אחד הנושאים המעניינים, המתמיהים ומעוררי המחלוקת בפרשנות המקראית, הוא חטא עץ הדעת. הר"ן נרתע מלהסביר פרשה זו : "כי לא עצר כח נגד בני עמי לפרשה על צד הצורה"[‎1]. הרמב"ן אף הוא אינו מגלה דעתו כי אם ברמז. אפילו הרמב"ם, שכרגיל משתדל שלא להוציא דברים מפשוטם, מסביר פרשה זו בדרך הסוד. בדרך זאת הולכים גם ר' אברהם בן הרמב"ם, הראב"ע, הרלב"ג והאברבנאל. המקובלים עוסקים בו רבות, ומדברים על הזוהמה שירדה לעולם על ידי החטא, ושישראל נוקו ממנו ע"י מעמד הר סיני[‎2]. אף אנשי המוסר עוסקים במצבו של האדם הראשון קודם לחטא ולאחריו, ועורכים השלכות להתנהגותו של האדם בימיהם ובימינו.

קודם שנדון בנושא, נעמוד על מספר בעיות שעשו את הנושא למיוחד כל כך, עד שהעסיק את כל המפרשים .

בתיאורו של "מעשה בראשית" רב אפוא המכוסה על המגולה. התורה מספרת עובדות ללא רקע. כאן, לראשונה, ישנה התייחסותו של הבורא אל האדם . "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל" (בראשית ד', יז). זהו אף האיסור הראשון בתנ"ך והבעיה הראשונה שהתעוררה בעולם השלם והמושלם שברא הבורא.

מושגים כ'גן-עדן', 'עץ-הדעת', 'עץ-החיים', 'להט החרב המתהפכת', 'הכרובים' וכיוצ"ב מושגים כמעט ואין מוזכרים יותר בתנ"ך. בספר יחזקאל מוזכר אמנם גן-העדן, אך הוא שונה בתיאורו של הגן בפרקנו, וכן איך הוא מתייחס לאדם שגורש משם, אלא לכרוב שגורש משם.[‎3] אף בישעיהו מוצאים אנו רמז "וישם מדברה כעדן..." (נ"א, גן. כן ביואל "כגן עדן הארץ לפני" (ב', ג).

אמנם שני מושגים אלה "כרוב" ו"גן-עדן" קיימים ומוזכרים, אך רק ברמז, כפי שמלאכים קיימים ומוזכרים. אף על פי כן אין תיאור בתורה על בריאתם. ואילו כאן, מתארת התורה באריכות את גן העדן והכרובים ומושגים ראשוניים ובלעדיים כמו : 'עץ-החיים', 'להט החרב המתהפכת' : 'עץ הדעת' וכיוצ"ב.

מאלפים דבריו של ר"א בן הרמב"ם: "גן עדן זו הנזכרת בתורה בלתי נודעת לנו, לפי שאנחנו לא ראינו אותה, אבל אנחנו בניו של מי שנטרד ממנו בחטא ובכן אנחנו אומרים בה: "אלוקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה..."

תופעה מעניינת היא העובדה, שבכל הפרשה מופיע שמו של הבורא כ-"ה' אלוקים"[‎4]. להלן אפוא חלק מהבעיות המרכזיות שעמדו בפני המפרשים.

‎1. מהו מצבו של האדם קודם החטא ולאחריו?

האם האדם שאנו מכירים, הינו האדם שנברא ו מה עלה במחשבה תחילה, ומה השתנה עם החטא, במקרה זה הופך האדם משם עצם פרטי לשם עצם כללי, הכולל את האנושות כולה, ואמנם רבים הם הרואים פרשה זאת באור זה.

‎2. מהו סוד החיים?

האם היה צריך האדם לחיות לעד לפי התכנית האלוקית? מה היה טבעו של עץ החיים, מהו פשר "חששו" של הבורא : "ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" (ג', כב)?

האדם ?

‎3. מהו טיבו של הנחש? וכיצד התפתה האדם?

נסתפק בבעיות שעוררנו, מה גם שהאברבנאל כמנהגו, מעורר כאן ‎42 שאלות (!) שהן "בעיות עולם", והרוצה להעמיק בפרשה ייטיב לעיין בפירושו.

