תוכן העניינים:

א. מבוא:

‎1. מטרות ועקרונות בעבודה

‎2. גבולות העבודה

ב.

‎1. הצגת הבעיה

‎2. גישות המפרשים בזיהוי הפרק / מבנה הפרק

(א) ירושלמי

(ב) רש"י

(ג) רד"ק

(ד) ראב"ע

(ה) ר"י מטראני

(ו) אברבנאל

(ז) מלבי"ם

(ח) דעת מקרא

(ט) תרגום

ג. ניתוח הפסוקים והפרטים בפרק

ד. מהות חטא הירידה למצרים במפרשים

ה. הצעת שיטתנו בפרק:

‎1. הקדמה

‎2. הרקע ההיסטורי

‎3. כתובת הנבואה

‎4. מבנה הפרק וחלוקתו עפ"י הצעתנו

‎5. ניתוח הפרק והפסוקים (עפ"י הצעתנו)

ו. מה חשב חזקיהו

ז. איסור השיבה למצרים בתורה

ח. פרק ל' מול פרק ל"א

ביבליוגרפיה

נספח דידקטי

מבוא:

‎1. מטרות ועקרונות בעבודה:

עבודה זו מנסה להציג דרך של ניתוח מעמיק בפרק תנ"ך, שהוא יחסית בעייתי - הן בשל מורכבותו העניינית, והן בשל אנונימיות הכתובת / הכתובות אליהן מופנית הנבואה, כאשר ביסוד העבודה הונחו שתי הנחות טרומיות:

א. המצע הבסיסי הוא הטקסט המקראי, וכל תיזה שתעלה תצטרך להתמודד ולהימדד ביחס לטקסט והקשרו.

ב. מציאת הקשר היסטורי ספציפי בו נאמרה כל נבואה ונבואה הוא מפתח מרכזי, חשוב ובסיסי בהבנת נבואות, וכך מתוך בסיס זה יש לרדת לפרטים "הקטנים", לבצע השוואות למקומות אחרים וכדו'...

ביסוד גישה זו הנחה, בעקבות שיעוריו של ר"י בן-נון, שמציאת הקשר היסטורי הכרחית הן טכנית, הן עקרונית והן דידקטית:

טכנית - כי פעמים רבות קשה להבין ביטויים מסוימים או למצוא את מבנה הנבואה, וכל-שכן קשה להבין בבהירות את מסר הנבואה ללא ידיעת ההקשר בו נאמרה.

עקרונית - כי "נבואה שנכתבה - נצרכה לדורות", ואם נרצה למצוא את המסר בנביאים למצב ספציפי כלשהו שלנו, עלינו למצוא תחילה את הסיטואציה הספציפית בה נאמרה כל נבואה.

דידקטית - לימוד נבואות ללא ידיעת הרקע השונה לכל אחת ואחת, עלול ליצור הרגשה שהנבואות השונות עשירות ומגוונות אולי בסגנונן אך ח"ו מונוטוניות ומנוונות בתוכנן הרעיוני, וכלן היינו-הך : העם חטא, והנביא אומר שהם יענשו... והסכנה החינוכית (ואולי גם האמונית) ברורה.

פועל יוצא מהנ"ל בעבודה זו יהיה סדר הצגת הדברים ובנייתם:

בשלב הראשון - ננסה להציג גישות שונות במפרשים לגבי ההקשר ההיסטורי, הכתובת אליה מופנה כל חלק בנבואה, וממילא את החלוקה ליחידות השונות במבנה הנבואה.

מתוך כך, נרד ל"פיצוח אפור" של הפרטים הקטנים בעזרת המפרשים השונים, חדשים גם ישנים.

בשלב השני - נציג את הצעתנו לזיהוי הפרק היסטורית, ננסה להתוות בו קו ברור (שיהווה גם חוט שידרה לכל המשך העבודה), ובעקבות כך , נציג את מבנה הנבואה, וכן הבנה שונה בחלק מהמינוחים הלשוניים והרעיוניים שעולים מהצעתנו.

כמו כן, נתייחס להתרחשות ההיסטורית שעומדת ברקע הפרק ותקופתו בעזרת מקורות מקראיים וחוץ-מקראיים.

בד בבד לנ"ל תעשה עבודת "רוחב" - ביסוס הרעיון המרכזי ממקורות אחרים והצגתו כקו שיטתי עקרוני ששורשו בתורה, וכן השוואת פרקנו למקבילות רעיוניות בנביאים אחרים ובישעיהו עצמו.

כנספח הדידקטי , בסוף העבודה, ננסה להציע דרך לא שגרתית ללימוד הנושא, שמחד תעורר עניין וסקרנות ומאידך תתן תמונה ברורה ושיטתית.

גבולות העבודה:

הפרק שנבחר - פרק ל', בעצם שייך ליחידת הפרקים ל - ל"ג (או ל - ל"ב תלוי בהבנת פרק ל"ג), אך, בכדי למנוע אריכות עצומה ומכבידה, תתרכז העבודה בפרק ל' בלבד מבחינת הניתוח העמוק וה"אפור" - א"כ בשל הקבלתו הגדולה לפרקים ל"א - ל"ב, נצטרך להידרש לפעמים לפרקים אלו לצורך הפרשנות המקומית בפרק ל', ובוודאי לצורך ההיבט הרעיוני המרכזי בעבודה.

‎1. הצגת הבעיה:

פרקים אלו מיועדים לכתובת של "בנים סוררים", "היורדים מצרים לעזרה" - אך חסרה לנו במבט ראשון נקודת אחיזה היסטורית ברורה לגבי:

א. מתי נאמרה הנבואה - והאם זו נבואה מצוטטת מהעבר / נאמרת להווה / לעתיד?

ב. למי נאמרה הנבואה - לאפרים / ליהודה / לסיעה מסויימת בעם ?

המידע העובדתי שיש בפרק ועשוי לשמש נקודת אחיזה הוא:

א) ירידה למצרים לעזרה (ל', ב / ל"א, א) - ומבחינת המידע שיש לנו על ירידה למצרים זה יכול להתקשר ל - ‎3 תקופות:

(‎1) שלמה - סוחריו מייבאים ממצרים סוסים (מלכ"ב י', כו-כט / דבהי"ב ט', כה-כח). אך זיהוי היסטורי זה רחוק מלהיות סביר, גם אם נסכים שיש מקרים לא מעטים שנביא מצטט נבואה מהעבר (למשל: ישעיהו ט"ז, יג-יד), כי אצל שלמה המצב הפוך, הוא בעצם האמפרטור "המושל בכל המלכים מן הנהר ועד ארץ פלישתים ועד גבול מצרים" (דבהי"ב ט', כו) בנוסף ההקשר לממלכת אשור (וכדלהלן) לא קשור כאן.

(‎2) הושע בן אלה - מורד באשור של שלמנאסר תוך ביטחון על סוא המצרי, וכמסופר במלכ"ב י"ז, ד: "וימצא מלך אשור בהושע קשר, אשר שלח מלאכים אצל סוא מלך מצרים ולא העלה מנחה למלך אשור כשנה בשנה וכו'", ובעקבות זה מתרחש חורבן שומרון וגלות עשרת השבטים (שם). אמנם, תקופה זו מקבילה לתקופת חזקיהו וזה מתאים גם לסדר הכרונולוגי בנבואת ישעיהו (אם אכן יש סדר כרונולוגי - ואכמ"ל בדיון רציני זה). אך מאידך, קשה עובדת חיסרון כתובת ברורה שאכן המדובר באפרים - כי ישעיהו הוא נביא יהודאי מובהק - וכאשר ניבא לאחרים צוין הדבר במפורש בכותרת נבואתו (וראה פרק כ"ח). וכן קשה ההקשר של הנבואה ליושבי ירושלים (ל, יט / לא, ד-ה) ולמפלת אשור שנראית קשורה למפלתו בירושלים (וכדלהלן).

(‎3) ימי צדקיהו - ירידת העם מצרימה בעקבות רצח גדליהו בן אחיקם, למרות אזהרות ירמיהו (ראה ירמיהו מ"א-מ"ג), ומטרתם שם באמת למצוא מקלט מפני זעם האשורים. לכאורה זה מתאים לנבואה שלנו "לעוז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים" (ל', ב). וכן אולי מתאים האיום של ישעיהו: "והיה לכם מעוז פרעה לבושת והחסות בצל מצרים לכלימה", כמקבילה לדברי ירמיהו: "...אם אתם שום תשימון פניכם לבוא מצרים ובאתם לגור שם, והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה, שם תשיג אתכם בארץ מצרים והרעב...שם ידבק אחריכם מצרים וכו'..." (ירמיהו מ"ב, ז-כב).

אך זיהוי זה קשה ממס' בחינות:

‎1. יש כאן נבואה לעתיד הרחוק מאוד, דבר שיתכן אך מאוד מוזר.

‎2. אצל ירמיהו בקשת העזרה היא של מקלט פיזי פסיבי, ואילו אצלנו בישעיהו זו בקשת עזרה צבאית אקטיבית (ראה: ל', טו-טז / ל"א, א-ג).

‎3. ההקשר לירושלים הנמצאת במצור ולמפלת אשור - קשה מאוד לזיהוי עם תקופת ירמיהו ונבוכדנצר הבבלי.

ב) עובדה שניה בפרקנו: המצב בארץ קשה מאוד (ל, יז), ירושלים במצור (ל"א, ד-ה), ובעקבות כך אשור מוכה מכה קשה (ל', לא / ל"א, ח) ונופל "בחרב לא איש" (ל"א, ה) וחיתוך העניין עם המסופר במלכ"ב י"ט / ישעיהו ל"ו / דבהי"ב ל"ב, נותן סבירות גבוהה שמדובר כאן במפלת סנחריב בימי חזקיהו, אך עובדות אלו באופן טבעי מבקשות לקשור את הפרק לתקופת חזקיהו, אך הבעיה שלא מצאנו עדות של מלכים / דבה"י על בקשות עזרה ממצרים (חוץ מהמקומות לעיל = הושע בן אלה וחזקהו).

ואם נסכם את הבעיה בלשונו של הרד"ק (ל', א) : "הנה אמר בתחילת הספר שישעיהו ניבא בימי עוזיהו יותם ואחז - ולא ראינו במלכים אלה שביקשו עזרה ממצרים כמו שאמר באלו הפרשיות והוכיחום בזה. ואם נאמר כי נתנבא על דור צדקיהו שהיה אחריו, נאמר עליהם אוי שישלחו למצרים לעזרה וכן עשו - ולא יראה כן לעניין הפרשיות, שהוא אומר אחרי כן בתשועה שנעשית בימי חזקיהו.

גישות המפרשים בזיהוי הפרק / מבנה הפרק:

להלן יוצגו הגישות השונות במפרשים לזיהוי הכתובת / הכתובות אליה מופנית הנבואה, ובעקבות כל גישה נציג את המבנה הסכמאטי הכללי של יחידות הפרק.

הערה: הצעתנו לזיהוי הפרק לא תוצג בשלב זה (וכן מפרשים שקרובים להצעתנו), ומבחינת הסדר המתודי העדפתי להביאה רק בהמשך העבודה לאחר שנחקור בפרק לפרטיו ה"קטנים" (והעדפה זו נובעת מכך שלחלק מהפרטים בפרק משמעות שונה מהמוצע במפרשים לאור הצעתנו - וכדאי להציג קודם את השיטות האחרות כולל פיצוח הפסוקים הבודדים לשיטתם ואח"כ לעבור לדרך המוצעת בעבודה זו ולפירוש הפסוקים על פיה).

