגדולי ישראל, שהרי על הביטוי "שלמה חדשה" שבה מצאו אחיה השילוני דרשו חכמים "מה שלמה חדשה אין בה דופי אף תורתו של ירבעם אין בה דופי". או "שחידש דברים שלא שמעתם אזן מעולם" (סנהדרין ק"א, ע"א), מה היה החשבון של ירבעם? "ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד, אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגוני ושבו אל רחבעם מלך יהודה" (מלכים א', י"ב כז).

"אמר, גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית יהודה בלבד, כיון דחזו לרחבעם דיתיבי ואנא קאמינא סברי הוא מלכא והא עבדא, ואי יתיבנא, מורד במלכות הואי, וקטלן לי, ואזלו בתריה", (סנהדרין ק"ב ע"ב)

חשבונו של ירבעם היה איפוא חשבון של הלכה, וחשבון של כבוד מלכותו מלכות שמים שניתנה לו על פי נביא הלא הוא אחיה השילוני. וכי לכבודו הוא מקנא, הלא הוא מלך וכאן הוא שליח ה' המצווה על כבוד מלכות שמים.

אם יעלה, הלא יהיה הוא כאחד העם, שהרי לא יוכל לשבת בעזרה כמו רחבעם שעל פי ההלכה רק הוא יכול לשבת, זה יהיה בזיון מלכות, ואם ישב שם, יהיה מורד במלכות, וייהרג ויהיה בכך חלול ה'.

זו הדילמה ההלכתית וההשקפתית של ירבעם, מיד ויועץ "ויעש שני עגלי זהב".

פרשת העגלים של ירבעם היא ספיח של הפילוג, הרחבתו והעמקתו. למה נתכוון ירבעם בהעמדת שני עגלים, אחד בדן ואחד בבית אל? האם נתכוון לעבודה זרה? הייתכן שרצה לחזור על חטא העגל כבמדבר סיני ? האם לא ידע התוצאות הנוראות של חטא העגל?

נציע כאן שלוש שיטות לביאור ענין עגלי ירבעם .

הרד"ק, האברבנאל ודעת ר' יצחק איזיק הלוי ב"דורות הראשונים".

הרד"ק (בפרושו למלכים א', י"ב, כח)

"למה עגלים? פיתה אותם בדברים, אמר להם : הלא ידעתם כי המלכות נחלקה נרצון האל כמו שאמר לי אחיה השילוני הנביא, אם כן האל לא רצה במלכות בית דוד ולא רצה גם כן בירושלים שהיא מלכות בית דוד, אם כן נעשה מקום אחר, שתבואו ותזבחו שם.

ולמה עגל? אמר להם הלא אהרן עשה לישראל עגל להשרות השכינה בו, במקום משה שלא היה להם, גם אתם עתה, שאין לכם מקום השכינה שהוא ירושלים, נעשה עגל במקומו להשרות שכינה בו. לפיכך אמר אלה אלהיך אשר העלוך מארץ מצרים, כמו שאמר בעגל המדבר כי לא היתה כוונתו לעבודת גלולים. ולמה עשה שניים, כדי שלא להטריח ישראל שיבואו כולם למקום אחד... בבית אל - לפי שאמר להם זה המקום גם כן נבחר כמו ירושלים, כי יעקב אבינו אמר על המקום הזה, יהיה בית אלקים, ואחד נתן בדן בסוף גבול ישראל".

לשיטת הרד"ק, יכולים אנו לקבוע מספר נקודות לדרך חשיבתו של ירבעם.

‎1. ירבעם מבסס את כל המעשה של קביעת עגלים, על בחירתו על ידי אחיה השילוני ועל פי ה'. הלא ה' בחר בו למלך וכי בחירתו וחלוקת המלוכה לשנים - אינה פרי מחשבת האדם אלא מחשבת האל ויש לכבדה.

‎2. בחירת ירבעם היא מאיסת מלכות בית דוד וירושלים. עבודת ה' צריכה אמנם להמשך אך לא בירושלים ולא באמצעות מלכות בית דוד.

‎3. יש למצוא תחליף לירושלים וזה נמצא בבית אל ובדן, ועל ידי עגלים דווקא.