רבותינו חששו מהסבר אליגורי וסמלי של הדברים, ביודעם שההמון עלול להסביר בדרך זו גם פרשיות אחרות בתורה, כפי שהתבטא הרמב"ם במו"נ ח"ב, כ"ט: "כי הפשטים האלו מביאים למחשבה רעה בחוק הבורא, או לביטול גמור ולכפירה בעיקר התורה...". מאידך, ברור שישנם פרשיות בתורה, כסולם שראה יעקב בחלום או החיות שראה יחזקאל, שאין לפרשן בשום אופן כפשטן. אולם בצדק טוען האברבנאל שאין להביא ראיה מהן, כי שם מבהירה התורה מפורשות שהדברים נראו ונאמרו בחלום, משא"כ כאן, שהדברים נראו ונאמרו במציאות "וע"כ אמרתי דרך המלך נלד לא נטה ימין ושמאל מפשט הכתובים להצדיקם ולאמתם, אך אמנם מלבד הפשט נכתב אותו ספור ללמדנו עוד חכמה ודעת ויראת ה'[‎5]. הנה כי כן טוען האברבנאל שאמנם צודק הזוהר ב"בהעלותך" האומר: "מאן דחשוב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש ולא מילתא אוחרא תיפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאת"[‎6] אולם ברור שלתורה כלאדם יש גוף. לבוש ונשמה, המלים עצמן וביאורן הינו הלבוש. הגוף הינו המאורעות המצטרפים מהמלים. והנשמה הם הרמזים הפנימיים של התורה.

ידוע משלו של הרמב"ם בהקדמתו למו"נ ( "תפוחי זהב במשכיות כסף" (עי"ש). נשתדל אפוא בדברים הבאים לעסוק בפיתוחי הכסף כביטויו של הרמב"ם וב"גוף והלבוש" כביטויו של האברבנאל, ולא לסטות לדברי קבלה, עם הידיעה הברורה שזאת פנימיות התורה

כדי להבין מה בין קודם החטא ולאחר החטא, נעמוד על מספר נקודות, המוכחות מתוך הפסוקים. בתחום מצבו של העולם והאדם קודם החטא.

ברור שהיתה הדרגתיות בבריאה, כל החשוב יותר - נברא מאוחר יותר. החיות לאחר הצמחים, הצמחים לאחר הדומם וכן הלאה. ביום השישי לאחר השלמת היקום, נברא האדם, שבא אל עולם שלם ומושלם. ר"א בן הרמב"ם אף מדגיש, שאם כי התורה מתארת את יצירת גן-העדן לאחר בריאת האדם, (בראשית ב', ט) למעשה נברא גן-העדן ביום השלישי והוא אף הוכן, כבר קודם לכן, לקליטת האדם .

אין רמז מתוך הפסוקים לשאלה ( האם היתה פריחה ונבילה קודם החטא? הרמב"ן סבור ששתי אלה תוצאות החטא הן. האם החיות טרפו אחת את רעותה, זו אחת השאלות שבה עוסקים הראשונים. מה שברור לכול, שהאדם היה חסר לבריאה. "ואדם און לעבד את האדמה ואד 'עלה מן הארץ והשקה את פני האדמה" (ב' , ה-ו). לפי הסברו של רש"י, וזהו ההסבר המקובל על רוב המפרשים, לא ירדו גשמים קודם בריאת האדם מכיוון שלא היה מי שיודה על טובתו של הבורא, ואף לא יצאו הצמחים מהאדמה עד ליצירתו של האדם, כעדות הכתוב : "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח" (שם). ברור שהאדם חסר לבריאה, ולאחר יצירתו המתוארת פעמיים, פעם בפרק א' במסגרת התיאור הכללי של היצירה, ופעם נוספת (שם, לא) בתיאור תחילת הבריאה, אומר הבורא: "והנה טוב מאד".

"ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... בצלמו בצלם אלוקים ברא אתו"[‎7] (א', כו-כז).

כל המפרשים עוסקים בהסבר המלים שהפכו למושג "צלם אלוקים"[‎8]. בין אם הכוונה כדברי רש"י "להבין ולהשכיל" בין אם הכוונה כדברי הכוזרי : "כי אדם היה שלם מבלתי תנאי ברוחניים, כי אין טענה בשלימות מעשה מעושה חכם כל" (ג', ד-ה) - ברור שהכוונה למשהו המייחד אותו על החיות ועל כל הבריאה שקדמה לו. ויחוד זה קיים כבר קודם החטא. אם כי האדם היה במצב של "ותחסרהו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו" (תהלים ח', ו) - יצירת שלימות של אלוקים השלם, כבר עתה היו מוגדרים בפניו תפקידים מסוימים.

‎1. "וכבשוה ורדו בדגת הים" (א', כח) - נתן לו כוח וממשלה בארץ לעשות כרצונו (רמב"ן, שם).

‎2. מצד גופו הטבעי, דרש האדם אכילה כבר קודם החטא "לכם 'היה לאכלה"[‎9]. (א', כט).

