הרב יהושע נוימן
מחנכים ומורים מחפשים דרכים ושיטות להגביר את האמונה אצל תלמידיהם. אך החשיפה לתקשורת, התרופפות הקשר עם הבית הדתי המסורתי, והסמלים המשודרים ע"י החברה החילונית - כל אלה אינם מסייעים לעבודת המחנכים. ברור שההתמודדות עם הכוחות ההרסניים המאיימים לקעקע את חומות האמונה - מחייבת בחינה מחודשת מדי יום. לא הרי חיזוק האמונה בדורו של שמואל כבדורו של יפתח. במאמרנו ננסה להנחות את המתמודדים עם הבעיה.
אין האמונה נבחנת בהוכחה חד-פעמית, או בהתגלות חד-פעמית. האמונה היא כקיר פסיפס המורכב מאלפי ריבוא של חלקים קטנים וגדולים, הנבנה במרוצת שנים. כל נדבך בו עלול להתערער בכל עת. פעולות השימור חייבות להמשך בד בבד עם בנין הקיר וחיזוקו. מהן אבני הפסיפס הבונים את קיר האמונה? מהו הדבק המלכדם? ומהם אמצעי הקיום?
ראשית הדרך היא : התבוננות במעשה הבריאה.
"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיהו מ', כו), אם נתבונן בפלאי היקום החל בפלנטות המרוחקות, בכוכבים בהתהוותם ובהיעלמם - נתפעל ממעשי הבריאה. בדור דיעה, שבו אנו חיים, מתוודעים תלמידים צעירים לשפע ידיעות, שעשוי להגביר בהם את האמונה. ידיעות על העולם בו אנו חיים ועל עולם החי והצומח והדומם. המדען וכן המורה והתלמיד לומדים להבין עולם מופלא זה, שבו יש חוקיות וסדר, וכך מתגלה גבורת הבורא. על הפסוק : "מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית" אומר הרב בר-שאול זצ"ל בספרו "מצוה ולב", פרק אמונה : "הכרתנו אומרת לנו, כי דבר אינו עושה את עצמו. ותבונתנו גוזרת כי לכל תופעה בעולם קודמת סיבה המחוללת את החופעה ההיא". המדענים העוסקים בחקר היקום מגלים בו סדר מופתי וסימטריה. הם מודעים לכך, שהסדר המופתי הזה איננו מקרה, אלא מערכת חוקים מדויקת עם סיבה ומסובב. כל מי שמקבל את הכלים להתבונן ולהבין בהבנה יתרה את הסדר המתגלה בטבע, מחדד את הרגשתו הדתית ומעמיק את אמונתו בסיבת כל הסיבות. הסדר בבריאה, הכללים והחוקים ההולמים בו מגלים, למי שמתבונן בה, את מעשה הבורא[1].
לא רק ההתבוננות בשמים ובשמי השמים תביא אותנו לידי הכרה זו, אלא גם התבוננות קרובה בעצמנו תעורר את דמיוננו ואמונתנו : ביטוי לכך מצאנו במדרש קהלת רבה, פרשה א על הפסוק בקהלת : "'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", "אמר רבי לוי : מה הנאה יש לבריות אשר מסגלות מצוות ומעשים טובים, דיין שאני מזריח עליהם אורה". אותה "הזרחת אור" הנראית בעין האדם, רק בעבורה חייב האדם תודה לבוראו. דור של קידמה טכנולוגית והתפתחות עצומה בכלי עזר טכניים, יכול להתבונן ולהבין, כי על אף השיכלולים בכלי הראייה עדיין אין תחליף לעין טבעית וכל הון שבעולם וכל מאמץ טכנולוגי - לא יוכלו להרכיב ולפתח כלי שכמותו. יש אין סוף של תופעות בגוף האדם שכל אחת מהן דיה לעורר את האדם ולהביאו לצעקה מכל הלב : "ה' הוא האלוקים" בבחינת : "כל הנשמה תהלל יה הללויה" (תהלים ק"נ, ו).
השלב השני הוא : הכרת מידת האמת.
