(לאור עדויות ממקורות ארכיאולוגיים ותולדות הדת הכללית)[*]

אל-הנכר בשם בעל, או ,מורכב בשם זה, מופיע במקרא יותר מכל אל זר אחר. מקומו המרכזי של אל נכר זה במאבק הנביאים מובלט בזה, שהבעל נזכר במקרא ‎46 פעם ביחיד, ‎18 מעם בלשון רבים - "בעלים", וכן נושאים ‎13 אלוהויות ומקומות, הנזכרים בתנ"ך, בצורה מורכבת את שמו, כגון : בעל-ברית, בעל-זבוב, בעל-חצור, בעל-חרמון, בעל-צפון, בעל-שלשה וכו'.

"בעל" מסמן בתולדות הדת[‎1] את הגיניוס והפרסוניפיקציה של כוחות אנרגיים פעילים, למשל : האיש המדבר הוא "בעל-לשון", מי שקונה שדה הוא "בעל-שדה", וכן (בעל-אשה" וכו'. לפי זה יכול איפוא להיות "בעל-שמים", "בעל-ארץ", בעל הרים ועמקים, בעל ערים ומקומות מסוימים. מבחינה לשונית השם בעל הוא בעיקרו כינוי שפירושו "אדון". אולם כבר בתקופה קדומה, לפני חבורם של כתבי אוגרית (שנמצאו בחפירות בעיר אוגרית = ראס שמרה) הפך - לפחות בחלק ממרכזי הפולחן הכנעניים - לכינוי הקבוע של אל מיוחד שנחשב לאל העיקרי בפנתיאון הכנעני.

במרכזו של כל פולחן עמד אחד הבעלים, שהיה לו אמנם גם שם פרטי, אבל הוא נקרא אצל מאמיניו בשם בעל - סתם. המוטיב הפולחני העיקרי של כל הבעלים היה של אל הפריון החקלאי המת בחרבוני קיץ וקם לתחיה עם התעוררותו מחדש של הטבע בגשמי הסתו. בכתבי אוגרית מעיד בעל על עצמו בגאווה : אני הוא הזן אלים ואנשים. בתבליט שנמצא באוגרית מצויר בעל המחזיק בידיו אגודת-ברקים ואלה, ועל ראשו קרנים (=סימן הפוריות). בפולחן הבעלים מילאו תפקידים מכריעים : שכרות ואקסטזה וכן זנות פולחנית.

פולחן הבעל התפשט בישראל התפשטות של ממש רק בימי אחאב, בהשפעת אשתו איזבל בת אתבעל מלך צור וצדון :

"ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן-נבט ויקח אשה את איזבל בת אתבעל מלך צידונים וילך ויעבוד את הבעל וישתחו לו. ויקם מזבח לבעל בית הבעל אשר בנה בשומרון ויעש אחאב את האשרה". (מלכים א' ט"ז, לא-לב)

מודגש שהיה זה חטא חדש נוסף על החטא הקדום של פולחן העגלים. ב"חטאת ירבעם", אף על פי שהיתה בה סטיה פולחנית, טושטש כבר מזמן מקורה הנכרי. העגל, שתואר בתור מרכבה לאל הבלתי-נראה[‎2], נחשב כעבודה-זרה ישראלית. הושע אומר על העגל: "כי מישראל והוא חרש עשהו ולא אלהים הוא" (ח, י). אבל פולחן הבעל היה בו משום סכנה רבה לעצם המשך קיומה של האמונה בה'. בארצות מסביב עבדו העמים לבעלים השונים וישראל היו עלולים להיבלע בתוכם. כאן עמד אליהו בפרץ וערך את המבחן המכריע על הר-הכרמל בדרשו החלטה ברורה : "אם ה' האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו" (מלכים א' י"ח, כא).

תאורו של מבחן זה במלכים א' פרק י"ח, מגלה לפנינו פרשה רבת ענין של מאבק איתנים בין שני פולחנים, שהתנהל בקנאות רבה משני הצדדים. העיון במקור זה, שהוא המפורט ביותר במקרא על מלחמה ריאלית עם אל זר, מעמיד לפנינו מספר שאלות בתולדות הדת. אנו נדון כאן בארבע נקודות בלבד :

א) האם יש בפרשה זו במלכים א' פרק י"ח, רמזים - ולוא גם בנימה של התול - לאגדות מיתולוגיות כנעניות ? אם יתאמת הדבר יהיה מכאן סעד לאותה שיטה בתולדות המחקר, המניחה, שסופרי התנ"ך הכירו את אגדות האלים של הגוים, והתנגדו ולעגו להן בכל מיני צורות.