‎3. "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (ב', טו) - רבים תמהו, שהרי רק לאחר החטא נגזרה גזירת

העבודה, לכן פירשו שהכוונה לעבודת ה' או לקרבנות. אחרים (הרד"ק) אמרו שהאדם עבד את האדמה, אך ללא זיעה. דיעה זו, שדוגמתה מביע הרמב"ן, אלא בהתייחס לגן[‎10] מסתברת ביותר, שהרי ראינו כבר שהתורה מעידה "ואדם אין לעבד את האדמה" (ב', ה).

‎4. האם היה צריך האדם למות לפי התכנית האלוקית המקורית, או שמא היה צריך לחיות לעד, אך ללא הולדת ולדות. שאלה זו שנויה במחלוקת ועוד נעסוק בה בהמשך הדברים.

‎5. מצד אחד נראה, שהאדם הינו פאסיבי לגמרי כלפי הבורא ""וישם שם את האדם (ב', ח) או "ויקח ה' אלוקים את האדם" (ב', טו). מצד שני נראה, שהאדם הינו בר-דעת ופועל בשיקול דעתו המעשית, כשהוא קורא שמות לבעלי החיים, ולאחר מכן "ויאמר האדם הפעם עצם מעצמי, בשר מבשרי לזאת יקרא אשה..." (ב', כג). על זה הסתמך המדרש באמרו שם : "כשהביאן בפניו כל מין ומין... אמר... לכלם יש בן-זוג ולי אין בן-זוג, מיד "ויפל..." אברבנאל על אתר מדגיש, שהקב"ה החליט לתת לאדם אשה רק לאחר שהרגיש בחסרונה.

אם יש רמז בתורה למצב שונה של האדם קודם החטא, הרי הוא בפסוק המקדים את תיאור החטא : "ו'היו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבשש," (בהמשך נעמוד בהרחבה על פירוש הפסוק). לא ברור לנו טיב היחסים בינו לבין אשתו קודם החטא. כן לא ברור במה היה האדם עסוק. אם כי ברור שהיה יצור עליון שעלה על כל הבריאה שפעל בהגיון[‎11]. דברים אלו יהיו חשובים ביותר בהתייחסנו להלן לדיעות הפרשנים בקשר לחטא עץ הדעת.

"ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו..." (ב' ט, יז). ראינו שהבורא דאג לכל מחסורו של האדם, וכל העולם היה נתון בידו. ההגבלה היחידה שהטיל עליו הבורא היתה איסור אכילה מעץ הדעת. לגבי עץ החיים אין מוזכר איסור, דבר שהביא חלק מהמפרשים לומר שהתכנית האלוקית היתה שהאדם יחיה לעד[‎12].

לגבי טיבו של העץ הנאסר נחלקו הדיעות במס' ברכות (מ', ע"א). יש אומרים תאנה היה. ויש אומרים חיטה היה, לפי שהתינוק אין בו דעת שיאכל דגן, ויש אומרים אתרוג היה. רמב"ן אומר : "פרי עץ הדר, הוא הפרי שבו רוב התאוות, ובו חטא אדם הראשון" (ויקרא כ"ג, מ). דעתם של הרמב"ם והראב"ע היא, שהיה זה עץ שאין דוגמתו בעולם, הרמב"ם אף מדגיש "שלא גילה אותו

אילן לאדם[‎13] ולא עתיד לגלותו וזה אמת - כי טבע המציאות יחייב זאת...". זה משתלב עם שיטתו של הרמב"ם בקשר לעץ, כפי שנפרט להלן.

רוב הדיעות נוטות לומר, שהיה זה עץ רגיל, והקב"ה אף עודד את האדם לאכול משאר העציס וציוה אותו "מכל פרי עץ הגן אכל תאכל" (ב', טז), ואעפי"כ חטא האדם. יש להדגיש שהאשה עצמה כלל לא שמעה את האיסור מהבורא, וכפי הנראה סיפר לה האדם עליו.

"ויאמר אל האשה אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן" (ג', א). הרד"ק טוען, שיש להניח, שהיתה שיחה ארוכה בין האשה והנחש, שרק מקצתה מתארת התורה. אין מסופר היכן היה האדם בזמן השיחה. יתכן שהיה עסוק בעבודת יומו בגן-עדן, אם עבודה גופנית ואם עבודה רוחנית, כפי שהכתוב מציין "ויקח ה' אלוקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (ב, טו).

בקשר למהותו של הנחש נחלקות הדיעות :

הספורנו והמדרש מפרשים שהיה זה היצה"ר. הרמב"ם במו"נ ח"ב, כט קורא לו "השטן". רס"ג מסביר שהיה זה מלאך שנשלח ע"י הבורא כדי לפתות את האשה.