(א) ירושלמי סוכה (פ"ה הלכה א'):

"תני רשב"י : בג' מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב לארץ מצרים... ובשלושתן חזרו, ובשלושתן נפלו. אחת בימי סנחריב מלך אשור - שנאמר: "הוי היורדים מצרים לעזרה". מה כתיב בתריה: "ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר וגו'..." - בפשטות מזוהה פרקנו עם חזקיהו - אך אין בירושלמי פירוט מעבר לזה, ומכיוון שברצוני ללכת בגישה זו בהמשך העבודה, להרחיב בה ולבססה - לא אפרט בשיטת רשב"י כאן, והבאתה כאן כרגע מטרתה לאפשר העלאת קושיות על מספר מפרשים.

(ב) שיטת רש"י:

העיקרון כללי, פרקים ל - ל"ב לפי פירוש רש"י באים להעמיד זה מול זה את הושע בן אלה וישראל מול חזקיהו ויהודה:

רש"י פותח את פרק ל' בזיהוי הושע בן אלה השולח לסוא מלך מצרים (פרש"י פס' ב) - ובהקשר זה מסביר השלכות צעד זה בעיני הנבואה עד פס' ז.

גם את עניין "בוא כתבה על לוח אתם...כי עם מרי הוא וכו'..: (=פס' ח והלאה) מזהה רש"י עם ישראל (ראה פרש"י לפס' ט) והעניין קשור על פי זאת בבירור עד פס' י"ד. פס' ט"ו - בשובה ונחת תוושעון וכו', זו אלטרנטיבה שמציע הנביא מתייחסת ברש"י בבירור לעשרת השבטים, וגם פסוקים י"ט-כ"ב מתייחסים לישראל (עיין רש"י פס' כ' - שבמפורש קושר זאת לישראל עפ"י עמוס ו'). ממילא נראה, שאין טעם לנתק את פס' כ"ג-כ"ו מהקשר זה, ואם פס' כ"ה: "ביום הרג רב", שלכאורה אפשר היה לפרשו על מפלת סנחריב, נצטרך לפרשו על העתיד הרחוק - או באמת על מפלת סנחריב בירושלים, אך בהקשר השלכות מעשיות מעשיות לעשרת השבטים.

לעומת זאת עובר רש"י בפס' כ"ז לדון בסנחריב ומפלתו, וטענתי, שלפי רש"י רוצה הנביא להנגיד את גישת ישראל ותוצאותיה ומפלתו של חזקיהו ותוצאותיה=ישועה מהירה וניסית, ובמפורש עולים הדברים בפרש"י (לב,ב): "והיה איש - הגיבור ביראת הקב"ה, הוא חזקיהו, יהיה לישראל 'כמחבוא רוח' - כמחסה סלע שנחבאים בו מפני רוח ונסתרים שם מפני חורב, וכן יבטחו בו הנותרים מי' השבטים" [+ ורש"י גם מעמיד את חזקיהו כאנטיתזה בהתנהגותו ותוצאות התנהגות זו לאחז אביו" (לב,א), ובהקשר הרחב להושע בן אלה ברור שחזקיהו מנוגד כאן להושע בן אלה. ויתכן, שהנגדה זו מטרתה לעודד את חזקיהו, כי הרי שונה הוא מאפרים.

מבנה הפרק לפירוש רש"י:

(‎1) ל', א-כ"ו: נבואה להושע בן אלה ששלח למצרים לעזרה - ובחלוקת משנה:

‎1. א-ז: המשלחת למצרים - וסופם לכלימה.

‎2. ח-י"ד: החלפת נביאי ה' בנביאי שקר ובמצרים - לכן יענשו.

‎3. ט"ו-י"ח: דחיית האלטרנטיבה (בשובה ונחת) גוררת דחיית תשועתם- אך כי:

‎4. י"ט-כ"ו: ישראל יחזרו לשמוע בקול ה' ויוושעו.

(‎2) כ"ז - ל"ג : מכת ה' בסנחריב=חזקיהו

(‎3) ל"א, א-ג: נבואה נוספת להושע בן אלה השולח לסוא והתוצאה: "וקם על בית מרעים וכו'..." - רש"י: עשרת השבטים.

(‎4) ד - ט: הוושעות יהודה מסנחריב.

(‎5) ל"ב א - ז: חזקיהו גיבור יראת ה' ימלוך גם על שארית י' השבטים.

הבעיות בשיטת רש"י:

מכוון שהניתוח הכללי של הבעיות בפרק הביא את התלבטויות השונות - נביא כאן בקצרה את נקודות התורפה בפירוש רש"י.

(‎1) ישעיהו ניבא על "יהודה וירושלים" (ובנבואות אחרות יש ציון מפורש).

(‎2) הקשר הנבואה נראה צמוד למצור סנחריב = כ- ‎8 שנים לאחר חורבן שומרון (מלכ"ב י"ח, י - יג), (א"כ אפשר לתרץ שיש כאן אזכור מהעבר במטרה להעמיד את חזקיהו באור הפוך ולעודדו).

(‎3) דברי רבשקה: "אמרו נא לחזקיהו...עתה על מי בטחת כי מרדת בי...על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים וכו'" (ישעיהו ל"ו, ד-ו), וזו קושיה חזקה מאוד (וכפי שיוכח בהמשך העבודה, רבשקה היה ב"עניינים" במתרחש ביהודה, ובצורה עמוקה).

הערה: הבנת הירושלמי שירדו בימי חזקיהו לכאורה, גם היא מנוגדת לפירוש רש"י, אך לא הובאה כקושיא, כי בהחלט לגיטימי שמפרש יסביר את המקרא ויבין את הכתובים בצורה שונה מרשב"י, בתנאי שפירושו עומד במבחן הטקסט והקשרו. וקושיתנו - על בסיס עמידה במבחן הטקסט.

(ג) שיטת הרד"ק:

זיהוי כתובת הפרק (פס' א):

(‎1) הוו"א: בימי צדקיהו - נראה שהוו"א זו מקורה בעובדה ההיסטורית שיש לנו מימ צדקיהו שירדו למצרים והיתה עליהם ביקורת. (נראה גם, שהאפשרות של הושע בן אלה לא הועלתה, אפילו לא כהוו"א ברד"ק, מכיוון שהוא מראש מניח שהנבואה היא ליהודה ולא יתכן שהיא לישראל). רד"ק דוחה הוו"א זו מהקשר הפרקים = התשועה מצבא אשור שהיא בעליל מימי חזקיהו.

(‎2) נבואה שנאמרה לאחז - ותוך הבטחת מהפך בעתיד בימי חזקיהו.

(‎3) נבואה שכולה מימי חזקיהו - אלא שהיא מתייחסת לשתי סיעות בעם: שרי יהודה = "הבנים הסוררים", לעומת חזקיהו = "הסיעה הטובה". ובעוד שהסיעה האחת "מסבכת" את העם ותביא לאובדן הרשעים בעם, הרי שהשנייה תחלץ את העם ותציל את הצדיקים זיהוי זה הוא הנראה כעדיף בעיני הרד"ק, ואכן הוא ממשיך בזיהוי זה לאורך פירושו, בהמשך.

חלוקת הפרק:

באופן כללי הרד"ק מחלק את הפרק (בחלוקה ראשית ומשנית):

א) פס' א - י": הסיעה הרעה בימי חזקיהו מבקשת סיוע ממצרים - ותגובת הנביא.

ב) פס' י"ח - ל"ג: הסיעה הטובה = חזקיהו. ובחלוקה משנית:

‎1. י"ח- כ"ו: יציאה מהמיצר = פריחה כלכלית (יח - כ + כג - כו), ופריחה רוחנית (כ - כב).

‎2. כ"ז - ל"ג: המגפה במחנה אשור (בזכות ה"טובים").

לגבי המעבר שהוא אכן בפס' י"ח - ראה רד"ק לפס' י"ח: "על דורו של חזקיהו ועל הרעים שבהם, שמבקשים עזר ממצרים, אמר עד הפסוק הזה, והפסוד הזה - כנגד הטובים, חזקיהו וסיעתו".

הערה: באופן דומה מסביר הרד"ק גם את הפרקים הבאים (למשל: ל"א, א-ג - הסיעה הרעה ומפלתה, לעומת: פס' ד-ט = הסיעה הטובה וישועתה).

ביסוסים לשיטת הרד"ק:

א) מצאנו בסיעות ביהודה שמשכו לכיוונים שונים. הדבר מצוי כבר בימי אחז (ראה פרקים ז - י, ואת מורכבות פרקים אלו ניתן להסביר יחסית יפה, אם מצליחים לזהות את הסיעות השונות). אך גם אצל חזקיהו מוצאים שתי סיעות, פרק כ"ב - שבנא אשר על הבית מול אליקים בן חלקיה (וראה מלכ"ב י"ח, ששם אליקים הוא על הבית, ומסתבר שבעקבות נבואת ישעיהו, הוחלף שבנא באליקים).

ב) ההתייחסות לחזקיהו, הן במלכים והן בדבה"י חיובית וללא רבב, ותוך הדגשה "בה' ישראל בטח (משמע ולא בברית עם מצרים), ואחריו לא היה כמוהו בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו, וידבק בה' לא סר מאחריו, וישמור מצוותיו אשר ציווה ה' את משה".

בעיות לרד"ק:

א) בהמשך העבודה, תוך כדי נסיון לאשש את הצעתנו ננסה לאשש את הוכחת ההתייחסות החיובית המוחלטת לחזקיהו במלכים / דבה""י.

ב) דברי רבשקה, שהובאו לעיל - ומהם עולה בפירוש, שחזקיהו ניסה לכרות ברית עם מצרים. (בהמשך העבודה נוכיח שרבשקה התמצא בנבכי הסיעות והפוליטיקה הישראלית, ולא התבלבל ה=בין חזקיהו לבין סיעה אחרת, ובנוסך ננסה להוכיח שמהלך פוליטי בין לאומי של כריתת ברית לא יתכן שנעשה ע"י אופוזיציה לשלטון המרכזי ודרכו).

(ד) שיטת ראב"ע:

[הערה: כרונולוגית וודאי ראוי היה להביא את ראב"ע לפני רד"ק, אך עניינית הוקדם הרד"ק בגלל התייחסותו הרחבה לנושא דנן].

ראב"ע אף הוא מדבר על שתי סיעות בירושלים - ובהוספה אחת על הנ"ל, שבאופוזיציה לחזקיהו הוא מזהה גם חלק משרי העם (ראה פס' ד': "שהיו משלחים אפילו שריהם למצרים אולי יושיעו ירושלים מכף מלך אשור"), לעומת חזקיהו ושריו (פס' כ': "מוריך-בדרכך הישרה, והם חזקיהו ושריו), והנביא מבטיחם ש"ינצח מי שישב בה ולא ירד" (=ראב"ע בפס' ז), לעומת היורדים מצרימה, ששם במצרים ימותו (ראה ראב"ע ל"א, א).

(ה) רבנו ישעיה מטראני:

כרש"י = השוואה בין הושע בן אלה (ראה לא, א / ל, א) לבין חזקיהו וסיעתו שהיו צדיקים ולא נמסרו ביד סנחריב.

(ו) אברבנאל:

שיטתו מעניינת - כל הנבואה נאמרה להושע בן אלה ואפרים (ראה פס' א). והיא נאמרה קודם חורבן שומרון (פס' י"ח), ולשם הוכחת דבריו הביא הנביא לאפרים והושע בן אלה דוגמא מחזקיהו ויהודה - מה יהיה צפוי לאלו שהולכים בדרך הישר ,והדוגמא הובאה לדחוף את אפרים לשוב בתשובה (ראה פס' י"ט).