ב) האם נלחמים כאן מחברי ספר מלכים באל ששמו בעל, שהוא אלוהות חיה לדעת מאמיניו, או שהכוונה גם כאן ל"עץ ואבן", היינו רק לפסל אליל בלבד הנקרא בשם בעל ? אם נקבל את ההנחה האחרונה יצא מזה סעד לשיטה המחקרית שאמונת האלים של הגוים איננה - לפי דעת סופרי התנ"ך - אלא אמונה פטישיסטית בלבד.

ג) בעל זה שעל הכרמל עם איזה בעל מן ה"בעלים" הרבים הידועים לנו מתולדות דת כנען הוא מזדהה ?

ד) למה נערך המבחן על הר-הכרמל דוקא, ולא למשל בעיר הבירה שומרון, מקום שם נמצא מקדש עם מצבה לבעל ?

שתי הנקודות הראשונות שייכות לתחום תולדות הדת הכללית ולכן נעסוק בהם רק בקוים כלליים לאור התרומה שהם עשויים לתרום להבנת המאורע בכרמל. אח"כ נרחיב את הדיבור על שתי הנקודות האחרונות, על הייחוד הכרמלי שבפרשה זו.

מורי, הפרופ' יחזקאל קויפמן, הרבה לתרום בדורנו להבנת יחס המקרא אל אמונת האלים. הוא עמד על העובדה המתמיהה, שהתנ"ך איננו מתדיין כל עיקר עם אמונת אלים מיתולוגית וכי "אלהי-הגוים", שעליהם מקדשים סופרי המקרא מלחמה קשה וממושכת, אינם נתפסים על ידיהם כאלים חיים, ואין הם אלא "עץ ואבן" מעשי ידי אדם. לפי זה יוצא שכאן לפנינו אחת התופעות הנפלאות והמתמיהות ביותר בתולדות הרוח' שסופריה ונביאיה של הדת המונרתיאיסטית, שהמלחמה נגד האלילות הוא נושא מרכזי שלהם, אינם מכירים את טיבה האמיתי של אמונת האלים, וחצי מלחמתם אינם מכוונים כל עיקר ללבו האמיתי של הפוליתיאיזם. משנת קויפמן היא בעלת חשיבות מרחיקת לכת בכל חקר התנ"ך ובחקר תולדות הדת. במקום אחר הצעתי נוסחאות מתונות יותר לעומת קויפמן, ואזכיר אותן כאן רק בתור "הנחה לצרכי עבודה". קבלתי את עיקר משנת קויפמן, שהמישור עליו מדברים ובו נאבקים סופרי המקרא הוא מישור, שאמונה אלילית מיתולוגית אינה ממלאה בו שום תפקיד. אולם בכל זאת מצאתי, שהמקרא מזכיר ומתדיין עם סוג אחד של מיתוסים המסויג במונח הטכני "מיתוס ריטואלי". סופרי המקרא אינם מכירים את הגיונות הכהנים בבבל ובמצרים ואינם נלחמים בפולחן אלילי בעל דרגה גבוהה. הם מכירים רק את אמונתם של פשוטי העם מבין עובדי אלילים היודעים את מהלכיהם של הריטואלים הבולטים, אבל אין להם ידיעה של ממש במיתולוגיה הגבוהה ובוודאי שאין להם מושג מן הספקולציות התיאולוגיות האליליות. אמונתם של פשוטי העם המרוכזת בפועל מסביב לפסל האלילי והריטואלים שלו והקרובה מאד למעשה לאמונה פטישיסטית, היא המייצגת העיקרית של האלילות, שסופרי המקרא מדברים עליה[‎3].

לעומת משנת קויפמן נזכיר את דעתו הנוגדת של מורי, הפרופ' מ. ד. קאסוטו ז"ל, שדגל בתפיסה אחרת, שלפיה יודעים סופרי המקרא את הסיפורים המיתוליגיים האליליים, אלא שהם מתנגדים להם. קאסוטו מבחין בין הפרוזה והשירה. בסיפור המקראי נידמים בדרכים שונות היסודות הבלתי-מתאימים. אבל אין נמנעים מלהשתמש בשירה בדרכי המליצה השגורות, אף על פי שנארגים בתוכה ביטויים בעלי אופי מיתולוגי[‎4].