רש"י, הראב"ע והרד"ק מבארים שהיה זה נחש, אלא שנחש זה שונה היה בכך שהלך בקומה זקופה ובדרך נס דיבר אל האשה. אברבנאל נוטה להסביר בדרך הפשט ומעיר שמכיון שלא מוזכר "ויפתח ה' את פי הנחש", הרי שכוונת הדברים שהנחש טיפס יום יום על העץ וכשהאשה ראתה שלא קורה לו מאומה - התפתתה בדמתה לעצמה את הדברים, כאילו אמרם הנחש. הנס, לדעתו. היה בעובדה שהנחש טיפס בהשגחה פרטית על העץ והאשה ראתה זאת, ולא בכך שהוא דיבר אליה. "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל" (ג', ו).

בשום חטא המתואר בתורה, אין מפורטות ההרגשות של החוטא או ההתלבטויות שלו. אף ברצח הראשון שבתורה, מסתפקת התורה במשפט : "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו" (ד', ח). לא מתואר שם מה חשב בלבו ומדוע גמלה בו ההחלטה. בחטא הראשון בתורה מוצאת התורה לנחוץ להסביר לנו מהו המניע לאדם לחטוא : הדמיון. בעצם, כאמור, היה זה עץ רגיל בהחלט, אך האיסור הפך את העץ ל"טוב העץ למאכל" ו "נחמד העץ להשכיל".[‎14] "ותתן גם לאישה עמה ויאכל" (ג', ו). כאן גם אין מבוארין כל ההתלבטויות של הבעל, המעשה היה קצר[‎15].

ז. האדם והחטא

תיאור חטאו של האדם הראשון, הינו תיאור ירידתו של העולם ממצב השלימות שבו נברא והיה נתון קודם החטא. אדם במקרה זה הינו שם עצס פרטי שהפך לשם אדם כללי[‎16]. ואמנם רוב המפרשים רואים את החטא באור זה[‎17].

ראינו כבר, שהאדם היה במצב של שלימות קודם החטא עד כדי תיאורו כמלאך ע"י הרמב"ם ורבנו בחיי. עיקר התעסקותו היה בדברים רוחניים. הסיבות הרגילות המצוינות בכל חטא שאדם חוטא, שהן : חוסר ידיעה, סביבה רעה או השפעה - לא היו קיימות כלפיו, ואעפ"כ חטא. חטא זה נשאר לדראון, ואת תוצאותיו סובל האדם עד היום. אף במקרא מוצאים אנו על אופיו הקוטבי של אדם. מצד אחד - "תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו" (תהילים ח', ו) ומצד שני - "והמה כאדם עברו ברית שם בגדו בי" (הושע ו', ז).

היה זה אפוא איסור אכילה של עץ רגיל לדעת רוב המפרשים[‎18] . אעפ"כ לא עמד האדם בנסיון, הוא נכשל, ועמו כל העולם נכשל. האדם והעולם השתנו עקב החטא, והבעיה היא: מהם השינויים שהתחוללו באדם בעקבות החטא,

כפי שצוין התורה עצמה מעידה על מהות העץ - "ומעץ הדעת טוב ורע" (ב', יז) אך אינה מסבירה מהו הטוב והרע הטמונים בעץ הנחש מוסיף "והייתם כאלוקים ידעי טוב ורע" (ג', ה). הוא מציין שעיניהם תפקחנה. ואמנם העובדה היחידה שעליה מעידה התורה לפני החטא הוא : "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו" (ב', כה). ולאחריו : "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם" (ג', ז). מהי אותה פקיחת עינים, האם חל שינוי מהותי באדם שנברא בצלם עקב החטא, האם אנו דומים לאבינו הקדמון? בשאלה זאת חלוקות הדיעות. כבר ציינתי, שלא אגע בדעת המקובלים. המסתמכים, בין היתר, על מסכת שבת אודות הזוהמה שירדה בעולם.[‎19] כמו-כן, לא אעסוק בסודות שמביא הרמב"ן (ג', כב).

אולם כשסוקרים את דיעות הפרשנים, נראה שיש לחלקם לשלושה נושאים כדלהלן !

‎1. שינוי ברגש המיני. ‎2. שינוי רוחני. ‎3. שינוי בטבע ולא באדם.

‎1. שינוי ברגש המיני

דיעותיהם של רש"י, ראב"ע, האברבנאל והרד"ק היא . שהשינוי שחל באדם היה ביחס לענייני המין. רש"י מסביר "ולא יתבששו", שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין "בין טוב לרע ואע"פ שניתנה להם דעה לקרות שמות - לא נתן בו יצר הרע...". "טוב ורע" לדעת רש"י מתייחס "לידיעת המשגל" כפי שפירש! "...וזאת הידיעה כינוי למשגל" (ב', ו). בדרך זא פירשו גם הראב"ע והרד"ק (עי"ש). האברבנאל מוסיף אסמכתא ! "וידע אלקנה את חנה אשתו" (שמו"א א', יט). א"כ אין הכוונה לעץ הדעת כ"שכל" אלא לאותה ידיעה אחרת.