והקטע כ"ו - סוף הפרק הוא "נספח", אגב אזכור הישועה לירושלים: "לפי שזכר הנביא שירחם השי"ת, על עם ציון ויושבי ירושלים בבוא עליהם סנחריב ושירבה אורם ושמחתם, זכר איך יהיה זה וכו'...", כלומר, אגב האמירה הכללית על ירושלים, חזר הנביא לאחר נבואתו לאפרים והרחיב בפרטי ישועת ירושלים.

חלוקת הפרק:

תשתנה במעט לפי האברבנאל - ובאופן כללי:

‎1) א - י"ח: נבואה להושע בן אלה.

‎2) י"ט - אמצע כ"ו: הוכחה לאפרים ממה שעתיד לקרות לחזקיהו.

‎3) חצי כ"ו ("ביום חבוש ה'...וכו' ") : נחמה מוסתרת לשומרון - יתנחמו במפלת סנחריב.

‎4) כ"ז - ל"ג: נספח לנבואה - פירוט אופן ישועת ירושלים וסנחריב.

(ז) מלבי"ם:

לפיו הנבואה מעמתת את "שבט אפרים החטאים והרעים" שקראו למצרים לעזרה (ראה ל"א, ב), עם "עם חזקיהו" (פס' י"ט), כאשר מוקד הטענה הוא לעם אפרים "שלא אביתם לשמוע לישב בשובה ונחת ולא לעשות מאומה" לעומת "עם חזקיהו" - "אשר שב בשובה ונחת כדבר ה' ולא יסמוך על עזרת מצרים" (ראה פס' י"ט).

ולפירושו, הנבואה כולה לאפרים, והנביא הביא להם כניגוד את יהודה ומה שקרה להם , אך בשונה מהאברבנאל שבו ההשוואה ליהודה מטרתה להיות חיזוק ועידוד לעם ללכת בדרך הבטחון על ה', אצל המלבי"ם, מוקד העניין בנימה של תוכחה ( - משהו מעין: "אתם אבודים, וב"ה שיש לנו את עם חזקיהו ששומעים בקול ה'...").

(ח) דעת מקרא:

מזהה את כל הנבואה עם חזקיהו. זו הדרך בעיקרון שנציע בהמשך (- אך עם הבדל משמעותי לגבי מהות נחטאים), ונביא כאן רק את חלוקת "דעת מקרא" כיוון שחלוקתנו תהיה שונה:

‎1) א - ז: תוכחה למבקשים עזרת מצרים.

‎2) ח - י"ז: תוכחה כתובה לחולקים על דברי הנביא.

‎3) י"ח - כ"ו: דברי נחמה לישראל.

‎4) כ"ז - ל"ג: מפלת אשור.

הערה: ב"דעת מקרא" חסר הסבר מה יגרום למעבר ממצב התוכחה והצרה, למצב הנחמה והישועה (- ממה שבע המעבר בין פס' י"ז לפס' י"ח). בדרך הצעתנו להלן ננסה לתת הסבר וסיבה לשינוי במצב - מתוך הטקסט עצמו.

(ט) התרגום:

אין בתרגום שום זיהוי או רמז כלשהו ביחס לזיהוי, אך מבחינת המבנה יש בו שינוי משמעותי: בפס' כ': "ונתן לכם ה' לחם צר ומים לחץ..." לא רואה התרגום פורענות על ישראל, אלא ביטוי חיובי ל"אכילה" של הגויים. (וכן הוא רואה את פסוק י"ח כפסוק חיובי לישראל, בשונה מרטב הפרשנים שהבינו אחרת - א"כ אישית, התרגום נראה לי , לענ"ד יותר). ממילא, מבחינת מבנה הנבואה אין חלוקה ומעבר בין קטעים שונים בפס' י"ט. ופס' י"ח-ל"ג, באופן כללי יחידה אחידה אחת: הישועה מהאויב, וחלוקת הפרק באופן סכמטי ביותר:

‎1) א - י"ז: תוכחה ופורענות ליורדים מצרימה.

‎2) י"ח - ל"ג: הישועה.

ניתוח הפסוקים והפרטים בפרק:

הערה: ה"טיפול האפור" בפרק יעשה עפ"י סדר הפסוקים, יביא את הדעות השונות במפרשים חדשים גם ישנים, ותוך דילוג על הפרטים שהינם ברורים. סדר הבאת הפרשנים לאו דווקא כרונולוגי ! .

‎1. פס' א: "לנסוך מסיכה".

רש"י: "להמשיל עליכם מושל...והוא פרעה" - מבין מלשון סכך, מחסה. וכן, פירש המצודות: "להתכסות במכסה ולחסות בצילם". לעומת זאת רד"ק אמנם מבין ג"כ מלשון סכך וכיסוי - אך רואה זאת כתקבולת ישרה ל"לעשות עצה" = "עניין כיסוי וסתר העצה". וכן מבין האברבנאל - ולכולם, הכוונה כנראה על כך שהעצה נעשתה בסתר. וכן הבין ותרגם התרגום: "ולאמלכא מלך". [השורש:

ס. כ. כ ].

‎2. דעת מקרא: מבין במובן של יציקה = השורש נ. ס. ך (ודוגמא לכך: "הפסל נסך חרש" - ישעיהו מ', י"ט), וכוונת הנביא: "מחליטים החלטה" (החלטתם כדבר יצוק).

‎3. להלן תובא הצעתנו - ועל פיה, הכוונה באמת למסכה של ע"ז.

פס' ד: "כי היו בצוען שריו ומלאכיו חנס יגיעו": ההתלבטות כאן אינה בהבנת מונחים, אלא במי במי המדובר:

‎1) רש"י, רד"ק, ראב"ע, דעת מקרא: המדובר בשרי ישראל שהלכו בשליחות לצוען וחנס - ערי מצרים, ע"מ לבקש עזרה.

‎2) אברבנאל: הפסוק מתייחס לשרי מצרים שמעולם לא באו לעזרת עם צפוני כלשהו, ולכל היותר הגיעו עד צוען וחנס - אך לא צפון - מערב מכך.

‎3) מלבי"ם: בעיקרון כאברבנאל - אך, מכיוון שאינו מקבל שהכפילות בנביא היא סתמית, למליצה, לכן מסביר לשריו של מצרים מחד היו ונשארו במצרים בצוען עיר המלוכה, אך מאידך, מלאכיו = השליחים לגבות את המנחה והמס שהבטחתם למצרים - הם כן באו לגבות את המס בחנס = תתפנחס שלשם הביאו ישראל מנחתם.

יוצא: שלרוב המפרשים הפסוק בא להעביר ביקורת על הימצאות שרי ישראל במקום לא להם, ואילו לאברבנאל ויותר מכך למלבי"ם - הפסוק בא להבהיר לשומעים מדוע רציונאלית הצעד שעשו אינו נכון.

פס' ה: "כל הבאיש על עם לא הועילו למו"

‎1) רש"י: "הכל ביישו עצמם לקנות להם אדונים חינם", "כל" - נושא המשפט, "הובאיש" - נשוא.

‎2) מלבי"ם: "כל הבושות קבלו על עצמם בעבור עם מצרים, "כל הובאיש" - מושא וחסר במשפט זה: נושא + נשוא (="קבלו על עצמם").

‎3) אברבנאל: "הכל היו מבאישים לישראל לפי שבטחו על עם לא הועילו למו", השורש הוא: ב. א. ש (ולא: ב. ו. ש כמו דעת הפרשנים לעיל). נושא המשפט אינו ישראל אלא כל העולם, ויש כאן לעג של אוה"ע על צעדם הבלתי רציונאלי של ישראל (נראה, שמטרת הנביא: לשכנע את שומעיו ע"י אמירת מעין: "כל בר דעת בעולם היה בז למהלך כזה").

פס' ו: "משא בהמות נגב - בארץ צרה וצוקה לביא וליש מהם אפעה ושרף מעופף, ישאו על כתף עורים חיליהם וכו'...": יש לברר: הן את המילים והמונחים והן את משמעות המסר שבפס'. בפרשנים יש שתי גישות מרכזיות:

‎1. רד"ק: "נבואה זו שנתנבא שיצאו בהמות נגב...שיוכלו ההולכים לבקש עזר ממצרים, "משא" - נבואת משא (- כמו נבואות המשא בפרקים י"ג - כ"ו). "נגב" - תואר המתייחס לבהמות. והרד"ק לפי פירושו חייב להוסיף בפס' את המילה "אל", והוא מפרש שחיות הטרף יבואו אל "ישאו על כתף עורים".

‎2. התרגום, ובעקבותיו רוב הפרשנים (רש"י, ראב"ע, אברבנאל, מלבי"ם...): "מטלון על בעירהון באורח דרומה בארע עקא ועינן אחר דאריא וכו'", פסוק זה הוא המשך פסוקים ד - ה, ויש בו את תיאור המסע למצרים בדרך שעוברת המדבר שרף ונחש ו"משא" = מטען, "נגב" = לכיוון נגב, דרום.

ההצעה שלנו, שתובא להלן, ננסה לתת לפסוק זה זווית שונה ובעלת מסר חריף מאוד.

פסוק ז': "ומצרים הבל וריק יעזורו. לכן קראתי לזאת רהב הם שבת": בעיקרון שתי גישות מרכזיות בפירוש חציו השני של הפסוק - האם מתייחס לישראל או למצרים ושיטה שלישית עושה סינטזה:

‎1) רש"י:

א. כל הפסוק מתייחס למצרים שהם "רהב" = גסי רוח והם "שבת" = בטלנים (ולכן מתגאים לחינם) ["קראתי לזאת" = למצרים, וכינוי הגנאי שהוא קורה להם: רהב ושבת].

ב. "רהב" שלהם ראוי שיהיה "שבת" = שובת.

נראה שברש"י הפירוש הראשון - זו המשך התוכחה לישראל = היאך הם פונים למצרים שהם בסה"כ רהב ללא כיסוי. לפירוש השני, בתוך הביקורת הכללית שישנה בפרק על ישראל, הוכנס בפסוק זה נימת ביקורת למצרים = שראוי היה להשבית את גאוותם.

‎2) ראב"ע:

"קראתי לזאת - ירושלים שינצח מי שישב בה ולא ירד", לפי ראב"ע מנמק הנביא מדוע לא לסמוך על מצרים = כי הבל וריק יעזורו, ולכן קראתי לזאת = לנבואה זו בפרק זה. והמשך הפסוק (=רהב הם שבת) - זהו סיכום לישראל שמצרים רהב הם וכו'....

‎3) כל הפסוק פונה לישראל - מכיוון שמצרים הבל וריק יעזורו - לכן קורא הנביא לזאת = לירושלים בעצה ש"רהב הם שבת" = החוזק שלהם הוא שבתם בעיר ירושלים ולא ילכו לבקש עזרה. ("רהב" = חוזק).

‎4) אברבנאל:

א. לכן קראתי למצרים שהם רהב וגאווה ללא כיסוי: "שבת" ! = ראוי לכם לשבת בעריכם ולא ללכת לעזור לאחרים (לישראל במקרה דנן), כי בלאו הכי אין להם כוח לעזור.

ב. הפסוק מתייחס לשומרון (אברבנאל לשיטתו שכל הנבואה נאמרת להושע בן אלה), שהם = ישראל, גאוותנים = רהב (והוכחה: "הוי עטרת גאות שכורי אפרים" = סכ"ה), ובנוסף הם גם עצלנים (=שבת) - יושבים בבתיהם ורוצים שמלך מצרים ילחם עבורם!.