לדעת קאסוטו יש לראות רמז לאגדה מיתולוגית כנענית בדברי היתולו של אליהו בנביאי הבעל, הקוראים בשם אלוהיהם ומתפללים אליו שיענה אותם באש מן השמים : "ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ" (מל' א' י"ח, כז). קאסוטו מסביר ביטויים אלה :

"ובין השאר נאמר באותם דברי היתול : וכי דרך לו. כוונתה של אימרה זו אינה ברורה, אך אנו עומדים על משמעותה מתוך השירה האוגריתית, שם מסופר שביום מן הימים סרה האלה ענת לבית בעל אחיה ושאלה את משרתיו אם בעל הוא בבית, והמשרתים השיבו : אין בעל בביתו, אין האל הד בקרב היכלו ; את קשתו אחז בידו, את חיציו בימינו ואז שם את פניו לתוך אגמי סמכו"[‎5].

נראה לי שאין עדיין מכאן משום הוכחה נגד משנת קויפמן. אפשר לבאר את כל הביטויים : כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו וכו' כלועגים לנוהגים ריטואליים אליליים שהנביאים הכירו אותם בתור "משפט-אלהי-הגוים". מסתבר שנמצא פסל בעל במקום פולחן זה שעל הכרמל, או הובא אליו לצרכי המבחן, והוא המשמש נושא ללעג. עובדי האלילים היו מספרים נסים ונפלאות שהפסל דבר, החוה קידה, השמיע אמרי אל, הגיד עתידות וכו'. כן היו עורבים עובדי האלילים תהלוכות פומביות עם הפסל עת העבירוהו ממקום למקום. נהגו גם להעביר בימי חג בטכס רב-רושם את פסל האל למקדש האלה אשתו לביצוע הזיווג הקדוש. כל בוקר ובוקר היו מעוררים את האל ואומרים לו, למשל, לפי הריטואל המצרי : "עורה בשלום". היתה כת כהנים לבעל הצדוני הידוע בשם מלקרת (= מלך קרת) שנקראו בשם "מקם-אל", שתפקידם היה להקים ולהקיץ את האל בבוקר. בכל הפולחנים האליליים היו עורכים מדי בוקר בבוקר טכס הקמת האל, שכלל : רחיצת הפסל, סיכתו בשמן, הלבשתו בבגדים יקרים והגשת קרבן השחר. במקרה שלנו ערכו בוודאי נביאי הבעל את הריטואלים המקובלים ועוד הוסיפו עליהם כמצוות-היום וקראו מן הבוקר ועד הערב לאמור : הבעל עננו ואין קול ואין עונה (שם ב"ו). אז התל בהם אליהו התול מר בלעגו לריטואלים שלהם עצמם : אל תתיאשו, אולי עסוק הוא עתה בשיחה (= לפי סיפוריכם), או בכלל יצא לדרך למקדש אחר לבקר אצל אל או אלה אחרים (= דרככם לערוך אתו תהלוכות), ואולי עודנו ישן הוא ולא הספקתם להקיצו (= שימו לב שזוהי כבר שעת צהרים), ולכן: קראו בקול גדול ! ! !

היה זה איפוא התול קטלני על כל פולחן הבעל ועל כל הפולחן האלילי. ההנחה שהכוונה בביטויים אלה לנוהגים ריטואליים שכיחים בפולחן הבעל ולא דוקא לאגדות, מסתבר גם ע"י פעולות ריטואליות אחרות, (הנזכרות כאן במפורש בגופו של המבחן על הכרמל, שנעשו כמשפט עובדי הבעל : "ויפסחו על המזבח אשר עשו", "ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם"[‎6].