לדעת מפרשים אלו יובנו היטב הפסוקים המדברים על בושה שלא הייתה קיימת קודם החטא ועתה לאחריו הופיעה לפתע[‎20]. מכאן שהנחש באומרו "כאלוקים ידעי טוב ורע" - שיקר.

ב. שינוי במהותו הרוחנית

דיעותיהם של רבנו בחיי, הרמב"ם ר' אברהם בנו, הספורנו, המזרחי והמהר"ל היא: שהשינוי

שחל באדם היה שינוי במהותו הרוחנית. רבנו בחיי מביע זאת בצורה קיצונית : "שהאדם היה מוכרח על מעשיו קודם שחטא והיו פעולותיו שכל גמור כמלאך ה' שמוכרח לעשות כל פעולותיו". אתעכב מעט בשיטתו של הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (א'. ב), שממנו ינקו כל השאר.

"...מפשט הכתוב כי היתה הכונה הראשונה להיות כשאר בעלי חיים בלי שכל וכאשר חטא גרם לו חטאו זאת המעלה הגדולה המצויה באדם...". לכאורה, עשויה להתעורר השאלה. וכי האדם נענש בקבלת השכל? כתשובה על כך, מסביר הרמב"ם, שברור שהאדם נברא עם השכל, שהרי בצלם בראו ואף הטיל עליו ציוויים. "...אבל הטוב והרע הוא נמצא במורגשות ולא במוסמכות כי לא יאמר האדם: הארץ שטוחה רע, אלא יאמר ע"ז אמת ושקר. האדם הראשון היה בשלמות ענינית. לא היתה בו כח מתעסקת במורגשות בשוס פנים ולא היה משיג אותם".

דהיינו קודם החטא דמה האדם למלאכים התופסים באורח תיאורתי מהו חטא, אך לא בצורה מעשית. אבל לאחר שקלקל - ירד הוא ממדרגתו והרי הוא מבחין בין טוב ורע הקשורים לחושים התאווניים. לדעתו של הרמב"ם, הכוונה ב"טוב ורע" היא להבחנה המעשית, וזהו השינוי המהותי שהתחולל בו. אגב, הרמב"ם בעקבות המדרש מדגיש, שכל המאורעות בקשר לגן-העדן התרחשו בו ביום, דהיינו ביום השישי ו"כי לא השתנה דבר מטבעו בשום פנים אחרי ששת ימי בראשית". מאז לא חל כל שינוי באדם, האדם הספיק להכנס לג"ע, לחטוא ולהגרש ממנו עוד ביום השישי, כך גם מדגיש הרד"ק. האברבנאל מסביר שלא היה שינוי בדרגתו המוסרית של האדם, והאדם נוצר עם יצה"ר המעשי המסית לעבירות, "כי בהיותו מורכב מחלק חמרי ושכלי היה לו בהכרח חפץ ורצון ובחירה לעשות דבר והיפוכו". הספורנו מבטא זאת כך : "קודם החטא נתן האדם לב אל המועיל ולא המזיק, לאחריו - אל ערב ותענוג אע"פ שמזיק".

ג. שינוי בטבע ולא באדם

גישה פשטנית, מעניינת ומפתיעה הינה גישתו של הרש"ר הירש, ומכיוון שמצאתי מדרש המסביר את כל הפרשה בדרך זו, אתחיל בו:

"א"ר פנחס בן יאיר : 'העץ הזה' - עד שלא אכל ממנו אדה"ר לא נקרא שמו, אלא עץ בלבד, כשאר כל העצים. משאכל ממנו נקרא שמו "הדעת טוב ורע" ע"ש סופו, כמו שמצינו בדברים רבים הנקראים ע"ש סופם" (מדרש תדשא פ"ז).

דברי המדרש מוכחים מתוך דברי הכתובים. כי מתשובת האשה לנחש "ומפרי העץ אשר בתוך הגן" (ג', ג) שלא אמרה מפרי עץ הדעת טוב ורע, וכן הקב"ה אומר "המן העץ אשר צויתיך..." ולא אמר מעץ הדעת - מוכח ששמו בא לו אחר מעשה החטא. "ומדוע אסרו הבורא? - כדי שיהא רואה אותו תמיד וזוכר את בוראו, ומכיר שעול יוצרו עליו ושלא תהא רוחו גסה עליו...". האדם שחי לו בג"ע ללא קשיים מרובים, הוגבל רק ע"י איסור זה, שהמחיש לו שאין הוא אדון-כל, אלא יש מישהו מעליו, והוא מוגבל במידה מסוימת.