‎5) מלבי"ם:

זה המשך דברי השכנוע שלא לסמוך על מצרים, ובנוסף לטענה הרציונאלית העכשווית שהם חסרי כוח, הנביא מוסיף הוכחות היסטוריות ש"הבל וריק יעזורו" = מעולם הם לא עזרו לבני בריתם, ו"לכן" (= לפי שהם "הבל וריק") קראתי להם "רהב ושבת" - ל"רהב" הם "זכו" בגלל שהם "הבל" = הם גאוותנים (= בעלי רהב) ללא כיסוי (=הבל), ומעולם לא עזרו לאיש, אלא "שבת" = שובתים בארצם.

‎6) דעת מקרא:

קראתי לזאת = לברית בין יהודה למצרים, אני (= הנביא), קורא את המשל: "רהב הם שבת" ! - גאוותנים הם ובטלנים! .

הערה: הפירוש הנראה הוא: ש"רהב" - מתייחס למצרים - שכן להלן בפרק נ"א, ט-י"א, אומר ישעיהו: "עורי עורי לבשי עוז זרוע ה', עורי כימי קדם...הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תננן, הלוא את המרהבת ירושלים...השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים וכו'..." = בעליל מדובר ביציאת מצרים ו"רהב" מקביל בפסוק ל"תננן" שגם הוא כינוי למצרים (ראה יחזקאל ל"ב: "ואתה כתנים בימים" ושם מודגשת באותו הגדולה ועונשה). לפי"ז מתפרש יפה פס' מתהילים פ"ז, יד: "אזכור רהב ובבל ליודעי הנה פלשת וצור עם ראש וכו'..."יש כאן רשימת מדינות, שמטרתה בעצם לכלול את כל אוה"ע, ו"רהב" לפי פירושנו לעיל תהיה מצרים, ומסתבר גם בפסוק עצמו כי מול בבל (כינוי לאימפריות מסופוטמיה) עומדת תמיד היריבה הדרומית המושבעת - היא מצרים.

פס' ח': "עתה בוא כתבה על לוח אתם ועל ספרי חוקה ותהי ליום אחרון עד עולם" - נטפל כאן בכוונת פסוק זה - לשם מה לכתוב על לוח וכו'... ומה זה בא להביע (ובהמשך בהצעה שנביא, ננסה לתת זווית שונה לכל העניין, תוך השוואה לימי אחז, ואכמ"ל).

‎1. רד"ק:

זיכרון לעתיד "שהזהירם והעיד על הפורענות הצפויה - כדי שיראו הם והבאים אחריהם כי לא לחינם הבאתי עליכם פורענות". מוסיף המלבי"ם: מחד "על לוח" = לשומעים עצמם, לזיכרון, כדי שתהיה להם "ליום אחרון", ומאידך על "ספר חוקה" = לדורות הבאים, "לעד עד עולם". וכיוון פירוש זה הוא בעקבות התרגום שכתב: "ותהי ליום דנן - לסהדי קדמי", א"כ כאן הדגש הוא לעדות לפני ה' ( למרות שרעיונית כל הפירושים הללו היינו הך = להסביר שהעונש היה מוצדק, "והצור תמים פועלו").

‎2. דעת מקרא:

המטרה היא: "כדי ללמד את בני הדורות הבאים לקח, שלא יעשו כמעשה בני דורו של הנביא" (=במובן של נבואה שנכתבה-נצרכה לדורות).

‎3. להלן נציג דרך קצת שונה שתנסה להוכיח שכתיבת התורה היא פועל יוצא מהמצב אליהם נקלעו ישראל (תוך השוואה לאחז).

"יום אחרון" - מספר ניואנסים בהסבר העניין:

מלבי"ם: יום המוות

אברבנאל: יום החורבן.

וההבדל בין הפירושים, האם מדובר בנתינת דין בבי"ד של מעלה ונשיאה בתוצאות העניין שם, או שהמוקד הוא כאן (=החורבן) - ונפ"מ תשובה להבדל דק זה שכן, יתכן שעפ"י המלבי"ם בפס' זה טמון עונש בנוסף על הפורענות שפורשה בפרק, עונש בבי"ד של מעלה. [ואם אכן יש בהשענות על עם זר מימד של ע"ז (כפי שאנסה להוכיח בהמשך העבודה), מובן "המשך" העונש בבי"ד של מעלה - שכן, חטא זה נושק לתחום העבירות שמוגדרים כמינות, שהם אין להם חלק לעולם הבא "אלא נכרתים ואובדים ונידונים על גודל רשעתם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים" (רמב"ם תשובה, פ"ג, ה"ו) - ובהמשך, הרמב"ם שם, "חמישה הם הנקראים מינים, האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר, וכו'... (ה"ז) ].

פסוק יב': "...ותבטחו בעושך ונלוז ותבטחו עליו", מספר כיוונים בפרשנים:

‎1. ראב"ע ורד"ק: הביטוי "עושך ונלוז", מתייחס לממון שנאסף מהעם, כדי לתיתו למצרים שוחד, תוך בטחון שווא שממון זה יושיעם (=בכך שיגרום למצרים לחוש לעזרתם), ויוצא שהנביא מאשימם באשמה כפולה:

גם הבטחון בממון ובמצרים, וגם שמקורות ממון זה אינם כשרים, ומקורם "בעושך ונלוז" של העם. "נלוז" = הפך היושר (ראב"ע) (ומצודת ציון: כמו "ונלוזיםבמעגלותם", משלי ב')

‎2. רש"י: "נלוז" = "מגונה וליצן" - ונראה שכוונת הדברים למלך מצרים, שא"א לסמוך עליו. וכן פירש מצודת דוד: "הוא מלך מצרים הנלוז במעגלותיו".

‎3. ר"י מיטראני: "הכוונה לנביאי הבעל שהוא נלוז ומבקש לעשות עושך , לפירושו, פסוקנו הוא המשך ניגודי לעניין הנדון בפס' י - יא' (=העדפת נביאי השקר על נביאי ה'), בשונה מהפירושים לעיל הרואים בפס' זה ניגוד לכל הקטע א - יא' (=עניין הירידה למצרים לעזרה), ולא רק לנקודה הספציפית של פס' י-יא'.

‎4. מלבי"ם: רואה בפס' זה סיכום בקצרה של כל מה שהזכיר עד כה באריכות, לפני שהוא עובר בפס' הבא לעונש, ובסיכום זה מביא הנביא ‎4 תחומי חטאים, שכ"א מוסיף על השני: יען, ‎1. "מאסתם בדבר הזה" - "בדברי הנביאים" ‎2. "ותבטחו בעושך" - בין אדם לחברו ‎3. "ונלוז" - מן הדרך שבין אדם למקום ‎4. "ותשענו עליו" - "שלא לבד שבטחתם בלב על עושך ונלוז כי אם גם תשענו עליו משענת חזקה בפועל".

‎5. דעת מקרא: ההתייחסות היא למהלך המדיני של חזקיהו, ועפי"ז יכול הפס' להתפרש ב - ‎2 אפשרויות: ‎1. שהם בוטחים בשיטה מדינית "המיוסדת על עושך ועקמומיות, כלומר של הטעיה ומרמה", ולפי"ז "עושך ונלוז" אין כוונתו במשמעותו הפשוטה, אלא, "שיש במשמעותו, בדרך העברה, התנהגות רעה" [הערה: ובאמת קצת קשה לומר שדגש הנבואה כאן ועוד על חזקיהו הוא בהיבט המוסר החברתי - כי בעיקרון משטרו של חזקיהו יוסד על אושיות התורה והצדק, וגם כאשר מוצאים אולי ביקורת מוסרית- חברתית בפרק כ"ב: "ותתצו את הבתים לבצר חומה" - היא מובאת ברמז (+ותוך הדגשה של מוקד אחר לגמרי: המוקד הרוחני: "ולא הבטתם אל עושיה וכו'"), וגם שם, נראה שהאשמה מופנית בעיקרה לאדם מסוים, שבנא, ושיתכן שגם הוחלף בעקבות נבואה זו (עיין והשווה פרק כ"ב טו-כ"ד). ‎2. זה כינוי "למלכות מצרים המיוסדת על עושק ונלוז".

פס' יג - יד: "לכן יהיה לכם העוון הזה כפוף נופל וכו'.." - בעקרון כל הפרשנים רואים בצמד פסוקים אלו התנפצות ללא אזהרה של חומת הברית שניסו ישראל לבנות, כמו: "חומה נשגבה" ש"נבע בה פרץ" שמקעקע אותה והיא מתמוטטת לפתע, "אשר פתאום לפתע יבוא שברה", וניפוץ זה של החומה יהיה טוטלי, כמו "נבל יוצרים" שכתתוהו ללא חמלה, והוא התנפץ לרסיסים כ"כ קטנים שע ש"לא ימצא המכיתתו חרש לחתות (בו) אש מיקוד (=תנור) ולחשוף מים מגבא ("גבא מים" - נראה לי לפרשו עפ"י גבי המים שישנם באפיקי הנחלים, חפירה רדודה שמגלה את השכבה שספגה מים, ולשם כך ניתן להיעזר בחרס כלשהו. א"כ דעת מקרא בעקבות רש"י ורד"ק, הבינו שמדובר כאן בשאיבה של מים מגב מים, שלשם כך צריך ולו שקערורית קטנה. אך, הסבר זה נראה לענ"ד קצת קשה, כי אין הוא מביע בהכרח ניפוץ לרסיסים קטנים, אלא ניפוץ בצורה כזו שלא יהיה אפשר לחרס לשמש ככלי קיבול - וזה כבר יכול להתרחש בניפוץ מינימלי של הנבל, ואילו הנביא מדגיש כאן "לא יחמול").

פסוק טו': "כי כה אמר ה' קדוש ישראל בשובה ונחת תוושעון וובטחה תהיה גבורתכם ולא אביתם":

‎1. תרגום ובעקבותיו רוב הפרשנים: "בשובה ונחת תוושעון" = אם תשמעו לקב"ה ותתנהגו מבחינה רוחנית בצורה נאותה אזי בשובה ונחת, ברגיעה תהיה לכם ישועה, ללא צורך בפתרונות מדיניים כמו ירידה למצרים. לפי כיוון זה, "שובה ונחת", תאור אופן ישועת ה'.

‎2. דעת מקרא ור"י בן-נון: "בשובה ונחת" - תאור ההתנהגות הרצויה של העם = התנהגות שקולה, אחראית ועם סבלנות, בניגוד למעשים הנעשים בחיפזון ובהלה , תוך רצון לקצר תהליכים, וסופם שגורמים אסון, כי אינם קוראים נכון את ההתרחשות המציאותית. כלומר: אכן, הנביא מתעלם מהשיקולים המדיניים הרציונאליים, אלא נהפוך הוא, הוא מספק דיאגנוזה מדויקת ביותר של המצב ושל השלכותיו, ומכריח בכך הגיונית כיוון מסוים. ויפה העיר "דעת מקרא" שאין כאן כל רצון לסמוך על הנס, שהרי השתמש הנביא בלשון: "בבטחה תהיה דבורתכם".

לענ"ד: פירוש זה נראה בפרק מתאים ונכון יותר :

א) כי לפי הפירושים שהובאו לעיל, הפס' הוא משפט תנאי, שחסר בו עיקרו = חסר התנאי(="אם תהיו בסדר אז תוושעו בהשקט וובטחה").

ב) מן הראוי הוא שנביא לא רק יעביר ביקורת אלא יתן לשומעים גם אלטרנטיבה, שתוכל להיות ישירה, ולא מספיק פתרון סתמי במישור הרוחני ברוח של "תהיו בסדר אז הכל יהיה בסדר". והפירוש של ר"י בן-הון ו"דעת מקרא" נותן באמת אלטרנטיבה התנהגותית ישירה במישור המדיני הרציונאלי.