אבל אם גם נקבל את הפירוש, שנרמז כאן לאגדה מיתולוגית כנענית, עלינו לשים לב שאין סיפור זה אלא ענין מיתולוגי צדדי ואיננו עומד במרכז האגדות המיתולוגיות, כגון המלחמות בין אלוהי-החיים ואלוהי המוות וכדומה, שלקחו שבי את לבבות המאמינים. נימת הלעג איננה מוסבת על העובדה שהבעל הולך לדרך או איננו הולך, אלא על התוצאה שהיא חוסר יכלתו להוריד אש מן השמים על המזבח. גם קויפמן מודה שיש בתנ"ך מקומות הנראים כרומזים על אמונת הגוים באלים חיים, ומונה בקשר לכך גם את דברי אליהו לעובדי הבעל. אולם הוא טוען בצדק, שאין למצוא גם בהם ידיעה על הטבע המיתולוגי של אלהי-הגוים. לדעת קויפמן חשובה בעיקר המסגרת הכללית והרווחת של אמונת האלים לאור המקרא, שהיא פטישיסטית, ואם אפילו יש פה ושם איזה רמז לאמונה מעל לרמה פטישיסטית, אין בזה לשנות את התמונה הכללית, מכל מקום אם יתאמת הנסיון שלנו להסביר דברי אליהו בהיתולו לכוהני הבעל כמכוונים לנוהגים ריטואליים, יהא בו משום סיוע למשנת קויפמן, במיוחד, לפי הנוסחה המתונה שהצענוה כאן.

ועתה נעבור אל הנקודה השלישית, והיא שאלת זיהויו של הבעל, שנגדו נערך המבחן על הכרמל. זוהי שאלה קשה ומסובכת למדי, כי היו בארצות הים התיכון עשרות אלים שונים הנושאים את השם בעל. החוקרים העלו לגבי הבעל בהר-הכרמל דידן שלוש אפשרויות :

א) בעל-הכרמל מזדהה עם בעל-שמם (= בעל-השמים). רוב החוקרים מזהים את בעל-שמם עם בעל-הדר ורואים בו את ממשיכו העיקרי של האל המיסופוטמי אדד. ראינו כבר שאחד הכינויים של בעל בכתבי אוגרית הוא הד (= הדד), אולם פרט זה לא נתבאר עדיין כל צרכו. בעל-שמם מופיע מסוף האלף השני לפני הספירה ואילך ופולחנו הלך והתפשט, עבר גבולות ארצות שונות והיו לו מעריצים בזמנים שונים מנהר-פרת במזרח ועד קרת-חדשת במערב. זהו אחד האלים בעל קוים אוניברסליים, טיפוס של קוסמיקיטור. מאמיניו תארוהו כאל רחמן ובמיוחד מסופר שהיו לו חוזים ונביאים. היוונים זיהו אותו עם האל זבס שלהם, ראש הפנתיאון היווני. יש גם חוקרים שרוצים לראות בבעל-שמם זה את המקור לשם המסורס "שקוץ משומם" הנזכר בספר דניאל.

החוקר אוטו אייספלדט ניסה להוכיח שבעל-הכרמל הוא בעל-שמם. תומך בדעה זו גם החוקר הישראלי מיכאל אבי-יונה. לדעת אייספלדט ניסו אנשי כת איזבל להכניס לארץ-ישראל את פולחנו של בעל-שמם בתור גורם דתי ולא בתור גורם פוליטי, שהתאים לכך בהיותו אל בעל מגמות אוניברסליות, נגד בעל שמם זה ערך אליהו את המבחן הקשה על הר-הכרמל[‎7].

ב) הועלתה גם דעה לזהות את בעל-הכרמל עם הבעל הידוע בשם מלקרת שהיה האל הלאומי של הצידונים והצורים. בעל-שמם היה אמנם ראש הפנתיאון הכנעני, אבל לא שימש כאל-לאומי, תפקיד שנשא אותו בעל מלקרת. בחיי הפולחן נודעת חשיבות ראשונה במעלה לאותה אלוהות המזדהה עם הלאום של העם הנידון. מלקרת שימש, נוסף לתפקידו כאל לאומי, גם אל השאול והיה גם לו פולחן מחוץ לגבולות צור וצדון. לפי זה היתה איזבל מעונינת לחזק את מעמדה הפוליטי של ארץ אבותיה על-ידי הכנסת אלוהות, שיש בה גורם פוליטי ודתי כאחד. היא נעזרה באותם החוגים בארץ-ישראל, שנהו מזמן אחרי פולחן אלוהי-הגוים מסביב[‎8].