המדרש ממשיך להסביר, שלא חל כל שינוי באדם עקב החטא. השינוי חל בטבע, שעד שלא עבר על הציווי - לא נגזר עמל, ולא יגיעה ולא קור ולא חום ולא מכאוב ולא כל דבר שמזיקו, אלא שבעקבותיו של החטא - בא הרע, וזהו הרע הטבעי בעולם.

הנה כי כן, לדעת המדרש כל הרע הטבעי בעולם ככמישה, מחלות, מכות טבע וכיוצ"ב - הינן התוצאות היחידות של החטא. פירוש המושג "טוב ורע" לדבריו, הוא בשתי האפשרויות הבאות : א. ע"ש סופו, דהיינו, הטוב והרע באו לעולם עקב אכילת הפרי

ב. "ועץ הדעת טוב ורע" דהיינו, שלא תהיה לך נגיעה כלל וכלל על דוגמת האמור בספר שמואל "כי כמלאך האלוקים כן אדני המלך לשמע הטוב והרע" (שמו"ב י"ד, יז) כאומר מ"טוב ועד רע".

רש"ר הירש אף הוא מסביר ש"טוב ורע" הוא ע"ש סופו, דהיינו, שאין זו מהות מיוחדת בעד. אך בצורה אחרת מהמדרש :

"...העץ גירה את החושים, את הטעם, את הדמיון ואת השכל המסתכל. ואעפ"כ נאסרה האכילה על פי ה'. אמור מעתה : מן העץ יצאה אותה תורה האומרת שיש דבר שהינו טוב לשכל ולדמיון ואעפ"כ הוא סותר את יעוד הארץ. לומר לך, שהתורה היא הקובעת מה טוב לאדם ומה רע, וזהו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו... דהיינו, ממנו ילמד האדם מהו טוב עבורו ומה רע עבורו."

הקב"ה הכניס אפוא את האדם לג"ע לנסיון בין שתי דרכי חיים נצחיות בהידבקות עם בוראו לדון בין טוב ורע לפי רצון ה', או להחליט בעצמו בין טוב ורע, דהיינו, הצורך להיאבק בטבע לשם השגת דרגה רוחנית. בגלל החטא צריך האדם להיאבק בעולם אכזר, עוין ומלא קשיים ומרגיש לא אחת ייסורי עצבון במקרה שנאלץ לוותר על דבר שביקש להשיג בגלל התנאים החיצוניים הקשים.

"ותפקחנה עיני שניהם" - אומר רש"ר הירש , "ה' ברא את גוף האדם להיות דומה אל הבע"ח ביחס צרכיו ונטיותיו, ויפח באפיו נשמת חיים רוח ה'. על היצור הכפול הזה מגוף ורוח לכונן את עצמות חייו באחדות גמורה. רוח הבהמה דרושה להיות נכנעת תחת רוח האדם. . . אולם אם יסיר מאתו את חבלי הרוח, אזי תחל מלחמת היצר, ורוח האדם נדרש מאד מאד מחסה לבל ישפל גם הוא.... את המחסה הזה כונן ה' ברגש תומת אדם, אשר יקיץ ויתעורר עת יתפרצו נטיות בהמיות לא טהורות. הרגש הוא הבושה. הבושה היא הקול הקורא אל הרוח הטהור - היא היא גם הדמעה אשר תקוה סביב בת עין המתאבלת בהביטה על שדה המערכה אשר על במותיו תומתו נפלה חללה. כאשר רוח הבהמה באדם קנתה לה נצחון ראשון, חטא עץ הדת, אז התעוררו בקרבו השומרת האמונה הלא היא הבושה, ותלמדהו לכסות בשרו, והאב הרחמן, המחנך העליון נתן תוקף ועוז לרגש הזה ויתן לו את עזרתו מקודש ויעש להם כתנות וילבישם..." (חורב, עמ' ‎309)

בפירושו על התורה כותב הרש"ר הירש , "הדין היה עם הנחש נפקחו עיניהם, אך ידיעתם הראשונה היתה שהם ערומים אין לו לאדם להתבייש גם בחלקו הגופני, אך כשהקערה נהפכת על פיה - חייב אדם להתבייש, או-אז תתעורר הבושה שמקורה בקול המצפון והיא תזכיר לאדם שאל לו להיות כבהמה..."

לדעתו של הרב הירש לא חל אפוא כל שינוי מהותי באדם, חל שינוי רק בטבע. ירד הרע הטבעי בעולם, עליו צריך האדם להתגבר בשאיפתו להגיע למדרגה של קודם החטא.