‎4. ירבעם מעתיק את העיקרון של עגל המדבר על אהרן הכהן, שחיפש תחליף להשראת שכינה למשה שנעלם. וכשם שאהרן לא התכוון לעבודה זרה, גם הוא לא מתכוון לעבודה זרה.

‎5. בחירת בית אל - גם היא מכוונת, שהרי יעקב קרא למקום בית אלוקים ושער השמים. דן - נבחרה לנוחיותם של ישראל.

שיטת האברבנאל (בפרושו למלכים א', י"ב, כה)

האברבנאל כדרכו מביא השיטות השונות להסברת ענין עגלי ירבעם, ומסכם:

"וכל דבריהם בלתי מספיקים, כי לא נתנו סיבה למה ירבעם בחר לעשות עגלים והיה די כפי כוונתו להרחיק את ישראל מירושלים כשעשה מזבח להעלות ולהקטיר ומנורה להאיר נרות כאשר היה בירושלים ומה תועלת ראה בתוספת העגלים אשר הוסיף שמה ?" (עיין דבריו באריכות בפרושו לפרק י"ב).

לדעת האברבנאל, לא עשה ירבעם העגלים לעבוד אותם ולא נזכר שהשתחוו להם - אלא עשה שני עגלים כנגד שני העמודים שעשה שלמה במקדש, אחד לזכר דוד, ואחד לזכר שלמה. לכן חשב ירבעם לעשות גם הוא זכר וסימן למלכותו, ומכיון שהוא היה משבט אפרים, שעליו אמר משה בברכתו ליוסף "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו" (דברים ל"ג, יז) בחר ירבעם לעשות עגל אחד לזיכרון משפחתו, שהיתה משבט יוסף ועשאו זהב להראות נצחיותו והתמדת מלכותו. ומכיון שהיתה ארץ ישראל גדולה, עשה האחד בבית אל והאחד בדן. סיבת העשיה, לפי שהעם מתפעל מהדבר המוחש, יותר מן הדבר המושכל, אבל לא נתכוון ירבעם לעבדם או להשתחוות להם.

ירבעם עשה מזבח בבית אל, לפי ששם עיקר מלכותו, כדי שיבואו להקריב לו, כמו שהיו עושים בירושלים. מזבח זה היה מכוון איפוא לעבודת ה', והעגל היה רק סמל מלכות ולא יותר. שני העגלים היו כנגד אפרים ומנשה שהם שני השבטים שיצאו מיוסף, בזה הראה ירבעם שהבכורה הועברה ליוסף ולו ראויה המלכות ולא לשבט יהודה.

על הביטוי "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך ממצרים", אומר האברבנאל, כאילו אמר להם, אין האלוקים יושבים בירושלים כי הכרובים המצויים בבית המקדש אינם האל העליון, וכי מלכותו והשגחתו רחבה על כל העולם כולו וגם נמצא בשומרון.

אלא שהתקלה שבאה לישראל על ידי עגלי ירבעם, היתה כמו האפוד של גדעון שנעשה מנזמי הזהב לזיכרון ואחרי כן טעו בו וישראל חנו אחריו, וכן עם נחש הנחושת שעשה משה לזיכרון שגם אחריו נהו ישראל. זה היה גורל עגלי ירבעם, שנעשו לעבודה זרה, שלא על פי כוונתו של ירבעם בן נבט.

שיטת ר' איזיק הלוי (ב"דורות הראשונים")

ר' איזיק הלוי מתייחס לפרשת עגלי ירבעם בכרך השישי מספרו "דורות הראשונים" (עמ' ‎26-19). ר' איזיק קובע;

"חטאת ירבעם בן נבט אשר החטיא את הרבים, זה לא היה כלל הכחשה בה', ולא -עבודה זרה, כל חטאתו אשר חטא, היה רק זאת כי עשה פסל ומסכה לשם ה', ועבר בזה על האזהרות המיוחדות בייחוד בספר שמות כ', יט "ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שם, עמ' ‎21).

יש איפוא להבדיל בין אחאב, שעבד לבעל והשתחווה לו בהשראת איזבל אשתו, לבין ירבעם בן נבט אשר לא נתכוון לעבודה זרה, חטאו של ירבעם שעשה פסל כפסל מיכה. גם בימי אליהו פסחו על שתי הסעיפים. לא הכחישו לגמרי עבודת ה' כמו המתייונים בימי בית שני, כי בימי בית ראשון אי אפשר היה שיכחישו לגמרי עבודת ה'. רק איזבל שהיתה בת אל נכר הכניסה עבודה זרה ממלכתית בישראל.