בדעה זו דוגל במיוחד החוקר די-וו. הוא מבאר את הביטוי "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" כטכס פולחני של "ריקוד" דתי שהיה נערך לכבוד מלקרת. הפירוש של "מוסתים" במובן של ריקוד יוצא גם מתוך תרגום השבעים. כן נזכר ריקוד אכסטאטי מסביב למזבח "ויפסחו על המזבח אשר עשו". אולם אין עדיין מכאן ראיה מכרעת לזיהוי בעל-הכרמל עם מלקרת, כי אקסטזה כזו היתה נפוצה גם בפולחניהן של אלוהויות אחרות, והיתה נהוגה במיוחד בפולחן הבעלים השונים. דבר זה יוצא גם מתיאור ההתנבאות של נביא כנעני המסופרת במסע וון-אמון המצרי. בעיר בירות היה אפילו בעל מיוחד, שנקרא בשם "בעל מרקוד", בגלל הריקודים האקסטאטיים שנערכו בפולחנו.

ג) בדעה שלישית דוגלים החוקרים אלט וגאללינג[‎9]. הם סוברים שמדובר כאן במקדשו של בעל מקומי, האל השוכן והמזדהה עם הר-הכרמל בדומה לבעל-לבנון ובעל-חרמון. יש להבחין - לדעתם - בין הבעל שבשומרון (שיכול להיות בעל-שמם, או מלקרת) ובין בעל-הכרמל. נביאי-הבעל שהשתתפו במבחן זה היו - לדעתם - הכוהנים הקבועים של בעל-הכרמל והפסוק (מלכים א" י"ח, יט) המספר על קיבוץ נביאי הבעל אוכלי שולחן איזבל, אינו אלא הוספה מאוחרת. אולם נראה שדעה זו אין לה על מה להסתמך, כל המנסה לתמוך את ביאורו על מחיקת כתובים, ישמיט מתחת ידיו את יסודות כל הבנין. לפי המסופר בפרשה זו נערך כאן מאבק מכריע בין שני פולחנים, והכרעה לכולה לבוא רק, אם משתתפים הכוהנים והנביאים הראשיים-הארציים של שתי האלוהויות הנידונות.

בזמן האחרון נמצאה בסביבות הכרמל כתובת יוונית המזכירה אל בשם הליופוליטנוס של הכרמל. הליופוליטנוס הוא אל-שמש יווני המזדהה עם בעל-שמם ובעל-הדד ולא עם מלקרת, שהיוונים תרגמוהו להרקולס שלהם. בעל-שמם (= בעל-הדד) בתור אל השמים, הגשם והסערה, ממטיר לדעת מאמיניו גשם מן השמים, ולכן הוא נדרש גם להוריד אש מן השמים. מסתבר שבתקופה הנידונה זיהו כבר את בעל-הכרמל עם בעל-שמם ויכולנו איפוא להכריע בעזרת הכתובת היוונית בשאלה זו. אבל בזה נכנסנו כבר לתחום הבירור של הנקודה האחרונה במחקרנו זה, והוא תולדות הפולחנים על הר-הכרמל.

למה נבחר הר-הכרמל לבמת-החזיון של המאבק המכריע בין שני פולחנים? בכדי להשיב על שאלה זו, עלינו לברר את הידיעות שנשתמרו בתנ"ך ומחוצה לו על מקומות פולחן בסביבות הר-הכרמל.

שיאי הכרמל, עטרת ההרים, הנשקפים מרחוק לעוברי ימים והמלאים הוד והדר טבעי בלתי מצוי, מתאימים לשמש כמקום פולחן. יתר על כן, לא יתכן כל עיקר שהאדם בימי קדם לא יחפש גילויים אלוהיים ומשכן קדושה בראש הר כזה. לכן מסתבר, שמקום בשם "ראש קדוש" הנזכר אחרי העיר עכו ברשימת המקומות של פרעה תחותמוסס שכבש את כל השטח הזה, היה מכוון למקום פולחן על הכרמל. בשים לב לשמרנות היתרה של כל הנוגע לחיי דת ומקדש מותר להניח, ש"ראש קדוש" זה הוא המקום שעליו נערך המאבק הרבה זמן אח"כ בין אליהו ונביאי-הבעל. מן התקופה שלאחר התנ"ך יש לציין ידיעה מזמן אלכסנדר מוקדון, שעל הר-הכרמל קיים היה מקום קדוש לאל היווני זבס. ההיסטוריון טציטוס שחי כמאה שנה אחר הספירה הנוצרית מספר: "בין יהודה וסוריא נמצא הכרמל. ככה הם מכנים את האל ואת ההר, יש שם רק מזבח ואין שם פסל ומקדש". אספינוס שאל עתידות באלוהות שעל הר-הכרמל. לא מזמן פרסם מיכאל אבי-יונה כתובת-הקדשה יוונית שנמצאה על שבר רגל עשוי שיש - מן התקופה של ‎250-150 שנה אחר הספירה. הכתובת כוללת - כאמור - הקדשה להליופוליטנום של הכרמל, אל השמש היווני שהיה לו פולחן מפורסם בבעל בק[‎10].

