רבי קלונימוס קלמיש שפירא

ר’ קלונימוס קלמן שפירא, נולד בבוקר שבת, פרשת פנחס, י”ד בתמוז תרמ”ט, 13 ליולי 1889, לאביו ר’ אלימלך שפירא, האדמו”ר מגרודזיסק (1892-1824), ולאמו הרבנית חנה ברכה שטרנפלד (1939-1862), בתו של האדמו”ר ר’ חיים שמואל מחנצ’ין. לפני הגיעו לגיל שלוש שנים נפטר עליו אביו, ובגיל חמש עשרה הוא נלקח תחת חסותו של ר’ משה ירחמיאל הופשטיין, האדמו”ר מקוז’ניץ (1909-1860). בהיות הנער קלונימוס כבן שש עשרה, הפך האדמו”ר מקוז’ניץ גם לחותנו לאחר שהשיא לו את בתו רחל חיה מרים.

ב-1913 בגיל עשרים וארבע מונה לרבה של העיירה פיאסצנה (בפולנית Piaseczno וביידיש פּיאַסעצנע) הסמוכה לוורשה. ב-1917 לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה והמשיך לבקר בפיאסצנה לתקופות קצרות. ב-1923 הקים בוורשה את ישיבת ‘דעת משה’ על שם חותנו ר’ ירחמיאל משה, שהייתה הישיבה החסידית הגדולה ביותר בוורשה ומנתה בשנות השלושים כשלוש מאות תלמידים.

האדמו”ר היה חבר באגודת ישראל שכונתה בפולין ‘אגודת שלומי אמוני ישראל’. עם זאת, הוא השתייך לקו הארץ-ישראלי של אגודת ישראל ותמך ביסוד ישובים חרדיים בארץ ישראל. בהשפעת אחיו רבי ישעיה שפירא, ‘האדמו”ר החלוץ’, שהיה חבר בתנועה ‘המזרחי’ וממייסדי ‘הפועל המזרחי’, קנה אדמות בכפר אתא, ולא היה מוכן למכור אותן בשל קשיים כלכליים ובפיו דברי שבח וגדולה על ארץ ישראל.

חסידות פיאסצנה מצטיירת, על פי כתבות עיתונות בנות הזמן, כחסידות למדנית ‘אינטליגנטית ומודרנית’. האדמו”ר עצמו התנהל באופן על-פוליטי ועל-מגזרי, דבר המתבטא הן בתלמידים שונים ומגוונים שרכש לו עם השנים והן בקשריו הטובים עם יהודים בעלי השקפות שונות ואף רחוקות משלו.

במשך חייו, האדמו”ר פרסם ספר אחד, חובת התלמידים שיצא לאור בוורשה בשנת תרצ”ב (1932). לספר נוספו: מאמר חינוכי בפתיחתו בשם ‘שיח עם המלמדים ואבות הבנים’ ובנספחו שלשה מאמרים (‘איך להגות בספרי חסידות’; ‘תורה תפילה ושירה לד’ ‘; ‘קצת מעניני שבת קודש’). בנוסף, הוציא חוברת בשם ‘בני מחשבה טובה’ שהוקלדה במכונת כתיבה, שוכפלה במספר גיליונות בודדים וחולקה לתלמידיו המובחרים. אוסף חלק מדרשותיו של האדמו”ר על פרשות השבוע ועל המועדים אשר ניתנו בשנים תרפ”ה-תרצ”ח (1938-1925) יצא לאור בשם ‘דרך המלך’. שאר ספריו ‘הכשרת האברכים’, ‘מבוא השערים’, יומנו האישי ‘צו וזירוז’ והדרשות שדרש בזמן השואה התגלו בדצמבר 1950 למניינם, בכדי החלב שהטמינו חברי הארכיון המחתרתי ‘עונג שבת’ בראשותו של עמנואל רינגלבלום. הדרשות מזמן השואה יצאו לאור לראשונה בשנת תש”ך (1960) בשם ‘אש קודש’ ולאחר מכן בשנת תשע”ז (2017) במהדורה מדעית בשם ‘דרשות משנות הזעם’.  

עוד בימי חייו של האדמו”ר מפיאסצנה, בעקבות פרסום ספרו חובת התלמידים – זוהתה ייחודה של משנתו החינוכית. הלל צייטלין כינה אותו בביקורת שכתב על ספר זה – ‘אדמו”ר – אמן פדגוג’, וכתב כי ‘דבר גדול אחד חידש מחברנו בלימוד החסידות האמורה. כי הוא הכניס בה סדר ומתודה ופתח אליה מבוא מן הפסיכולוגיא ומן הפדגוגיא העיונית והמעשית’. תובנות פסיכולוגיות ופדגוגית עם קשב למציאות המודרנית והתאמת דרכי החינוך למצבים משתנים, הפכו את האדמו”ר לאישיות ייחודית שהקדימה את זמנה בעולם החסידי.

בתקופת מלחמת העולם השנייה שהה האדמו”ר בביתו ברחוב דז’ילנה (Dzielna) 5. ביום כיפור תש”א, 12 באוקטובר 1940 הודיעו הגרמנים על חיוב היהודים לעבור לתחום מסוים של העיר ורשה שכונה על ידם ‘הרובע היהודי’, וב-16 בנובמבר נסגר הגטו. ביתו של האדמו”ר היה בתחום זה ולכן לא היה צריך לעזוב ולעקור ממקומו. שם, כנראה, נשא דרשותיו והעלן על הכתב, החל מראשית שנת ת”ש, עת פלישת הגרמנים לפולין ובשעת המצור על העיר ורשה ועד לחודש אב תש”ב, זמן ‘האקציה הגדולה’. תלמידיו מספרים כי היו לו מספר הזדמנויות לצאת מהגטו, ואולם הוא סירב ‘בהצהירו כי לא על הדעת שיציל את נפשו וישאיר את אחיו לאנחות’. כתבה עיתונאית משנת 1940 דיווחה כי ארגון הג’וינט האמריקאי רצה להנפיק לאדמו”ר אשרת יציאה מפולין ואולם הוא סרב באמרו: ‘לא אפקיר את חסידי בזמן כה קשה’. לאחר מרד גטו ורשה, באפריל 1943, גורש האדמו”ר עם היהודים שנותרו בחיים למחנה הריכוז טרווניקי, ליד לובלין. האדמו”ר נרצח כנראה בתאריך ה בחשוון תש”ד (3 בנובמבר 1943), יחד עם שאר יהודי המחנה, במסגרת מבצע  Erntefest שערך האס אס.