מדוע בני האדם אינם מגיעים להתבוננות המביאה לידי אמונה ויראה? אנו מכירים הרבה אנשים היודעים להתבונן ולהבין, ובכל זאת הצעקה של "ה' הוא האלוקים" - לא פורצת מקרבם. אחת התשובות היא : נתק בין האמת המושגת בשכל ובין היכולת להאמין באמת, האדם נתון במערכת שבה אין הוא דוחה את הכזב מטבעו, "ותהי האמת נעדרת"[2]. כדי להצליח במאבק בין האמת לשקר צריך האדם להיות מודע למגבלה זו. המחנכים יכולים להביא דוגמאות רבות הנובעות ממציאות ימינו משל החברה האירופית המערבית, למשל : אף על פי שעל כל חבילת סיגריות מודפסת אזהרה שיש בעישון סכנה לבריאות. בכל זאת ממשיכים רבים מבני האדם לעשן. באותה דרך אפשר להתייחס לסכנת עישון הסמים ונטילתם בצורות שונות[3]. לכן, יסוד היסודות של החינוך לאמונה הוא החינוך לאמת וליושר פנימי והשלטתו על מערכת החוקים של התנהגות האדם. תנאי ראשון המביא ליראת אלוקים ולאמונה בו היא אהבת האמת. רק מי שהאמת תורה את דרכו, דרכה הוא יקנה מידות אחרות. "דובר אמת בלבבו", "שונא בצע" - מידות אלו נדרשות הן מאדם, כדי שידון את עצמו, ויכוף מידותיו (ראה פירושו של רמב"ן על שמות פרק י"ח).
מגבלה נוספת, המרחיקה את האדם מהתבוננות ומדרך האמונה, היא : השיגרה, הרגל ושיגרת חיים משכיחים מהאדם את חובתו בעולמו. ההתפעלות מהחריג, מהתופעות העל-טבעיות מביאות להפעלות האדם ולאמונה.
לכן יש חשיבות בפיתוח דמיונו של התלמיד לדרגה של הכרה והתפעלות מכל "נשימה" ו"נשימה", מכל מציאות בבריאה. אם נעורר את התלמיד לראות בדרך האמיתית - יחוש ויתפעל מכל המציאות הסובבת אותו. והאמת היא, כי אין הבדל בין הטבע והנס, הכל נס הוא, כי "מי שאמר לשמן וידלק, הוא יאמר לחומץ וידלק" (מסכת תענית כ"ה, ע"א) ; ראה גם ב"מכתב אליהו", חלק א', עמ' 180-177). כל ההתפעלויות הללו יסודן בדמיון ולא בשכל. קיים מאבק מתמיד בין השכל והדמיון, לעיתים יש להשליט את השכל על הדמיון ולכוון את הדמיון באפיק השיכלי[4].
אמונה הנובעת מכוח הכרעת השכל, אינה שלמה : "אמונה הבאה לאדם ע"י חקירה שכלית מופשטת היא יותר בבחינת ידיעה בין שאר הידיעות. אסור להפריז בערך ההשגה השיכלית המביאה לאמונה, לא בתורת בסיס לאמונה ולא כמסגרת לה" ("מצוה ולב", פרק אמונה). אם השכל האנושי מביא לידי הכרעה, הרי השכל מוגבל הוא. "אמת מוחלטת שיכלית" - מוגבלת בגבול השכל ויכולתו. אם השכל מוגבל, כיצד ניתן להשתמש בו להכרת מציאות הבורא ברוך הוא ? כאן באנו לשלב השלישי, יש לצרף להתבוננות ולחינוך לאמת, גורם נוסף והוא : חינוך לאמונה.
"מידת האמונה היא נטיה דקה מנטיות הנפש, אם האדם בעל נפש עדינה יהיה חופשי מנטיות תאותו" (חזו"א, "אמונה ובטחון", פרק א), "כי זו תכונה בסיסית בנפשו של האדם. אין אנחנו מכירים את ה' מן העולם אל ידי העולם, כי אם מתוך נפשנו פנימה מתוך תכונתנו האלקית" (אגרות הראי"ה חלק א', מד). המשמעות האמיתית של האמונה היא שמחה תמידית לאדם בהשתחררו מצמצום הגבוליות לקראת האין-סוף, ברוך הוא. שהוא הכל ואין עוד מלבדו, אמונה שלמה ממש פירושה דבקות הנשמה.