‎1. פקיחת העיניים: ראינו כבר את שלושת הדיעות בקשר לכך. אוסיף רק שלדיעה השלישית התוצאות היו הקללות שנתקלל העולם בלבד. אולם אף לאחר החטא נשאר האדם בדרגת הנבואה. עובדה היא, שה' פונה אליו. הפנייה "איכה" הינה פנייה רטורית לדעת כל המפרשים[‎21]. "העמק דבר" מדגיש יפה ששאלת הבורא היא ! היכן האדם הקודם במצבו הקודם, על זה עונה האדם, שהינו מתבייש במצב של ערום ממצווה (רש"י). הוא מתבייש במעשה שעשה. הוא מעביר את האשמה לאשה, והיא לנחש. אל הנחש אין הקב"ה פונה מכיוון שאין לו בחירה, וכל תפקידו היה בהסתת האשה. העונש, שהינו מידה כנגד מידה, בא בסדר הפוך לסדר הפנייה, דהיינו : בתחילה - הנחש, אח"כ האשה, ורק באחרונה - הבעל, אם כי פנייתו היתה בסדר הפוך.

‎2. הנחש: לדעת האברבנאל, הוא לא עשה מאום, אלא רק טיפס על העץ בשליחות הבורא. הוא נענש "כשור הנרבע" בסקילה, כחפץ שנעשה בו איסור.

‎3. האשה : לדעת הרמב"ן, העניש אותה הקב"ה שתהיה נכספת מאוד אל בעלה "ולא תחוש לצער ההריון והלידה והוא יחזיק בה כשפחה. ואין המנהג להיות העבד משתוקק לקנות אדון לעצמו אבל יברח ממנו ברצונו, והנה זו מידה כנגד מידה כי היא נתנה גס לאישה ויאכל במצוותה, ועונשה שלא תהיה היא מצווה עליו אלא הוא יצווה עליה כל רצונו" (ג', טז).

במדרש מובאות עשר גזרות שנגזרו על האשה : א. דם נידה. ב. דם בתולים. ג. צער הריון. ד. צער לידה. ה. שעומדת מלידה דווה וחולה. ו. שתכנס כאבילה. ז. שמושל בה אישה. ח. שלא תסתובב ברחובות. ט. שמזדקנת קודם בעלה. י. המוות.

‎4. הבעל: הוא נענש בכך, שיבוא עליו הרע הטבעי. כבר הארכנו את הדיבור על הרע הטבעי הכולל מחלות, פגעים ואסונות טבע, המקשים על האדם את חייו.

בעיית המוות : הקב"ה הבטיח "כי ביום אכלך ממנן מות תמות" (ב'. יז). הנחש אמר : "לא מות תמתון" (ג', ה). התורה מעידה : "עד שובך אל האדמה אשר ממנה לקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (ג', יט). האמנם צדק הנחש והקב"ה לא קיים הבטחתו, האם היתה התכנית האלוקית שהאדם יחיה לעד, בשאלות אלו עוסקים רבים מהמפרשים.

במסכת שבת דף נ"ה, ב' כתוב. "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר, אמר להם : מצוה קלה ציויתיו ועבר עליה..." משמע מדברי הגמרא שהאדם היה מיועד לחיי נצח.

הרמב"ן מביא דיעות אחרים הסוברים שלא יתכן לומר שהיה צריך לחיות לעד. זאת אף דעת הראב"ע על אתר. וזאת משום שטבע דבר גשמי הוא, שלאחר זמן מסויים הוא מתבלה, נובל ומת, ואין להניח שהיה שינוי בטבע. הרמב"ן עצמו סבור שהאדם היה צריך לחיות לעד. דיעה זאת היא אף דעתם של רבנו בחיי ורש"ר הירש.

בקשר לשאלה מדוע לא מת האדם כהבטחת הבורא "ביום אכלך ממנו" ? הובעו מספר דיעות :

א. חזר בתשובה (הראב"ע).

ב. אין זאת גזירה, אלא סיפור דברים שהוא עומד למות עקב הגזירה.

ג. "ביום" - הינו יומו של הבורא, דהיינו אלף שנים, והאדם מת באמת תוך אלף שנים.

ד. דעת הנצי"ב הוא, שהאדם לא נענש, מכיוון שהיה שוגג בחטא זה ולא מזיד.

ה. יסורים שבאו עליו - היו קשים כמוות.

בתוך: שמעתין ‎93-94, תשמ"ח, עמ' ‎28-34.

[‎2] מעין זה מצינו גם בב"ר פרשה י"ט ; "ר' יוסי בר' חנינה דרש ב'אדם הראשון', מה אדה"ר הכנסתיו לג"ע ודנתי אותו בשלוחין וקוננתי עליו איכה שנא'... כן בניו הכנסתים לארץ, ציוויתים, עברו על ציוויי דנתי אותן בשלוחין וקוננתי עליהם .איכה...' גן עדן למטה כנגד גן עדן למעלה...".