וכך מסכם ר' איזיק : "אבל הדברים פשוטים. כל עבודת ירבעם היתה גם היא עבודה רק לה' לבדו, ועל כן הנה ילכו הכתובים ויפרטו את כל אשר עשה ירבעם בן נבט נגד התורה והמצוות" (שם ‎24).

גם החג שבדא ירבעם מלבו, אינו לעבודה זרה לפי דעתו, אלא לעבודת ה'. עגלי ירבעם כעגלי המדבר לסמל לה'. מלכים שבאו לאחר ירבעם ואשר דבקו בחטאי ירבעם בן נבט, דבקו בסמל המלוכה של שומרון ורק אם נאמר במפורש שעבדו ע"ז הרי זו סטייה של ממש.

ר' איזיק מסיים דבריו באריכות, בתארו את פעלו של יהוא אשר עליו נאמר, שעשה ככל אשר צוהו ה' היטיב לעשות ובכל זאת דבק בחטאת ירבעם בן נבט, לא עבד עבודה זרה, כי יהוא קנא לה' והרי רק הוא אומר אל יונדב בן רכב "לכה אתי וראה בקנאתי לה"' (מלכים ב', י', טז).

ד. רחבעם - פרשת הפילוג בפרק י"ב במלכים א'

העיון בפרק י"ב במלכים א', בפרשת הפילוג עצמה, מחייב אותנו לבדוק את המקור הזה, את סיבותיו ומסיבותיו המקומיות, תוך התעלמות לרגע מכל הנאמר עד כאן, שהרי אף על פי שהקב"ה מכריז ע"י הנביא "מאתי נהיה הדבר הזה" (שם, כ"ז), הרי יש לו לרחבעם בחירה חופשית ולא הוכרעו הדברים מראש מבחינתו הוא. יש לאירוע הזה סיבות עצמיות ומסיבות עצמיות, המתחברות בסופו של דבר למהלך גדול בו מתחברים אמנם מעשי ההשגחה עם המעשים האנושיים, הפשוטים.

פרשת הפילוג עצמה המסופרת בפרק י"ב מעמידה מספר שאלות יסודיות לעיון. הניסיון להשיב על השאלות הללו, יאיר את הסיבות והגורמים לפילוג מבחינת הנפשות הפועלות, באופן עצמאי ועל פי בחירתן החופשית.

ואלו הן השאלות:

א. האם נבואת ה' לשלמה, "קרע אקרע את הממלכה מעליך" וכי הפילוג יתארע בימי רחבעם - הנודעה היא לרחבעם או לא ?

ב. מדוע בא רחבעם לשכם להמלכה ? האם הוא בא לשם, מיוזמתו או מיוזמת העם? הלא אין מושחין מלך בן מלך, והמלכות הלא ירושה היא לבית דוד ?

ג. מה היתה מהות הבקשה של העם "הקל מעליך", האם זו בקשה לגופו של ענין או שהיא באופן מודע מובילה לפילוג ?

ד. למי היתה ידועה נבואת אחיה השילוני לירבעם על המלכתו? - האם העם ידע על כך?

ה. כיצד יש לראות את בקשת רחבעם לשלושה ימים כדי לשקול את העניין ?

ו. עצת הזקנים מול עצת הילדים - מה הגיונה הפנימי של כל עצה ?

ז, מדוע קיבל ירבעם עצת הילדים, מצד עצמו?

ח. מה היה קורה אילו קיבל עצת הזקנים - האם לא היה מתרחש הפילוג ?

ט. מהי מהות תגובת העם לתשובת רחבעם ?

י. מהי מהות השליחות של אדורם אשר על המס ?

יא. מה משמעות נבואת שמעיה ומניעת מלחמת אחים ?

ננסה בעיונינו אלה, להשיב על השאלות הללו, תוך נסיון להעמיד את הפרשה כולה על אמיתותה.

