יצחק מברך את בניו "הטעות הטרגית"
א. במאמרי, הדן בעניין המעתק הפוניטי הנ"ל[1], צוין בין השאר, כי המעתק צ<ש חל רק על הפועל צחק>שחק, אך בשם העצם הפרטי "יצחק" נשארה הצורה היסודית. במקומות הבודדים, . שהצורה ישחק מופיעה בהם, הייתה כנראה כוונה מיוחדת לרמוז אל השחוק, כי בצורה יצחק כבר ניטשטשה כוונה זו בשל המעתק בשורש.
בנקודה זו הוסיף ד"ר גב"ע צרפתי הערה לדבריי[2], כי יש לתלות את העובדה בתופעה הכללית של יציבות הצורה של שמות עצם פרטיים וניתוקם מן הגלגולים הפוניטיים בלשון. הצורה של יצחק נתקיימה אפוא גם אחרי שהשורש קיבל בשימוש את הצורה שחק. בשמות המקומות אשתאל (שופ' י"ג, כה ועוד) ו- אשתמע (שמ"א ל', כח ועוד) נשתמרה, למשל, צורת בניין קדום : אתפעל[3], המצוי בארמית ובערבית בניין שמיני (אפתעל), שלא שרד ממנו במקרא בשימוש הפועל. תופעה עקרונית זו של יציבות הצורה בשמות פרטיים מצויה גם בלשונות אחרות.
ב. מבין 4 הפעמים, שהצורה ישחק באה במקרא, משאיר תרגום יונתן את הצורה הזו בשי"ן בהופעתה פעמיים בעמוס פרק ז'. כנראה, הבחין גם הוא אצל עמוס ברמז המיוחד ללעג בשימוש צורה זו. בשתי הפעמים האחרות (ירמ' ל"ג, תהל' ק"ה) גורס הוא יצחק בתרגומו[4]. בתהלים זו ודאי בהשפעת המקבילה מדברי-הימים.
בימים מצאתי את המשורר א"צ גרינברג משתמש פעמים אחדות בצירוף "במות - ישחק" (מעמוס ז') בנימה של עקיצה אירונית. ראה, למשל, בספרו "רחובות הנהר" (הוצ' שוקן), עמ' שלט ועוד.
ג. הקטע, שבו מופיע הפסוק "אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק" (תהל' קעה, ט) =: ושבועתו ליצחק" (דה"א ט"ז, טז), הוכנס פעמיים בתפילה. המקום הראשון הוא המזמור "הודו לד' כי טוב" בפתיחה של תפילת שחרית. מעניין הוא, כי כל הקטע נלקח מדברי-הימים דווקא, ובו הנוסח "ושבועתו ליצחק" , על אף שכל פסוקי דזמרה בהמשך הם מפרקי תהלים. יש בזה הרחקה מהאסוציאציה לשחוק, ושמירה על יציבות השם הפרטי הנויטראלי. במקום השני נכלל הפסוק בקטע התפילה על הרך הנולד בסיום טקס ברית-המילה, והנה לכאן, בניגוד לקודם, נלקחה המובאה ע"פ הנוסח מתהלים "ושבועתו לישחק"[5]. אין זאת אלא שבנוסח זה נמצאת ההבלטה הזיקתית לשחוק של שמחה, היאה למעמד זה של טקס הברית, שהוא שעת שמחה והודיה. הן זו גישתם של פרשנינו המסורתיים בהסבירם את צחוקו של אברהם בשעת קבלת הבשורה על הולדת יצחק (מיד אחרי הצו על אות-הברית במילה), שהאמין ושמח, להבדיל מצחוקה של שרה. רש"י (בברא' י"ז, יז : "זה תירגם אונקלוס וחדי, לשון שמחה . . . למדת שאברהם האמין ושמח"[6]. והרמב"ן מוסיף בהקשר זה : "וכן הדבר, כי הצחוק פעם יאמר ללעג ופעם לשמחה וכו'", ואצלו דוגמות נוספות לשימוש "שחוק" בהוראת שמחה[7] וכן "וקראת את שמו יצחק, בעבור הצחוק שעשה אברהם, וזה לאות כי היה לאמונה ולשמחה"[8]. השקפת מתקני התפילה ודאי תאמה לקו זה, כפי שהתגלה אח"כ בפרשנות המסורתית, ולא בכדי בחרו בנוסח ישחק דווקא לכאן, לטקס הברית, כי רק הצורה הזו יש בכוחה לעורר רגש שמחה ביתר שאת, לפי המעתק שחל מאמצע תקופת המקרא ואילך. לכן לא עשו כן בהכללת הקטע בתפילת שחרית, ושם נשארה הצורה הרגילה יצחק.
בתוך: בית מקרא, תש"ל, עמ' 105-106
[2] במכתבו אלי מיום 3.12.68 - תודתי שלוחה לו על-כך.
[3] עיין, למשל, בהערת הלכסיקון של .B.D.B בערכים "אשתאל" ו"אשתמע",
[4] במהד' שפרבר, ליידן, 1962, כרך ג', עמ' 216 מובא אמנם גם בירמ' סוף ל"ג: ישחק , אך כל מהד' הדפוסים הראשונים, כפי שהוא מציין, גורסות כדלעיל: יצחק (האמנם שינוי יד המדפיסים כולם?). בעמוס ז', ט מביא שפרבר (עמ' 427 אפילו צורה יסחק (בסמ"ך) ע"פ גירסת כ"י אחד.
[5] כך הנוסח אצל האשכנזים (ראה סידור עמרם, עמדין ואחרים), וכפי שביררתי, כך הוא גם בעדות אחרות.
[6] כך הוא הנוסח המדויק לפי מהדורת א' ברלינר, השונה במקצת מנוסח הדפוסים שבידינו. אין אצל ברלינר שום ציוני מקורות קדומים מחז"ל לדעה זו (אבל ראה הערה 7).
[7] אמנם לא הכול מסכימים לשימוש שחוק בהוראת שמחה. ראה, למשל, התנגדותו של רש"ר הירש בפירושו לבראשית שם. אך עיין בן-יהודה ע' "שחוק", עמ' 7538 א, ודוגמותיו זהות לאלו שמביא רמב"ן. הדבר בולט בעיקר בתקבולות כגון: שחוק // רנה (תהל' קכ"ו, ב), לשחוק // ולשמחה (קהל' ב', ב).
[8] וראה במדרש-הגדול לבראש', מהדורת מ' מרגליות, עמ' רעה, (ועי' גם הערת שעוועל במהדורתו לפירוש הרמב"ן, עמ' קא), "זה אות ופלא בעולם, שמאחר המבול לא נתעברה אשה לתשעים שנה". ועוד במדרש זוטא לברא' מהדורת מ' הכהן, בהוצ' מוסד הרב קוק, עמ' קיד: "ותמה . . . האיך איפשר, ואע"פ כן שמח ובטח וכו' ", וכך עוד ראב"ע ות"י, וראה רבינו בחיי.
doc. no =0021931"