נחזור אל המסופר בספר מלכים. מכאן יוצא שמקום המאבק על הכרמל שימש גם כמקום מזבח לה' שנהרס כנראה ע"י כוהני הבעל. אליהו ערך טכס חגיגי לתיקון וחידוש המזבח הזה : "ויאמר אליהו לכל העם גשו אלי ויגשו כל העם אליו וירפא את מזבח ה' ההרוס. ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני-ישראל אשר היה דבר ה' אליו ישראל יהיה שמך ויבנה את האבנים מזבח בשם ה' " (שם ל-לב). מאידך נמצא כבר במק'ום זה מזבח לבעל. "המזבח אשר עשו" (כך היא הגירסא הנכונה - שם כ"ו) - מכוון למזבח שהוקם מזמן ע"י עובדי הבעל[‎11]. אימתי הוקם המזבח וכנראה גם במה לה' על הכרמל, ואימתי נהרסו ?

- זוהי שאלה הלוטה בערפלי הדורות ואין עליה תשובה ברורה. מסתבר שבני-ישראל שהתיישבו בסביבות הכרמל הקימו במה לה' במקום זה, כשם שמיכה בנה בהר-אפרים בית-אלוהים (שופטים י, ז). במקומות שונים בארץ נמצאו במות לה', וזו על הכרמל היתה אחת מהן. בשילה נמצא משכן אוהל מועד, שהיה המקדש הראשי בישראל ובו הושם ארון-הברית. לאחר חורבן שילה בידי הפלשתים נבנה מקדש מפואר בירושלים. אבל יחד עם זה המשיכו להתקיים הבמות השונות, שלאחדות מהן גם חדרו אופני פולחן כנעניים. קיומו של המזבח לה' על הר-הכרמל הוא בניגוד להלכה המודגשת בספר דברים הדורשת ייחוד הפולחן ב"מקום אשר יבחר" בלבד, ומקום זה היה ירושלים. הלכה לחוד ומציאות לחוד. במשך כל הזמן היו בארץ-יהודה, ואין צורך לומר בארץ-ישראל, רבים שעבדו בבמות. הספרים ההיסטוריגרפיים מלכים ודברי-הימים מרבים להתאונן על כך "רק הבמות לא סרו". מסתבר שאיסור הבמות לא הוגשם במציאות באופן החלטי. ובכלל אין דור שבו נשמר ה"שולחן-ערוך" במאה אחוז. מכל מקום ברור, שנתקיים פולחן ישראלי מונותיאיסטי זה דורות רבים על הכרמל ולו במה ומזבח.

המונותיאיזם הוא קנאי לפי עצם מהותו, ומסתבר שמקימי המזבח לה' דיכאו והרסו בשעתם את מקום הפולחן הכנעני. אבל כנהוג בתולדות הדת, המשיכה להתקיים גם המסורת העתיקה של הבעל, ועתה עם התגברות הפולחן הכנעני, בעקבות תמיכה חזקה מצד בית-המלכות, החריף המאבק בין כוהני מזבח ה' לבין נביאי (= כוהני) הבעל, ויד האחרונים גברה ומזבח ה' נהרס. אז חודש והוקם מקום פולחן מפואר לבעל. לא היה זה כבר בעל-מקומי, אלא הוא זוהה, כאמור, עם בעל-שמם (= בעל הדד).