כיצד יוכל המחנך לגלות לתלמיד אותו ניצוץ החבוי בלב, אשר מהותו לא מוגבלת, לא ע"י דמיון כבול, ולא ע"י שכל אנוש? תכונת האמונה מצויה בכל מי ששייך לאומה הישראלית. אם כי מצויה היא גם ביחידים באנושות אשר הסתגלו אל הטוב העליון. (הראי"ה, "אורות התחיה", פרק א'). תכונה טבעית זו אינה באה לידי גילוי אלא כאשר מתקיימים שני תנאים. "סור מרע, ועשה טוב". מאידך, המידות המושחתות מרחיקות את האדם מהבורא ומאמונה בו. "ואילו הפחיתויות כולן הן מחיצות המבדילות בין האדם ובין השי"ת" (שמונה פרקים לרמב"ם, פרק ח'). אין הדבקות והאמונה בה' מושגת אלא אם יסור האדם מאותן פחיתויות. "עשה טוב" כולל מידות דרך ארץ שהאדם חייב להרגיל עצמו בהם כתנאי לדבקות. החינוך וההרגל לעשיית הטוב, וחינוך ל"סור מרע" הם תנאים נוספים אשר צירופם לתבונה, לרגש ולאמת יביאו לאמונה.
חייבים לשוחח עם התלמידים ולשכנע אותם בנושאים של "אמונה". גם השיחה - הוצאת הדיבור מן הפה - תורמים לחיזוק ולביסוס האמונה : "ע"י שמדברים בפועל בענייני האמונה, בפה, זהו ביטוי לאמונה, ומביא לידי אמונה" (ליקוטי מוהר"ן מברסלב, מ"ד) . גם על ידי לימוד ועיון בפרקי התפילה. במיוחד בפרקי תהלים, שנושאם הוא ההתבוננות בבריאה, ולימוד דברי הנביאים מתוך התפעלות הראויה לכל פיסקה מדבריהם - יכולים להיות חלק מהלימוד והעיסוק באמונה. אין להסתפק בדבריהם ובכתביהם של ראשונים ואחרונים, העוסקים בהיבט המחשבתי והפילוסופי של האמונה. בהוראת פרקי אמונה זקוקים לפנייה אל הרגש ואל השכל כאחד. דרך הגברת הלימוד החווייתי נוכל ללמד פרקי אמונה. זנחנו את העיסוק בפרקי תהלים. האם יש מישהו, או משהו היכול להתחרות ב"כנורו של דוד" ? "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי" "בארץ ציה ועיף בלי מים", "דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך" (תהלים ס"ג). "בהתעלות האדם לערכי קודש אלו נגלה לפניו עולם חדש. כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים ולהנות מזיו הקודש. וכל תענוגי העולם הזה כאפס נגד עונג של דבקות האדם ביוצרו יתברך, גם זה מעיד על קשר ליוצר כל היצורים, על כל נברא לעבוד את בוראו ולדבקה בו" (חזו"א, אמונה ובטחון, פרק א).
כדי שכל השלבים שציינו לעיל יתממשו, על המחנך להשתדל, ככל יכולתו, לשמש דוגמא אישית לחניכיו. "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיהו". (מסכת מועד קטן י"ז, ע"א). דרשה זו של רבי יוחנן יכולה ללמדנו כלל נוסף שבוודאי תקף לגבי הוראת פרקי אמונה. אין אמונה נרכשת אלא ממי שמאמין בה, ובתכונותיו ובמידותיו דומה הוא למלאך ה'. הדוגמה האישית בנושאים הללו של הקניית דרך אמונה-הינה תנאי להוראה ולחינוך.