הנחת היסוד היא, כי לכל אדם בחירה חופשית ובזה כמובן כלול רחבעם. יש להניח כי רחבעם לא ידע את תוכנה של הנבואה שנאמרה לשלמה (במלכים א', י"א, יא-יב), "קרע אקרע את הממלכה מעליך... אך בימיך לא אעשנה למען דוד אביו, מיד בנך אקרענה". יש להניח כי, כיון שזו נבואה לרעה, היא עשויה להיבטל על ידי תשובה, שהרי זו גם היתה תקוותו של חזקיהו, השומע נבואת פורענות נוראה מישעיהו ומגיב (במלכים ב', כ' י) "טוב דבר ה' אשר דברת ויאמר הלא אם שלום ואמת יהיה בימי". רחבעם ניגש למלכות הירושה לו מאביו, מתוך בטחון כי יוכל להמשיך במקום ששלמה סיים. אין לו לרחבעם כל ספקות בקשר לכך, אך זה מצדו של רחבעם, העם חש אחרת. והוא מפתיע את רחבעם בבקשתו לבא שכמה, ודווקא לשכם מקום המועד לפורענות ושם "להמליך אותו".

רחבעם הנענה לאתגר לבא לשכם, אינו יודע על מה ההתכנסות וכנראה שזהו אקט של המלכה בלבד. למתכנסים מצטרף, ולא במקרה ירבעם בן נבט השב ממצרים לקראת האירוע הזה. אך אין לראות בעצם הצטרפותו אקט של מרד או הכנה להתפלגות, שכן דברי נציגי העם, הם לכאורה ענייניים. אמנם נאמר במפורש כי קראו לו ממצרים, אך זאת משום שהיה אדם חשוב עוד מימי שלמה והרי היה זה הוא, שהרים יד במלך, והוא היה זה, שהפקידו שלמה לכל סבל בית יוסף (עפ"י מלכים א', י"א, כח). העם תובע הקלה במסים "אביך הקשה את עולנו ואתה הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד אשר נתן עלינו ונעבדך" (מלכים א', י"ב, ד'). רחבעם מבקש שלושה ימים למחשבה ומבקש לשוב אליו לאחר המועד. לכאורה בקשת העם - בקשה להקלה במסים, נשמעת תמימה ופשוטה. אך תגובתו של רחבעם הנראית שקולה ועניינית, מורה שהבקשה מחייבת עיון והתייעצות. מה שמע רחבעם בבקשת העם ? ואלו זרמים תת-קרקעיים במחשבת העם גילה המלך ?

רחבעם, כנראה, נדהם מדברי המתקפה החריפים של נציגי העם על התקופה הנפלאה של שלטון אביו שלמה. העם הביע בקשתו במרירות רבה תוך ציון עבודתם הקשה בימיו. העיון בתקופתו של שלמה מורה, כי היתה זו תקופה של שלום ושלוה ובטחון לעם כולו, אם כן עומד רחבעם מופתע ונדהם ואף מאוכזב מכפיות הטובה המובעת כאן בבקשה להקלה במסים.

רחבעם שומע בבקשת העם, ענין נוסף הנוגע לו אישית, וכאן אולי תדהמתו השניה של רחבעם. העם התובע הקלות במסים בימי רחבעם ואשר לא תבע אותן בימי שלמה, אומר בעצם לרחבעם, כי הוא איננו שלמה משום בחינה שהיא, ועל כן עליו לצמצם סמכויותיו לפחות בנוגע למסים. מלכות שלמה היתה מלכות גדולה ומלכות צרכנית מאוד. צרכי בית המלוכה והבניה, ביקורי מלכי אומות העולם, וחכמת שלמה המפורסמת, חייבה רמה גבוהה של צרכי הממלכה, ואע"פ שהמסים היו כבדים - העניק שלמה כבוד שלום ושלוה, לפיכך לא התלוננו. עכשיו עם חלופי הגברי בכסא בית דוד, אומרים לו למלך הצעיר בעקיפין - לאט לך.

רחבעם פונה לזקנים לבקש עצתם ואולי אף תמיכתם. הזקנים הקוראים היטב את מפת המצב ואשר בודאי ידעו לחקור חקירה עיונית מעמיקה, מציעים לו "אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודברת אליהם דברים טובים, והיו לך עבדים כל הימים". (פסוק ל').