ויפה העיר דעת מקרא שיש כאן קו שיטתי של הנביא - וכבר לאחז הוא הציע "הישמר והשקט" (ז,ד) - הצעה שבהסתכלות פרספקטיבית-היסטורית היתה יכולה להציל את אחז (ואת הבאים אחריו על כס המלוכה) מתסבוכת שלמה אליה הוא נכנס.

ולהלן, בהצעה שנביא להסבר הפרק, נחזור ונאמץ פירוש זה.

פס' טז: "ותאמרו לא כי על סוס ננוס" - כל המפרשים בעיקרון הבינו "סוס" - כפשוטו, ורק נחלקו על כוונת הפסוק (ונפ"מ לטיב הבריות עם מצרים):

‎1. רש"י: "נביא ממצרים סוסים קלים לנוס" - פירוט הבריות היה אספקת ציוד צבאי. (וכך מבין המלבי"ם).

‎2. רד"ק: "יש לנו סוסים ונניס עליהם מפני האויב עד יעבור ואח"כ נשוב לארצנו" - הברית יכולה להיות גם חוזה הגנה וחסות צבאית מצרית, וכך גם מסתבר מהקשר הפרק: "לעוז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים" (פס' ב') ( - א"כ רש"י יוכל לומר שגם אספקת סוסים, שלא בקלות סופקו ע"י המצרים, פירושה בהכרח, להפוך למדינת חסות מצרית).

‎3. אברבנאל: בשונה מרוב המפרשים שהבינו: נניס=נברח, הוא מבין זאת במובן של רוממות: "נתרומם ונתגדל כמו הנס בעזרת סוסי מצרים" - א"כ גם הוא מבין "סוס " - כפשוטו.

‎4. להלן נציע פירוש אחר, שבו "סוסים" = ביטוי מושאל למצרים.

פס' יח: "ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם וכו'" - שתי גישות עקרוניות בפרשנים על מגמת הפסוק - ויש לכך גם נפ"מ לגבי

חלוקת הפרק:

‎1. רש"י (וכן מלבי"ם): זו פורענות, "איני מדלג לכם על הגזירה הרעה שנגזרה עליכם כדי למהר ולהביא הטובה - אלא יחכה וימתין עד בוא קיצה. לפי"ז שייך פס' יח' ליחידה הקודמת של הביקורת הנוקבת על הבוטחים בסוסים והמשך לפורענות - "עד אתם נותרתם כתורן על ראש ההר וכו'...". ורק בפס' הבא מתחילה היחידה של ההתייחסות ליושבי ירושלים העושים טוב. (חלוקה זו מתאימה גם לחלוקת המסורהמבחינת חלוקת הפרשיות).

‎2. רד"ק: זו הבטחת טובה - שמופנית כלפי הסיעה הטובה בירושלים, שלמרות הפורענות שהוזכרה עד כה, אותם יחון הקב"ה ויציל. לפי"ז, פס' יח' כבר שייך ליחידה הבאה על אנשי ירושלים העושים טוב.

‎3. דעת מקרא אף הוא רואה זאת כאמירה טובה, אך אינו מחלק בין שתי הסיעות, אלא בין שני מצבים: לאחר שתיאר הנביא את התוצאות הקשות של מעשיהם, הוא מפליג בחזונו ומדבר כנוכח כביכול בירושלים שתהיה בצרה ועובר להבטיח שיוושעו. כלומר: אמנם, בסופו של דבר ינצלו, אך המחיר שישלמו כבד. את זה מנסה הנביא בפרק זה למנוע.

‎4. אברבנאל: פס' זה הוא קריאת זירוז להזדמנות אחרונה, והיא מופנית לחוטאים = לאחר שהזכיר מה צפוי להם אמר שהקב"ה עדיין מחכה שמא ישובו מדרכם הרעה". לפי"ז: פס' י"ח שייך באמת ליחידה הקודמת.

הערה: מכיוון שהניתוחה"אפור" של כל פסוקי הפרק הקשים עשוי להתארך מאוד ולהכביד על הכותב ועל הקורא, ומכיוון שלענ"ד עיקרון העבודה בניתוח כבר הוצג דיו - דיינו במה שניתן לעיל, ואתייחס רק לשני פסוקים שהבנתם חשובה לאור הגישה שננסה להציג להלן.

פס' כ': "ונתן לכם ה' לחם צר ומים לחץ ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך..." - בעקרון שתי גישות בסיסיות בהבנת "לחם צר" האם זהו ביטוי חיובי או שלילי. ההבדל המהותי בהסבר נובע מהבדל הבנת המילים : "מוריך" / "לחם צר" :

‎1. רש"י: "לחם צר" - כפשוטו, "מוריך" - הקב"ה, והפסוק אינו בא לתאר מצב קשה שיהיה בירושלים, אלא קריאה של הנביא לעם: "אל תהיו כרוכים אחרי תענוגים כאשר אתם עתה". הבעיה בפירוש רש"י, שלשון הפס' מכריחה תיאור מצב: "ונתן לכם ה' לחם צר וכו'..." [ואולי כוונת רש"י שיעשה ה' חסד עם ישראל, בכך שיסיר מהם תאוות התענוגות, אך קצת קשה לדחוק זאת ברש"י כך, כי בפירוש נקט לשון קריאה אל העם]. ולפירוש רש"י, המשכה של קריאה זו למצב הרצוי שלא יכנף (יסתר) ממך מוריך=הקב"ה.

‎2. תרגום (ובעקבותיו ר"י קרא): מבין "לחם צר" = לחם של הצר הצורר אתכם - וזהו אפוא ביטוי ברכה ("נכסי סנאה וביזת מעיכא"). "ומוריך" - הקב"ה, שישכין שכינתו במקדש וכל העם יראוהו.

‎3. רד"ק : (בפירוש א'): מבין "מוריך" = מטר מלשון: "יורה ומלקוש", והפסוק בא להביע ניגוד שמסרו הוא ברכה: בניגוד למצב הנוכחי של "לחם צר ומים לחץ" - כשתבוא הישועה יהיה מטר בארץ - ועיניך יהיו רואות את מוריך = המטר לא רחוק, אלא קרוב שיהיו עיניכם רואות תמיד. (ורד"ק מקשר זאת לנבואה שנאמרה בפרק ל"ז, בשעת המצוקה והבטיחה יציאה מן הצרה: "אכול השנה ספיח ובשנה השנית סחיש ובשנה השלישית זרעו וקצרו").

‎4. מלבי"ם: הולך בדרך ביניים ומסביר את כפילות "מוריך" בפס', (- מלבי"ם שיטתי בהסברת כפילות כבא לבטא ‎2 רעיונות שונים, ולא סתם עניין לכפילות, הדגשה וכדו'...): "ולא יכנף עוד מוריך" = המטר, "והיו עיניך רואות את מוריך" - הנביא. ופירוש הפס' יהיה, שיש כאן תהליך הדרגתי של יציאה מהצרה: תחילה יתן ה' רק לחם צר ואח"כ יהיו גשמים בעיתם ותחזו ברכה כלכלית, ומאידך מבחינה רוחנית יחזרו לשמוע לנביא - וזה מתקשר יפה ניגודית למצב לעיל בפס' י': "אשר אמרו לרואים לא תראו וכו'..."

‎5. דעת מקרא: פס' זה הוא חלק מהנחמה לישראל, שגם בשעות המצוקה יהיה להם לפחות לחם צר ומים לחץ - מינימום לקיום נפשם (דעת מקרא, יוצא מהנחה שהמצור בלתי נמנע, והנחמה יכולה להתבטא במים ולחם מינימליים).

פס' כב: "ותמאטם את ציפוי פסילי כספך ואת אפודת מסכת זהבך":

א. כל המפרשים רואיפ בפס' זה הסרת ע"ז כפשוטה.

ב. הקושיה הרצינית על הפירוש הנ"ל - שלא מצאנו ביקורת על חזקיהו, בתחום ע"ז פשוטה, ולהיפך, מצאנו שחזקיהו ערך טיהור ע"ז מיהודה, לאחר תקופת אחז אביו (מלכ"ב י"ח ).

גם בפרקנו מוקד הביקורת בפס' לפני-כן אינו על ע"ז אלא על הירידה מצרימה.

להלן נציג את גישתנו, ועל פיה הבנת הפסוק אינה על ע"ז במובן הראשוני הפשוט, וננסה להוכיח זאת ממקבילות במקומות נוספים במקרא.

מהות חטא הירידה מצרימה במפרשים:

טרם נביא שיטתנו, נציג את שיטות הפרשנים במהות חטא הירידה למצרים (רוב הפרשנים הראשונים לא נדרשו לעניין זה של מהות הבעיה בירידה מצרימה, ולכל היותר ציינו באופן סתמי שהנביא מתנגד לכך):

א. מהר"י קרא: רואה במהות חטא זה בעיה כפולה:

‎1. ירדו מצרימה "בדרך אשר אמרתי לכם לא תוסיף עוד לראותה" (דברים, כ"ח, ס"ח), כלומר: הבעיה היא בחזרה בנתיב האסור להליכה [ועיין בשמות י"ד, יג ובקברים י"ז, טז' ובדברים, כ"ח ס"ח, ובפסק הרמב"ם (מלכים פ"ה, ה"ז) בעקבות הירושלמי בסוכה שיש כאן לאו משולש. ובמהותו של לאו זה נדון בהמשך העבודה, וכאן נראה שמהר"י קרא נוקט בדרך שחלק מהראשונים ביאו שהאיסור הוא שיחזור נתיב היציאה ממצרים - יובא בהמשך העבודה].

‎2. נשענו על מצרים - משענת הקנה הרצוץ - אלא שבפירוש זה לא הסביר המהר"י מה הבעיה במשענת זו.

ב. אברבנאל:

‎1. לא ביקשו רשות מהקב"ה.

‎2. עברו על "לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד".

‎3. הסירו בטחונם מהקב"ה.

יש כמובן להבין האם על כל מהלך פוליטי צריך המשך לפי זאת לקבל אישור מה'? וכן יש להבין האם מהלך של ירידה למצרים לעזרה ללא הסרת הביטחון בה' יהיה מותר? - ובזה לא פירט האברבנאל, וננסה אנחנו להלן לנתח זאת.

ג. דעת מקרא: מוקד הבעיה לפי ד"מ הוא תועלתי-רציונאלי: לא כדאי להיכנס למערבולת התככים בין המעצמות, וכן, ברית שכזו תגרור בעקבותיה השפעות של ע"ז על ישראל (כתוצאה מהקשר התרבותי שיתהווה בין ‎2 המעצמות) - אך, לא נראה בשיטתו זו, שיש בעיה בעצם החתימה על הסכם עם מצרים - אלא רק בעיה בתוצאות ההשפעה הנגזרת ממהלך שכזה.

ד. מלבי"ם: רואה כאן שרשרת בעיות מצד העם, זה התחיל בבעיות של חברה מעוותת ( -ראה פירושו לפס' י': "אמרו לרואים..." - "המוכיחים על דברים שבין אדם לחברו", וכן ראה בפס' יא-יב). וכן בעיות ש"בין אדם למקום" (ראה פס' י' לחוזים, וכן פס' יא-יב), וזה הגיע לברית עם מצרים - שיש בה מס' משורי בעיה:

‎1. טעות מדינית - "לעוז במעוז פרעה" - "חשבו למצוא עוז ועזר מפרעה, אשר לא יושיע באמת", "ומצרים הבל וריק יעזורו" = מעולם מצרים לא עזרו לאומה שבטחה בהם, אף פעם.