בינתיים נערכו שני הצדדים למבחן מכריע, שמטבע הדברים חייב הוא להתקיים על אדמת קודש. אי-אפשר היה לערוך פעולה זו בעיר שומרון, מקום שם לא היה לפולחן הבעל שרשים עתיקים, וכן לא נמצא בעיר זו מקדש חשוב לה' (מקדש המלך נמצא בבית-אל, עמוס ז, י"ב). לכן היה זה טבעי לבחור כבמת-הכרעה בין שתי האמונות את מקום המריבה העתיק בין שני הפולחנים, את הר-הכרמל, מקום זה הוא "אדמת קודש" לשני הצדדים כאחד והכרעה שתצא מכאן תתקבל על כל העם.

המעשה שנעשה על הכרמל היו לו תוצאות מרחיקות לכת. פולחן הבעל התפשט בעידוד מגבוה בצורה המונית. העם פסח על שני הסעיפים. עבודת הבעלים היתה מושכת ומפתה. פולחן הפסלים הריאלי היה פשוט ומובן הרבה יותר מן האמונה המונותיאיסטית. קל להבחין שיש אל-החיים ואל-המתים, אל הגשם המפרה את האדמה, ואל-המות המייבש ומשמיד את הצמח החי. היו בפולחן הבעלים יסודות חושניים חזקים - שכרות וזנות-פולחנית, זבחי מתים וחגי-טבע. כל האמונה בה' הועמדה בסכנה רבה. עוד מעט והמאמינים בה' ירדו למצב של מיעוט בתוך העם. הפולחן הפוליתיאיסטי יכול היה להסכים גם למצב שה' והבעל כאחד הם אלוהים. הסינקריטיזם הוא אחד מן הקוים הבולטים שלפיו ניסו להסביר את תופעות היקום. אבל אליהו וסיעתו קנאו לה' ודרשו הכרעה ברורה, שרק ה' הוא האלוהים ואין עמו אל נכר. ואמנם נעצרה ונבלמה על הכרמל עבודת הבעל בישראל וכל העם הכריז ממקום נישא ומרומם זה : "וירא כל העם ויאמרו : ה' הוא האלהים." היה זה המאורע ההיסטורי החשוב ביותר שאירע לאבותינו בתקופת התנ"ך בהר-הכרמל, שרושמי הדורות ראו לנכון להכניסו בספר הספרים.

בתוך: כרמלית, תשט"ז-תשי"ז, עמ' ‎1-11.

[‎1] על דת כנען הופיעו מחקרים חשובים של פרופ' מ, ד. קאסוטו : "האלה ענת", תשי"ג; הערכים אגרית, בעל וכו' באנציקלופדיה מקראית. ראה גם : ,‎Albright .F .W

‎Archaeology and the religion of Israel 1953, pp. 71-94 ; Theodor H. Gaster, The religion of the Canaanites, in "Forgotten Religions," edited by Vergilius Ferm, 1950, pp. 114-143.

השוה גם : ‎1949 ,Literature Ugaritic ,Gordon .H Cyrus. גורדון חולק על הדעה המקובלת, שהאל בעל היה "מת" כל קיץ, לדעתו מסופר בשירת אוגרית רק על מקרה חד-פעמי של מות בעל ותחיתו. אולם גם הוא מודה שהאל בעל הוא ביסודו אל-פריון. [‎2] החוקר ההולנדי ‎Obbink .Th .H עמד לראשונה על תפקיד זה של עגל הזהב במאמרו שפורסם ב-.‎Wissen alttestamentliche die fur Zeitschrift (ZAW=) 11. 264 .p ,1929 ,schaft. רבי יהודה הלוי בכוזרי א', צ"ז התקרב להבנת מהותו של העגל הרבה יותר מאשר חוקרים מודרניים מאות בשנים אחריו. מענין שהרד"ק להושע ח', עמד על המיוחד שבפולחן העגל בישראל, דבר שנתאשר ע"י המחקר הארכיולוגי המודרני. היה זה פולחן "ישראלי" מיוחד, כי לא נראה כדוגמתו אצל יתר העמים, הללו עבדו לבעל-הדד הרוכב על העגל, ואילו בישראל נתפס העגל גם אצל עובדיו כמרכבה לאל בלתי נראה, שאין לו צורה ודמות. [‎3] ראה "תולדות האמונה הישראלית" כרך א' ספר ב'. פרופ' קויפמן סיכם את משנתו בערך "דת-ישראל" באנציקלופדיה מקראית, בקביעת הנוסחא המתונה שלי סמכתי בין השאר על ירמיהו ה', ד-ה, המניח שצריכה להיות הבחנה בידיעת משפט ה' בין "הגדולים" לבין פשוטי העם "הדלים". הסיפור על אמונתם הסינקריטיסטית של הגוים שנושבו בשומרון (מל"ב, י"ז) מראה שבחיי הדת המעשיים נתונה עיקר ההתענינות לפרקטיקה הפולחנית ולא לענינים עיוניים. במצרים ובבבל כאחד היו הבדלים בולטים בין הדת הרשמית ובין הפולחנים הפופולריים. [‎4] ראה אנציקלופדיה מקראית ערך "בראשית". דעה קרובה לזו, אם כי מנקודת-מבט אחרת הביע ‎alten Geschichte im und Mythos ,Glaube ,hempel .J 109--167 .pp ,1953 ,ZAW ,Testament.