הם מציעים לשמוע לרחשי לב העם המוכן להמשיך ולשרת פני המלך מבית דוד, רק לסגת היום על מנת לזכות בהם כל הימים. נסיון חייהם העשיר של זקני יהודה אשר עמדו לפני שלמה שגם בהם נועץ "בהיותו חי" - היא עצה נבונה ונכונה. היא אומנם מתעלמת מכאביו האישיים של רחבעם הרואה עצמו מוכשר לבא במקום אביו ולשבת על כסא המלכות, בלי לחולל כל שינויים או צמצומי סמכות כלשהם, אך זו השעה לרכך את העם ולזכות בתמיכתו.

בפסוק ח, כבר פסק לעצמו רחבעם "ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצוהו" עצה זו לא ענתה על צפיותיו של רחבעם. הזקנים נמנעו מלהעמידו כשווה אל אביו, שזו כנראה היתה משאת נפשו, הם לא גוננו על אביו שלמה ועל תקופת הזוהר לעם ישראל בימיו, ויש בדברים כניעה לדרישת העם ואף הסכמה, אומנם זמנית, לאופן שבו רואה העם את רחבעם. על כן, עוד לפני ששמע את עצת הילדים, היתה בלבו כבר החלטה להימנע מלקבל עצת הזקנים.

עצת הילדים אומרת "קטני עבה ממתני אבי, רעתה אבי העמיס עליכם על כבד ואני אוסיף על עולכם, אבי יסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים" (פסוקים י-יא). הצעירים אשר גדלו אתו, מחזקים בחיזוקים "חיוביים" את דעתו של רחבעם על עצמו, ועל מקומו במלכות ישראל. הם דוחים מכל וכל, את חוסר השוויון בין שלמה לרחבעם ואדרבה הם רואים את רחבעם גדול משלמה. יש מקום להרחבת סמכויות ולא צמצומם. אל לו למלך, בראשית דרכו, להראות היסוסים, צמצום סמכות או כל נקודה של חולשה. אדרבה, יש להשיב בתקיפות, ולזכות במלוכה בזכות ולא בחסד.

רחבעם מעדיף עצת הילדים מן המניעים שכבר הסברנו. רחבעם עושה זאת מתוך בחירה חופשית מלאה והוא, על ידי דחיית בקשת העם, מרחיק את העם מעליו. אילו קיבל רחבעם את עצת הזקנים, אין להוציא מכלל אפשרות שהפילוג היה מתרחש כרצון ה' אבל בנסיבות אחרות, שרחבעם עצמו לא יהיה לו חלק בהן. את הפסוק "ולא שמע המלך אל העם, כי היתה סיבה מעם ה' למען הקים את דברו אשר דיבר ביד אחיה השילוני אל ירבעם בן נבט" (טו), מאחדת השקפתית את מעשהו העצמי של רחבעם, אשר נעשה בבחירתו המלאה, עם הרצון האלוקי לממש נבואת אחיה. הידיעה המוקדמת האלוקית, אינה עומדת בסתירה לבחירה האנושית החופשית.

ה. תגובת העם

"וישיבו את המלך דבר לאמר

מה לנו חלק בדוד

ולא נחלה בבן ישי

לאהליך ישראל

עתה ראה ביתך דוד וילך ישראל לאהליו" (טז).

זו התגובה בנוסח תכנית של שבע בן בכרי כפי שמצאנו בשמואל ב' כ', א ואשר נדרשו ע"י חז"ל בילקוט - לשמואל א' ח' -

"אמר ר' שמעון בן יוחאי לא אותך מאסו כי אותי מאסו וכו' בשלשה דברים עתידים למאוס, במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבנין בית המקדש, ואימתי מאסו שלשתם ? בימי ירבעם, הדא הוא דכתיב, ויען איש ישראל ויאמרו אין לנו חלק בדוד - זו מלכות שמים ולא נחלה לבן ישי - זו מלכות בית דוד. איש לאהליו ישראל ולא לבית המקדש אל תקרי לאהליו אלא לאלוקיו" .

דברי חז"ל אלה, אשר דורשים את הפסוק של שבע בן בכרי (דבר הדורש עיון בפני עצמו), מלמדים שהסטייה מבית דוד, היא סטייה ממלכות שמים וסטייה מעבודת ה' בבית המקדש. הפילוג אינו רק פילוג ממלכתי-מדיני, אלא כאן תתפלג האומה גם מבחינת עבודת השמים.