‎2. בעיה הלכתית - בפס' ב' הביא שחלקם התיישבו במצרים = נגד ציווי התורה (עיין ברמב"ם מלכים פ"ה, ה"ז).

‎3. בעיה תיאולוגית - בפרק ל"א פס' א' מסביר המלבי"ם שיש כאן בעיה עקרונית כפולה:

א. היה להם לסמוך על הנס בלבד ! - "כי לפעמים הגם שיבטח האדם בה', מ"מ יבקש אמצעים טבעיים ולא יסמוך על הנס - וזה אין בו עוון לכל אדם. רק האדם שיודע, שגם האמצעיים ישיג מה' ומלומד הניסים - לו יחשב גם זה לחטא. ומצד זה דיבר תחילה, אמר: הוי היורדים מצרים וכו'... והיה להם לסמוך הכל על השגחת ה' הפרטית"!.

ב. החלפת הקב"ה באלטרנטיבות אחרות: "אמנם יש צד שני: שלא לבד שישען האדם על אמצעים טבעיים, כי גם יבטח עליהם - והיינו שמסיר בטחונו מה' לגמרי, וחושב כי הכל תלוי בכוח היד ובפעולותיו - וזה חטא גדול".

בעקבות פירושו האחרון של המלבי"ם, שמוקד הבעיה היא הבטחון על משענת זרה שאינה הקב"ה - בעקבות פירוש זה ננסה ללכת להלן בדרך שנציע לניתוח הפרק.

הצעת שיטתנו בפרק ל':

הקדמה:

בעיקרון, נציע להלן לזהות את חזקיהו ככתובת אליה מופנית הנבואה בפרק ל'. (לחזקיהו עצמו, ולא לסיעת אופוזיציה כלשהי בימיו). זה הזיהוי הפשוט העולה מתוכן הפרקים ל' ול"א, כלומר: מצוקת ירושלים שמקורה באשור, הישועה הניסית בכל אלו מובילים בעליל למסע סנחריב, המצור ששם על ירושלים, והישועה שבאה באמת בדרך ניסית ע"י מלאך ה' [מלכ"ב י"ח, י"ג - י"ט, ט"ז / דביה"ב ל"ב, א-כ"ג / ישעיהו ל"ו א' - ל"ז, לח']. זיהוי זה עולה בקנה אחד עם דברי רשב"י בירושלמי סוכה שכך זיהה את הפרק (ראה עמ' ‎6). משימתנו להלן - אישוש הנחה זו עפ"י הרקע ההיסטורי ותוכן הפרק, ועישוש הבעיות שיש כנגד זיהוי זה. בעקבות כך ננסה אח"כ להבין את הפרק לפרטיו.

הרקע ההיסטורי:

השלב הראשון האימות התיזה דלעיל - הכרת הרקע ההיסטורי לתקופה, ולשם כך בחרתי מקטע מספרו של י. קויפמן "תולדות האמונה הישראלית":

בימי שלמאנאסר (‎722-727), בן תגלת פלאסר, מרד הושע במלך אשור מתוך בטחון בעזרת סוא מלך מצרים (מל"ב י"ז, ד). האשורים עלו על הארץ ושמו מצור על שומרון. בשנת ‎722 לכד סרגון (-‎722 705). חומס כסא המלוכה, את שומרון והגלה את ישראל מעל אדמתו. כעבור שנתיים פרץ מרד, שבראשו עמדה חמת ושהשתתפו בו גם שומרון ודמשק. סרגון דכא את המרד וספח את חמת לאשור. באותה השנה הכה סרגון את חנון מלך עזה, ואת סוא, מלך מצרים, ליד רפיח.

אחז נאמן היה לאשור כל הימים. אבל חזקיהו (‎691-719) לא הלך בדרך אביו. עליו מסופר: וימרד במלך אשור ולא עבדו (מל"ב י"ח, ז). שנים אחדות אחרי התמלכותו של חזקיהו, בערך בשנת ‎714, עלה על כסאפרעה שבקו, מלך כוש, אבי השושלת הכושית, שאחד וחזק את מצרים. מעתה גברה תקותם של המלכים הקטנים לפרוק מעליהם את עול אשור בעזרת מצרים. לסרגון קם שטן גם בביתו : מראדך בלאדן הכשדי, מלך בבל, ששאף לקומם את עצמאותה של מלכות בבל. בעזרת עילם הנחיל בשנת ‎720 מפלה לסרגון. ומאז השתדל, כנראה, להתקשר עם המדינות הכפופות לאשור ולעוררן למרד. אבל המרידות לא הצליחו. בשנת ‎717 סרגון כובש את כרכמיש. בשנות ‎711-713 פורץ מרד שבראשו עומדת אשדוד. במרד השתתפו יהודה, אדום, מואב. צפו לעזרת מצרים. סרגון כובש בשנת ‎711 את אשדוד. נראה, שהקושרים האחרים מהרו להיכנע ויצאו בשלום. עזרת מצרים לא באה. בשנת ‎710 הכה סרגון את מראדך בלאדן וכבש את בבל.

משבר קשה עבר על יהודה אחרי מותו של סרגון, בראשית מלכותו של סנחריב בנו (‎681-705). חילוף המלכים עורר שוב את רוח המרד. מראדך בלאדן הכריז את עצמו מלך בבבל. בשנת ‎703 הכה אותו סנחריב וכבש את בבל. מראדך בלאדן ברח, אבל עילם תמכה בו, והוא הוסיף לעורר למרד, ובשנת ‎700 המריד שוב את בבל. אפשר, שהספור במל"ב כ' יב-יט (יש' ל"ט) על בוא שליחי מראדך בלאדן לחזקיהו מתיחס לאותו הזמן: מראדך בלאדן נסה גם אחרי מפלתו לחזק את ידי הקושרים ביהודה ובפלשת. כי באותו הזמן נתכוננה ברית של קושרים נגד אשור, שהשתתפו בה אשקלון, עקרון ויהודה. חזקיהו עמד בראשה. בידי חזקיהו מסרו אנשי עקרון את מלכם פדי, שהיה נאמן לאשור. הברית בטחה בעזרת כושמצרים. מרדה גם צידון. בשנת ‎701 עלה סנחריב על הארץ בדרך חוף הים. הוא הכניע את צידון, כבש את אשקלון. ליד אלתקה התנגש עם הצבא המצרי בפקודו של תרהקה, שר הצבא, שעתיד היה להיות מלך כוש ומצרים (והנקרא. במל"ב י"ט, ט: יש' ל"ז, ט "מלך כוש"). סנחריב נחל נצחון, אבל לא נצחון מכריע . סנחריב כבש את עקרון, עלה על יהודה ותפש את הערים הבצורות ושם הסגר על ירושלים. את מחנהו תקע ליד לכיש. חזקיהו הוכרח לשחרר את פדי. לפי מל"ב י"ח, יד-טז נכנע חזקיהו והעלה לסנחריב שלש מאות ככר כסף ושלשים ככר זהב. סנחריב מספר, שחזקיהו העלה לו שמונה מאות ככר כסף ושלשים ככר זהב ועוד הרבה סגולות חמדה, נתן לו את בנותיו, את נשי החצר, משוררים ומשוררות, ואת כל אלה שלח אחריו לנינוה. כמו כן הוא מספר, ששבה יותר ממאתיים אלף שבויים ושאת ערי יהודה נתן למלכי אשדוד, עקרון ועזה.

(י. קויפמן "תולדות האמונה הישראלית", כרך ג', ספר א', עמ' ‎147-149, מוסד ביאליק - דביר, י-ם תשל"ב.)

מרידתו של חזקיהו באשור מפורטת במלכ"ב (יח, ז): "וימרוד במלך אשור ולא עבדו". דגש מיוחד יש לתת לכיבושיו בפלשת: "הוא היכה את פלישתים עד עזה ואת גבוליה ממגדל נוצרים עד עיר בצר" (שם, ח). בפירוט מובא העניין באנלים של סנחריב:

במסעי השלישי יצאתי נגד ארץ חת. לולי מלך צידוןן מורא זוהר אדנותי הבעיתו והוא נמלט הרחק אל תוך הים (ומת). צידון רבה וצידון זעירה, בית-זית, צרפת, מחלב, אס, אכזיב, עכו, עריו הבצורות מוקפות חומה, מקום למרעה ולמשקה, ערי מבטחו, מורא נשק (האל) אשור הבהילן והן נכנעו לרגלי. את אתבעל על כיסא המלכות הושבתי (לשלוט) עליהן, ואת תשלום המס, מנחת אדונותי הטלתי עליו בקביעות. מנחם משמשמר, אתבעל מצידון, עבדלאת מארוד, ארמלכ מגבל, מתנת מאשדוד, פדאל מבית עמון, כמושנדב ממואב, אירם מאדום, מלכי אמר, כולם, את מנחתם פי ארבעה הביאו אלי ונישקו רגלי. וצרקא מלך אשקלון אשר לא נכנע לעולי - את אלוהי בית אביו אותו עצמו את אשתו, ילדיו, בנותיו אחיו, זרע בית-אביו לקחתי והבאתי אל אשור. את שרלדר בן רכבת, מלכם הקודם, המלכתי על אנשי אשקלון. הטלתי עליו תשלום מס ומנחות ריבונותי והוא נשא את עולי. בהמשך מסעי את ביתדגון, יפו, בני-ברק, אזור, עריו של צדקא אשר לא הזדרז להיכנע לי, צרתי כבשתי ונשאתי את שללן. הפקידים, האצילים ואנשי עקרון את פדי מלכם; הקשור בשבועה ובאלה לאשוב נתנו באזיקי ברזל כאויב ומסרוהו לחזקיהו היהודי, ובכך פשעו. הם (אנשי עקרון) נבהלו_וקראו לעזרתם את-מלכי מצרים, את הקשתים, המרכבות והסוסים של מלך כוש כוח גדול מאוד, שחש לעזרתם. בסביבות העיר אלתקה, נערכו לקרב עמי. בעזרת האל אשור אדני, נלחמתי עמם והבסתים את בעלי המרכבות והנסיכים המצריים יחד עם בעלי המרכבות של מלך כוש לקחתי בשבי בסערת הקרב. על אלתקה ותמנה צרתי, לכדתי ושללתי את שללן. התקרבתי אל עקרון והרגתי את הפקידים ואת האצילים אשר פשעו ותליתי גופותיהם על עמודים סביב העיר. את התושבים אשר חטאו וביזו לקחתי בשבי. שאריתם אשר לא מרדו ולא נמצא בהם חטא פקדתי לשחרר. את פדי מלכם הוצאתי מתוך ירושלים והמלכתי אותו עליהם. וחזקיהו היהודי שלא נכנע לעולי, על ‎46 עריו החזקות, מוקפות חומה וכן על הישובים הקטנים סביבותיהן, ללא-מספר, שמתי מצור ובעזרת סוללות עפר (?), כרים, בהסתערות חיל רגלי, במנהרות ובפרצים כבשתי ‎200,150 איש גדול וקטן, זכר ונקבה, סוסים, פרדים, חמורים, גמלים, בקר וצאן, ללא מספר שללתי ולקחתי בשבי. אותו עצמו, כציפור-כלוב סגרתי בתוך ירושלים עיר מלכותו. סגרתי עליו בעזרת דייק (?) ואת היציאה משער עירו מנעתי (?). את עריו אשר כבשתי קרעתי מארצו ונתתי אותן למתנת מלך אשדוד, לפדי מלך עקרון ולצלב(ע)ל מלך עזה, וכך הקטנתי את ארצו. כמו כן על המס-השנתי הוספתי מנחות ומתנות אדונותי. וחזקיהו אשר מורא זוהר מלכותי המם-אותו, את ה"ארבי" (?) ואת החיל הנבחר שלו - אשר אותם הביא לירושלים כדי לחזק את עיר מלכותו בחילות עזר (?), ערקו (?) - יחד עם ‎30. כיכר זהב, ‎800 כיכר כסף, אבנים טובות... יחד עם בנותיו פילגשיו, מנגנים ומנגנות, וכן את שליחו שלח אלי אל נינוה עיר ממשלתי לשם תשלום מס ולשם השתעבדות.