האמונה בה' היא המסד לשמירת חוק ומשפט. הפתיחה לעשרת הדיברות - הדיבר הראשון - הוא : "אנכי ה' אלוקיך". רק מי שמאמין ומקבל עליו עול מלכות שמים מסוגל לשמור חוק ומשפט באמת וביושר. יתרה מזאת, ההוכחה המעשית לאמונה בה' היא ההליכה בדרכיו. תחושת אמונה וחוש מוסרי הם כשני צדדים של אותו מטבע. חיזוק האמונה צריך להביא להנהגה מוסרית. הנהגה מוסרית ושמירת חוק - יחזקו את האמונה, כמאמרו של ר' יעקב, המגיד מדובנא, על הפסוק בחומש בראשית כ', יא : "'כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי', ש"אמנם תאמרו לעשות משפט וצדק אבל מאחד שאין אלוקים אצלכם, אין משפט ויושר מפאת הנגיעה העצמית המעוורת את עיני השכל מבלי ראות נכוחה" (ל"בית יעקב", דרוש כ"ט).
במקום שאין יראת אלוקים - אין מוסר אמיתי, אם שומרים חוק ומשפט מפני יראת השליט - השמירה לקוייה, הרי האדם השליט, או השליטים - יכולים להגיע לכל פשע, כי מי יאמר להם מה תעשו. על הפסוק בחומש דברים פרק י', יב : "מה ה' אלוקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו", מסביר הנצי"ב מוולוז'ין : "באשר מי שהוא ראש ועוסק בצרכי רבים עלול לבוא להנאת עצמו וכבודו. לראות לטוב למי שחונף לו, ולהיפך למי שיגע בקצה כבודו, יעלים עיניו מלראות בצר לו, או אף תמצא ידו להרע לו. על כן עליו כתיב 'מה ה' שאל מעמך...' ובכל שעה עליו לידע כי גבוה מעל גבוה..." ("העמק דבר", דברים י', יב).
כיבוד חוק ומשפט יבואו רק מאמונה פנימית ומיראת ה' אמיתית. דורנו היה עד להתנהגות של עם שהצטיין בכיבוד חוק ומשפט ויצירת אנוש, וראה לאיזו שיפלות הגיע, ולאיזו דרגה של פשעים ירד , שיפוט מוסרי, שאינו מתעוות מנגיעה עצמית, יכול להיות רק ביראי ה'. לכן נדבך חשוב ומסר לקיום חוק ומשפט, הוא חיזוק האמונה, כפי שצוין לעיל. צריך לחפש אפוא, דברים ותחבולות כיצד למנוע מתלמידנו חשיפה לעוונות המטים אותם מדרך האמונה, ולחשוף נתיבות לחיזוק ולעידוד לעשיית הטוב, כדי שנלך בכל דרכיו של ה'. נאהב אותו ונעבדהו בכל לבבנו ובכל נפשנו.
[2] רמב"ם, מורה נבוכים חלק ראשון, פרק ב'. ובלשונו של ה"חזון אי"ש" בספרו "אמונה ובטחון", פ"א : "רבים משתעשעים בו (בשקר) שעשועי ידידות".
[3] שו"ת "אגרות משה" יו"ד ח"ג, סימן ל"ה, בעניין איסור סמים, המשווה שם לבן סורר ומורה. ראה גם "אסיא" ל"ז, פסק הרב פיינשטיין זצ"ל, לגבי עישון סיגריות. וכן "אסא" כרך ה' שער ד', שבו סקירה רחבה על סוגיית העישון. ולמרות הפסקים הברורים והמסתמכים במקורות קדמאי, פוק חזי מאי עמא מעשן.
[4] ראה "אמונה ובטחון" פרק א' : "עניין הדמיון הוא כוח נאצל מן השכל. וטבעו לשכנע את האדם ולאסור את לבו שלא יחשוב נגד דמיונו. ולעומת זה, השכל הוא תמיד יריבו של הדמיון. והאדם מכיר בשכלו, כי הדמיון לאו בר סמכא הוא. אבל לעתים ינצח הדמיון בהיותו תקיף ביותר על האדם".
doc. no =0021056"