[‎3] יחזקאל כ"ח, יא-יט : ל"א, ח-ט, טז-יב: א. נמצא במקום קדוש; ב. מזכיר אבנים טובות וזהב (כ"ח, יג) ג. מפרט העצים הנמצאים שם: ד. הכוונה לכרוב שגורש משם.

[‎4] "ויקח ה' אלוקים" (ב', טו); "ויצו ה' אלוקים" (ב', טז), "ויאמר ה' אלוקים" (ב', יח): "ויצר ה' אלוקים" (ב', יט)

[‎5] אין זה כדברי הרמב"ם הטוען (שם): "אבל בחינת העניינים צריך להיות בשכל אמיתי לומר היותו שלם בחכמות המופתיות ודעת סודות הנבואה...".

[‎6] מי שסבור שהלבוש החיצוני של התורה הוא היא התורה, תיפח רוחו ואין לו חלק בעולם הבא.

[‎7] כוזרי ד'. טו: "ושלמות העולם לא היה כי אם באדם אשר היה לב כל שקדם לו...".

[‎8] בתרגום השבעים נאמר: "בצלם האנשים שאנו מכירים".

[‎9] להוציא מדעת האומרים המובאים ברמב"ן, שמצב גופו השתנה (עי"ש).

[‎10] "לעבדה-להשקות הגן ולשמרו מכל החיות שלא יטנפוהו" - דעת הרמב"ן על אתר.

[‎11] "כי אדם היה שלם מבלתי תנאי, כי אין טענה בשלימות מעשה ומעושה חכם כל..." (כוזרי ג', ד-ה).

[‎12] ראה רמב"ן, רד"ק, ראב"ע על אתר.

[‎13] ראב"ע במקום, והרמב"ם במו"נ ח "ב, כ"ט, ומקורו בב"ר פ"ז : "חס ושלום לא גילה הקב"ה אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו". במדרש הגדול מובאות הדיעות: חיטה, תומר, ענבים. אתרוג ותאנה.

[‎14] הרד"ק מסביר בדרך הפשט : האשה ידעה את כל העובדות הנ"ל ממה ששמעה. הנחש אמר : "ונפקחו עיניכם" (ג', ד). והקב"ה אמר: "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (ב'. ט), לפיכך חמדה לאכול מפרי העץ.

[‎15] עיין ב"העמק דבר" על אתר. הנצי"ב מפרש, בין היתר. שהאדם אכל בשוגג ולכן לא נענש.

[‎16] באור זה יש אף לראות את סמיכות הפרשיות בין חטא עץ הדעת והחטא שלאחריו: הריגת קין ע"י הבל.

[‎17] ר"א בן הרמב"ם: "כי אדם שם משותף. והוא שם לאדם הראשון ולמין האנושי..."

ראב"ע: "הא האדם סוד הוא" (ב', ח).

האברבנאל מסביר שהכוונה לשם עצם כללי. והוא עצמו טוען שהיה יחיד ולכן מתייחסים אליו בהא הידיעה.

[‎18] האברבנאל מפרש, בין היתר ; "כלומר, איני אוסר עליך הדברים ההכרחיים לפרנסתך. למזון גופך ונפשך, אבל מעץ הדעת טוב ורע. שהוא ההתעסקות והידיעות בדברים המפורסמים מהו טוב לרדף אחריו ומהו הרע להתרחק ממנו. הנה מזה העץ אם היות שתגע בו. והיא הנאה מועטה - לא תאכל ממנו. שהאכילה תורה על ההשתקעות והזנת הגוף מהמאכל. ומזה ימשך המוח הנפשי. כי בהיותך טרוד בעץ הדעת תתרחק מעץ החיים...". בבחינת: "ברגע שאדם משתקע בטבע - הוא מת".

[‎19] דף קמ"ו, ע"א : "מפני מה עובדי כוכבים מזוהמים, שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה - הטיל בה זוהמה. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם. עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני - לא פסקה זוהמתם".

[‎20] האברבנאל מדגיש שם. שהאדם הבחין לפתע שלשאר חיות יש במה ל"התכסות" בשער שלו - אין כן החיות "מתכסות" ע"י העובדה שאינן הולכות זקופות.

[‎21] בפירושו לאיוב מונה הרס"ג י"ז מקרים בהם ישנן שאלות של הבורא לא לשם קבלת תשובות, אלא לשם פתיחה שיחה. להלן מספר דוגמאות: "אי הבל אחיך" (בראשית ד', ט). "אי מזה באת" (שם ט"ז, ח). "איה שרה אשתך" ;שם י"ח, יט'. "מזה בידך" (שמות ד', ד). "מי האנשים האלה עמך" (במדבר כ"ב, ט), "מה אמרו האנשים ומאין יבואון" (מלכים ב' כ', יד) "מה אתה רואה עמוס" (עמוס ח, ב).

doc. no =0022125"