[צוטט מתוך חוברת "תולדות עמ"י בבית ‎I ", ת"א, תשמ"ד, יחידה ‎3, 10.1.4.3].

כתובת הנבואה:

התמונה שעולה אפוא היא כזאת: עם מות סרגון ועליית סנחריב (‎705 - ) מתארגנת קואליציה נגד אשור. חזקיהו אף הוא מנצל את המצב כדי להתנער מהאשורים מחד, ולהרחיב את יהודה מערבה לפלשת, מאידך.

זהו צד חריף ביותר שמשמעותו, חסימת הדרך הראשית ממסופוטמיה למצרים, ואיום ישיר על האינטרס האשורי. קשה להניח שצעד כזה נעשה ללא תיאום עם מצרים. האחריות הפוליטית, מחייבת לכאורה, שהתגרות בוטה כזו באמפריה האשורית, תשען על בסיס מוצק. ובתרגום למעשה - השענות על מצרים, אויבתה המושבעת של אשור, כנראה, תוך הבטחה של מצרים לאבטחת יהודה, במקרה של תגובה אשורית.

וזה לכאורה, עניין ירידת השיירה למצרים בתחילת פרק ל' ובתחילת פרק ל"א.

חיזוק לכך נמצא בדברי רבשקה (ישעיהו ל"ו / מלכ"ב י"ח), שתולה את המרד, בברית עם מצרים: "ויאמר אליהם רבשקה, אמרו נא אל חזקיהו...מה הבטחון הזה אשר בטחת...עתה על מי בטחת כי מרדת בי. הנה בטחת על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצרים וכו'..." (ישעיהו ל"ו, ד-ו).

גם אין שום אפשרות לתלות צעד שכזה במעשה עצמאי של סיעת אופוזיציה בתוך יהודה, ומוכרח לכאורה שחזקיהו עצמו עמד בראש הברית עם המצרים: והסיבה לכך כפולה:

א) ברית כזו היא מהלך מדיני בעל השלכות מרחיקות לכת. קשה להעלות על הדעת שאופוזיציה פוליטית תבצע מהלך מחייב כל-כך בקנה מידה גדול וקריטי.

ב) דברי רבשקה מופנים לחזקיהו עצמו, כמי שכרת בעצמו את הברית עם מצרים: "אמרו נא אל חזקיהו...אל מי בטחת וכו'" [שם]. ורבשקה היודע לדבר "יהודית", ולפי חז"ל יהודי מומר היה, מגלה בקיאות רבה במתרחש בתוך יהודה (טיהור יהודה ע"י חזקיהו (מלכ"ב, י"ח, כב), המצב הצבאי (שם כ"ג) וכו'] - ולא מומחה כמותו יתבלבל ויחליף בין חזקיהו לבין אופוזיציה כלשהי. נראה, אפוא שדבריו מדוייקים ואכן, חזקיהו עצמו יזם מהלך הברית עם מצרים[‎1]. כנגד מהלך זה של חסות זרה, יוצא קצפו של ישעיהו שהתבטאויותיו חריפות מאוד, בעיקר אם נזכור שמדובר בחזקיהו.

הנביא מדבר על צעדיו של חזקיהו במונחים של ע"ז, ורואה בכך גם מהלך הפוך ליציאת מצרים ! - והוכחת העניין והרחבתו מהפרק עצמו, להלן.

אולם, קודם שנוכל להכנס לפרק, עלינו לפתור קושיה אחת, שלענ"ד עומדת כנגד התזה שלנו - הדרך בה מציג ספר מלכים את חזקיהו: "בה' אלוקי ישראל בטח ואחריו לא יהיה כמוהו בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו. וידבק בה' לא סר מאחריו וישמר מצוותיו אשר ציוה ה' את משה". [מלכ"ב י"ח, ה-ו].

שלוש תשובות בעניין:

‎1. התיאור הנ"ל מופיע במלכים לפני ההסתבכות עם סנחריב, והוא נותן את המצב עד המרד והברית עם מצרים בלבד. אך, תשובה זו חלשה ביותר - כי הפסוקים נושאים אופי סיכומי ("ואחריו לא היה כמוהו בכל מלכי יהודה") וסביר שהם סיכום כל התקופה וסודרו במלכים בתחילת העיון בימי חזקיהו ככותרת לתקופתו.

‎2. ספר מלכים נותן את "סיכום המסגרת" לתקופת המלך המסוים והחותם שהשאירה תקופה זו על ההסטוריה של בית ראשון. כך, למשל, מנשה עושה תשובה בסוף ימיו "ויכנע מאוד מלפני אלוקי אבותינו" (דבה"יב ל"ג, יב) - אך, אין הדבר נזכר ולו ברמז במלכים (עיין פרק כ"א). וכן לגבי אמון: בדבה"יב מצויין "ויעש הרע בעיני ה' כאשר עשה מנשה אביו[‎2], ולא נכנע מלפני ה' כהכנע מנשה אביו" (ל"ג, כב-כג) - ולעומת זאת במלכ"ב נאמר רק "ויעש הרע בעיני ה' כאשר עשה מנשה אביו" (כ"א, כ-כב) ללא איזכור של תשובת מנשה. יתר על-כן: גם בדבה"י, הפתיחה הסטנדרטית המתייחסת למנשה מציינת אותו באור שלילי למרות סוף ימיו.

כלומר: יתכן בהחלט שהיו לחזקיהו חוליות חלשות בקריירה שלו, ובקשריו עם הנביא, ועם זאת הסיכום יכול להיות חיבי לגמרי, כי בסכ"ה ניתן לומר: "בה' אלוקי ישראל בטח". והדברים מקבלים חיזוק רב מדבה"י.

‎3. בדבה"י יש ביקורת נוקבת כלפי חזקיהו: "ולא כחמול עליו השיב חזקיהוכי גבה חיבו ויהי עליו קצף על יהודה וירושלים" (ל"ב, כה). וכן, נשמעת נימת ביקורת בהתנהגותו בפוליטיקה הבינלאומית: "וכן במליצי שרי בבל המשלחים עליו לדרוש המופת אשר היה בארץ האלוקים לנסותו לדעת כל בלבבו" (שם, לא) ובעקבות דברי ישעיהו לארוע זה (ישעיהו ל"ט / מלכ"ב כ') נראה, וכן הבינו המפרשים, שחזקיהו נכשל בנסיון שהועמד בו. ואעפ"כ - הסיכום עליו חיובי.

מבנה הפרק וחלוקתו עפ"י הצעתנו:

המבנה שנציע הוא:

‎1) פס' א - ז: הירידה למצרים היא ע"ז, והתוצאה: מעוז פרעה יהיה לבושת + זה ביטול מהלך יציאת מצרים.

‎2) א. פס' ח - יא: התוצאה במישור הרוחני: הסתר פנים = כתיבת התורה.

ב. פס' יב - יד: התוצאה במישור הגשמי: פלישת האויב (אשור), ומצור על ירושלים.

‎3) פס' טו - יז: האלטרנטיבה לדרכם "בשובה ונחת תוושעון".

‎4) א. פס' יח - יט: הקב"ה מחכה עדיין שיחזרו ממהלכם זה.

ג. פס' כ - כב: בכל מקרה יגיעו למסקנת הנביא ויחזרו אליו = בשיא הלחץ + יטמאו את ציפוי פסיל האליל המצרי.

‎5) פס' כג - לג: בסופו של דבר תהיה ברכה וישועה - אל "בחרב לא איש".

ניתוח הפרק והפסוקים (עפ"י הצעתנו):

הערה: ההתייחסות תהיה אך ורק לפסוקים ודגשים שיש בהם משום תוספת לניתוח הפסוקים שהובא לעיל, ושעולים מתוך גישתנו לפרק.

פס' א': "לנסוך מסכה": בשונה מהפרשנים שהבאנו לעיל, אנו נפרש ביטוי זה, כפשוטו = יציקת מסכה, ובהקשר המופיע פעמים רבות במקרא: עבודה זרה, כגון: "ויצר... ויעשהו עגל מסכה" (שמות, לב, ד = ח), "אלוהי מסכה לא תעשה לך" (שמות לד, יז), "אשר יעשה פסל ומסכה" (דברים כז, טו), "וגם מסכות עשה לבעלים" (דבהי"ב כח, ב), ועוד פעמים רבות. יש בכך הוצאת הגדרות ע"ז מהתחום הצר של פסיל עץ ואבן, והרחבתה לכל השענות על גורם בטחון זר שאינו הקב"ה. חיזוק לכך אפשר להביא מהמקבילה בפרק ל"א: "ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח". אמנם ביטויים אלו נראים מרחיקי לכת ביחס למהלך פוליטי, אך גם בנביאים אחרים עולה ביקורת נוקבת כנגד הישענות על מלך זר. למשל: הושע (ה, יג) : "וילך אפרים אל אשור וישלח אל מלך ירב, והוא לא יוכל לרפא לכם ולא יגהה מכם מזור", ובעיקר בהושע י"ד, שבו ישנה קריאה לשוב אל ה' ולומר "ווידוי" שתוכנו: אשור לא יושיענו על סוס (=כנראה מצרים!) לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשי ידנו. אשר בך ירוחם יתום וכו' (פס' ג)[‎3]. וכן בירמיהו למשל: "מה תזף מאוד לשנות את דרכך, גם ממצרים תבישי כאשר בושת מאשור, גם מאת זה תצאי וידך על ראשך, כי מאס ה' במבטחיך ולא תצליחי להם" (ב, לו-לז), וברור שהם הולכים לאשור ומצרים ע"מ לבטוח בהם[‎4]. וגם אם ננסה לדחוק בהושע / בירמיהו שהקצף על ע"ז במובן הדתי-פולחני שלה ולא במובן המדיני (והע"ז לכל היותר פועל יוצא תרבותי-דתי של הקשרים המדיניים) - הרי שבישעיהו ל =לא במפורש מדובר בעזרה מדינית צבאית - ואותה מכנה הנביא מסכה, ע"ז![‎5]. עניין זה ישוב אלינו בהמשך העבודה לסוגיית איסור השיבה למצרים, ואיסור ההישענות על גורם זר כפי שהוא עולה בתורה[‎6].

פס' ד: "כי היו בצוען שריו ומלאכיו תנס יגיעו" הכוונה לשליחי חזקיהו שירדו למצרים

פס' ו: "משא בהמות נגב וכו'..." - יש כאן לעג לחזקיהו העושה דרך המדבר למצרים, ר"י בן-נון: יש כאן אולי מדרש לגלגני על בסיס הפס' בספר דברים (ח, יד-טו): "...ה' אלו' המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים...המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרץ ועקרב וצמאון וכו..." = דרך החתחתים שעברו ישראל למען השתחררות מהכפיפות למצרים - והנה היא נעשית שנית, אך בכיוון הפוך, ע"מ לחזור ולחסות בצילם.