[‎5] "האלה ענת", עמוד ‎40. [6] גם חבקוק ב', י"ט מדבר על הריטואלים של הקצת פסלי האלים : "הוי אומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם הוא יורה הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו". ראה על הריטואלים של הקצת פסלי אלים במצרים : -‎Reli Die ,Erman Adolf .ff 173 .pp ,1934 ,Agypter der gion על ריטואלים דומים בבבל ראה : ‎Forgotten" in ,Religion Babylonian-Assyro ,Oppenheim Leo .A 73-77. .pp "Religions. על הקמת-האל בבוקר בפולחן הכנענים ראה להלן במאמרו של ‎Galling. בספר שמות ו', ט"ו; ח' ט"ז נרמז על פעולה של פרעה השכם בבוקר "הנה יוצא המימה". מסתבר שזה קשור עם טבילת השחרית ב"בית השחרית". ראה על פולחן זה : -‎an of religion The ,Mercer .B .A .S 347 .p ,1949 ,Egypt cient. על מעשה-נסים של ,,שיח ושיג" של פסל-אלים שסיפרו עובדי אלילים, ראה : ‎1940 ,Images Holy ,Bevan Edwyn [7] ראה : ‎1-31.pp ,1939 ,ZAW ,Jahwe und Samem Baal ,Eissfeldt Otto. לא הגיע לידי מחקרו של אייספלד ‎1953 ,Karmel Gott Der. על הבעל הכנעני ויחסו להדד (אדד) המיסופוטמי ראה : ‎Ras the in Baal ,Kapelrud .S Arvid Yona-.Avi .M ; .f 50 .p ,1952 Copenhagen ,texts Shamra Exploration Israel ,Baalbek of God the and Carmel Mount 118-124 .pp ,1952 ,Journal. רשימה מפורטת של עשרות האלים בשם "בעל" המופיעים באזור זה נמצאת ב- ‎Christentum und Antike fur Reallexikon.

[‎8] ראה בקומנטר למלכים של (‎1951) Montgomery .A .J פירוט דעות חוקרים שונים בענין זה, המחקר המפורט על הזיהוי של בעל-הכרמל עם מלקרת כתב -‎Bul ,Karmel mont le sur Baal de Prophetes Les ,Vaux De .R .ff 7 .ע ,‎1941 ,Beyrouth de Musee letin du. מחקר זה לא הגיע לידי ואני מכיר את תכנו ע"פ המאמר של גללינג בהערה הבאה.

[‎9] ראה : ‎Schriften Kleine ,Karmel dem auf Gottesurteil Das ,Alt .A 135-149. .pp ,1953 ,II ,Israel Volkes des Geschichte zur אלט סבור שמזבח לה' שנמצא על הכרמל הוקם בימי דוד, ורק אז התפשט בפועל שלטון ישראל על הכרמל, הוא מציין גם ספרות עשירה על בעית זיהויו המודרני של המקום ; ‎der ichtLlng[ die und Karmel Gott Der ,Galling Kurt ,1953 "Testament Altes und Geschichte" in ,Gotter fremden 105-128. .pp

[‎10] ראה אבי-יונה, שם.

[‎11] מן הראוי להעיר שהזיהוי המודרני של מקום מריבה עתיק זה על הכרמל הוא בעיה קשה מאד המצריכה מחקר מיוחד, ואינני דן כאן בענין זה.