העם העוזב במרירות את רחבעם בן שלמה בן דוד, חוזר לאוהליו. זהו העם אשר יצא מאוהליו כדי לבנות יחד עם דוד את ביתו, חוזר עתה לאוהליו. רחבעם החש בהתפוררות של מלכותו וסכנת ההתפלגות, שולח את אדורם לשאת ולתת עימהם, או לבדוק אם אכן הפילוג הוא סופי, והתוצאה היא, רגימתו באבנים.

רחבעם מארגן צבא לצאת למלחמה להשיב את ישראל אליו, אך נבואת שמעיה איש האלוקים פוסקת באופן סופי "מאתי נהיה הדבר הזה".

ולשבחו של רחבעם יאמר "וישמעו את דבר ה' וישוכו ללכת כדבר ה'" (כ"ד).

הפילוג הפך לעובדה קיימת, עובדה שבה מתחברים אירועים הקשורים באישים שונים, בנסיבות שונות, מבני יעקב, שבטי ה', יסודות האומה ועד לאישים הפועלים באירוע הפילוג עצמו ועל כל אלה "עצת ה' היא תקום" (משלי י"ט, כא).

השאיפה לאיחודן של שתי הממלכות, נוצרה ממש בעצם הפילוג עצמו, שכאמור היה צריך להמשך שלושים ושש שנים בלבד. הפילוג נמשך הרבה יותר מכך, ועד לאחרית הנוראה של חורבן וגלות. נבואת יחזקאל על איחוד אפרים ויהודה לעתיד לבא, מבטאה את האידאה היסודית, שגאולה תבוא עם התאחדותן מחדש של שתי הממלכות. וכך מסיימים חז"ל את דבריהם בילקוט לפרק ח' בשמואל א'.

"אמר ר' סימון בן מנסיא, אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתם, הדא הוא דכתיב (הושע ג')

אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם זו מלכות שמים,

ואחר דור מלכם - זו מלכות בית דוד,

ופחדו אל ה' ואל טובו - זה בית המקדש".

ו. הערות לסיכום

אין כל ספק, כי פרשת פילוג הממלכה בימי ירבעם בן נבט ורחבעם בן שלמה, היוותה אסון לאומה הישראלית. הפילוג משמש בנבואה כסמל לאסון נורא כפי שנאמר: "יביא ה' עליך ועל עמך ועל בית אביך ימים אשר לא באו למיום סור אפרים מעל יהודה את מלך אשור" (ישעיהו ז', יז).

"יום סור אפרים מעל יהודה" - הוא יום נורא. ההתחקות אחרי שורשי האירוע הנורא, החזירה אותנו לשתי דמויות יסוד במלכות ישראל, יוסף ויהודה, שהם שורשי המלוכה בישראל. השפעתם כאבות למלכות, בצבצה ועלתה בפעולותיהם של בנים, בבחינת "מעשי אבות סימן לבנים". יחד עם זה פעלו אישים כשלמה, רחבעם וירבעם באופן בחירי ועשו בימיהם את המשגים שלהם מתוך ברירה ומתוך חרות. בעיה מעין זו, מביאה אותנו בהכרח להזכיר את השאלה הקשה בהשקפת עולמנו, את שאלת "הידיעה והבחירה". ועל בעיה עתיקת יומין זו, כתב ה"אור שמח" בפרושו לרמב"ם, בהלכות תשובה (פרק ד'):

"על המאמר העמוק הזה (הכל צפוי והרשות נתונה), כתב הרמב"ם בפרוש המשנה שראוי למי שאמרו, הוא ר' עקיבא. והוא מעיר ענין סתום וחתום והוא ענין הידיעה והבחירה והגזירה והחריצות כי המה שני הפכים. כיון שיודע הבורא בעתיד ובכל מפעלות הנמצאים אשר יעשו, א"כ בטלה הבחירה... ולהבין החקירה הזאת... סוף דבר אין לך תרוץ על השאלה העמוקה".

בתוך: שמעתין, אייר-תמוז, תשד"ם, עמ' ‎26-34.