פס' ח - יא: ר"י בן-נון: הכתיבה "על ספר ליום אחרון" ואטימת האזניים בפני נבואת הנביאים מזכירה נבואה קדומה יותר של ישעיהו = בימי אחז: "צור תעודה חתום תורה בלימודי" (ח, טז), ויש שם גם דרישה אל האובות ואל הידעונים (שם, יט) - והדברים מובאים שם בהקשר של הסתר פנים של ה' מבית יעקוב (שם, יז) והרגשת "חושך" מבחינה רוחנית (שם, כא-כב). כלומר: הסתר הפנים גורם קשיים בהבנת התורה וקשיים בקשר ישיר עם הקב"ה. ומי "שישמור על הגחלת" הם תלמידי הנביא וילדיו (שם, טז-יח) השומרים על התורה החתומה ומחכים ל"אור" (-ראה ט, א).

הקשר בפרק ח' - הכיבוש האשורי בימי אחז (ראה למשל: ח, ז-י) - והשיעבוד לעם זר, מוגדר כתקופת חושך, חתימת התורה והסתר פנים.

וכבר גדעון אומר זאת "היש ה' עימנו" (שופטים ו, יג) - וה' מטיל עליו ללכת ב"כוחו זה" (= של ההכרה בחושך השיעבוד), ולהוציא את ישראל מ"שעבוד מצרים" המדייני. [ואכן היציאה ל"אור" בישעיהו ח' מנוסחת במושגים של ישועת גדעון במדין ! - ראה ישעיהוט, ג; י, כו].

על כן: ניתן להסביר גם בישעיהו ל' שהכפיפות למצרים גורמת לחושך, ו"הכתיבה ליום אחרון" היא לאו דוקא של נבואות הנביא אלא גם של דברי התורה שנעשו סתומים ולא מובנים ! - ובדומה ל"חתימת התורה בלימודם" - בימי אחז.

דבר זה נקשר היטב לפס' ט" :לא אבו שמוע תורת ה'", וכן בפס' י: "אשר אמרו לרואים לא תראו" - יש חושך, בדומה לימי אחז[‎7]. ואכן כבר בפרק כ"ט מתחילים לשמוע על ביטוי ה"חושך" , הסתר הפנים וחיתום התורה בפני ההבנה: "כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה, ויעצם את עינכם, את הנביאים ואת ראשיכם החוזים כיסה. ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום אשר יתנו אותו אל יודע ספר, לאמר קרא נא זה, ואמר לא אוכל כי חתום הוא !" (כט, י-יב).

פס' יב-יד: ההשענות על מצרים תתבר כהשענות על משענת קנה רצוץ [ולענ"ד יתכן שרבשקה (לו,ו) מצטט את ישעיהו בעניין זה !], והיא תתנפץ לרסיסים קטנים וחסרי שימוש.

פס' טו: זו האלטרנטיבה שמציע הנביא:

ההנחה היא שאשור קיבלו מנדט מהקב"ה להיות "שבט אפו" (י, ה) וישראל לא יצליחו לצאת כנגד "האריה" האשורי כי אשור עדיין "שבט אפו של ה'" - והקב"ה רק יגן ויציל מהתקפה שלהם (ראה: לא, ד-ה). הנביא מציע להתאזר בסבלנות! - הגאולה באה בשלבים קמעא, קמעא, ובתנאי חשוב: שישראל יפעלו תוך השענות על ה' ולא על "המכהו" (ראה: י, כ) מצרים ודומיה. כלומר: עצם המרד באשור אינו נפסל על הסף ע"י ישעיהו, אלא האופן שבו נעשה = על בסיס משענת זרה - כי זה קילקול של כל כוונת המהלך של ישראל, כי במקום שישראל יהיו בתוך הגאולה, האומה (בהא הידיעה) שבעולם (ובהקשר לחזון "אחרית הימים" בישעיהו ב / מיכה ד ) מצרים נחשבת להמעצמה - ויש כאן חזרה לשעבוד מצרים והיפוך כיוון גאולת מצרים!.

לסיכום: עד כאן ניתן לומר שכל המהלך בפרק, מתואר כמהלך הפוך ליציאת מצרים [הדרך במדבר, חיתום התורה, החושך והסתר הפנים, הכפיפות למצרים][‎8].

פס יט - כא: בשיא הלחץ יחזרו לשמוע בקול הנביא. ואכן בשיא המצור בי-ם, הם שולחים משלחת לנביא שיתפלל עבורם (ישעיהו לז / מל"ב יט).

פס' כב: כל ההשענות הזרה, כל הע"ז במובנה הרחב, (חסות פוליטית או כישעיהו ב' - כסף סוסים וכו'...) - הכל יושלך [ויש הקבלה יפה בין פרק ב', כ לבין הפס' כאן].

פס' כב - כד: הברכה שתבוא בעקבות החזרה אל ה' - שהאלפים (="שגר אלפיך ועשתרות צאנך") יושבים בבית ואוכלים אוכל בנ"א: "אשר זרה ברחת ובמזרה".

פס' כו: יום הגאולה הוא יום שבו "אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה שבעתיים כאור שבעת הימים". ונחלקו הראשונים, האם הכוונה כפשוטו, ז"א: שתהיה תופעת טבע ניסית שתשנה סדרי בראשית, או שהכוונה הנה סימבולית כלומר - יציאה מה"חושך" של השעבוד (וכדלעיל) אל ה"אור" של הגאולה, אור תחושתי פסיכולוגי-רוחני - לאו דווקא גשמי. מחלוקת זו מהותית, עם השלכות בתחומים רבים, והיא דורשת דיון בעצמה - ואכו"ל[‎9]. נציין רק שישנו דין מקביל האם הדברים נאמרו לעת"ל לימות המשיח, לימי חזקיהו או כפי שמסתבר לעניות דעתי - כאופציה לימי חזקיהו ומכוון שלא זכו נדחה הדבר למועד מאוחר יותר. בכל מקרה מתאים הדבר עם הזיהוי שלנו לעיל - שכתובת הפרק = חזקיהו.

פס' כט: "כלכל התקדש חג" - הישועה דומה ליציאת מצרים - והדבר מחזק את דברנו לעיל, שהצרה דומה לשעבוד מצרים מחודש, והיציאה ממצב זה ממילא היא מעין יצי"מ.

מה חשב חזקיהו?

הניתוח לעיל מציג בעצם ויכוח בין הנביא לבין חזקיהו. דעתו של הנביא ידועה - כדלעיל. השאלה הבעייתית - מה חשב חזקיהו, ומניין לו הוו"א של מרידה כ"כ קיצונית באשור, וכיצד הגיע להתנגשות כ"כ חריפה עם ישעיהו (וכמובן שחזקיהו אינו חשוד כמזלזל בנביאים להכעיס). ר' יואל נותן כאן פתרון מקורי, ומשער שהבסיס למעשי חזקיהו הם נבואות מיכה בפרקים ד-ה:

בעוד שישעיהו מדבר על נפלאות אשור: "בחרב לא איש" - מיכה לעומתו מדבר בפרקים ד-ה: על נפילת אשור "בחרב איש" - חרבו של "הצעיר להיות באלהי יהודה" (ה, א), שמחזיר הממשלה הראשונה (ד, ח)[‎10], שזה רמז ברור לדוד.

בישעיהו "החוטר מגזע ישי" מכה "בשבט פיו וברוח שפתיו ימות רשע" (יא', ד), בעוד שהקב"ה הוא "המסעף פארה במערצה וכו'..." (י', לד). לעומת זאת מיכה אומר: "קומי וחשי בת-ציון כי קרנך אשים ברזל ופרסתיך אשים נחושה והדיקות עמים רבים" (ד, יג), וכן: "...אשיר כי יבוא בארצנו וכי ידרך בארמונותינו והקמונו עליו שבעה רעים ושמונה נסיכי אדם, ורעו את ארץ אשור בחרב ואת ארץ נמרד בפתחיה והציל מאשור וכו'..." (ה, ד-ה).

ר"י בן-נון: יש כאן לפנינו שתי אופציות משיחיות - אחת ניסית, בחרבו של ה', והשניה בכוחו של מלך ישראל = כדוד, שאמר: "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשים עד כלותם וכו'..." (תהילים יח, לח / שמו"ב כב, לח). לא בהכרח, ששני הנביאים חולקים ביניהם - ויתכן מאוד שישנן שתי אפשרויות, שכל אחת שייכת לסיטואציה הסטורית מסויימת - זכו ישראל - והמהלך "בחרב איש". לא זכו - "בחרב לא איש". ההשערה אפוא, שחזקיהו הסתמך במעשיו על נבואת מיכה הנ"ל, וזה הבסיס לטענתו בויכוח הסמוי עם ישעיהו. נקודת טעותו של חזקיהו היא, שגם מיכה דיבר על ניצחון של יהודה כקידוש השם, שנעשה באופן עצמי עצמאי, ללא מצרים. אין במיכה באמת שום התייחסות לפעילות בחסות בינלאומית, התאור אצלו על טהרת הפעולה הישראלית העצמאית.

ההנחה היא שמיכה אמר דבריו לפני מהלכו של חזקיהו לכרות ברית עם מצרים, ולאחר מהלך זה גם הוא מתנגד לכך (א"כ אפשר להתווכח עם הנחה זו - ואכו"ל), והוא יסכים עם ישעיהו ל'.

איסור השיבה למצרים בתורה:

התמונה לא תהיה שלמה ללא התייחסות (קצרה) לאיסור השיבה מצרימה המופיע בתורה.

בירושלמי בסוכה (פ"ה הלכה א'):

"תני רשב"י: בג' מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב לארץ מצרים, שנאמר: "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" (שמות יד), "וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז), "והשיבך ה' מצרים באניות" (דברים כח), וכן נפסק להלכה ברמב"ם בהלכות מלכים (פ"ה, ה'ז)[‎11].

הלכה זו גרמה מבוכה רבה לראשונים, שהתחבטו בשאלה כיצד יתכן שקהילות שלמות, הכוללות גדולי ישראל כרמב"ם, התגוררו במצרים.

תשובות רבות ניתנו לכך - שזה היה באונס[‎12], שללמוד תורה וללמדה מותר[‎13], שהאיסור - לשוב בדרך המובילה מא"י מצרימה, אך שאר הדרכים מותרות[‎14], שהאיסור הוא בתושבי מצרים העתיקה וכבר התבלבלו יושבי מצרים[‎15],

והיה מי שאמר, שאכן קהילות אלו עברו במודע על שלושה לאווין דאוריתא !.

כמדומני, שהתחושה לגבי כל התירוצים שהם קצת דחוקים ונקודתיים.

ר' יואל: כמדומה שהמפתח לבעיה בעקרון שהוצג לעיל: איסור השיבה מצרימה אינו גיאוגרפי אלא הוא פוליטי / רוחני - איסור לשוב ולהשתעבד לעם זר[‎16].

פרק ל' מול פרק ל"א:

אין ענייננו בעבודה זו להתעמק בפרק לא, אך ההקבלה בינו לפרק ל' חדה וברורה מאוד[‎17], ויש הכרח להתייחס בצורה סימטרית להבדל בין שני הפרקים. ההנחה היא, שנבואות שנכתבו לא יחזרו על עצמן סתם, אא"כ יש התפתחות ברעיון / בסיטואציה, ועל בסיס זה יש לנסות לחפש את ההבדל בין שני הפרקים. נראה לענ"ד, שפרק ל' בא להסביר את משמעות הביטחון במצרים ולומר שהוא ע"ז. פרק לא, לעומת זאת, בא לומר שמי שבאמת צר על י-ם הוא הקב"ה[‎18]. כלומר: נראה שלאחר פרק ל' היה ויכוח בין הנביא למלך, חזקיהו טען שהניתוח הריאליסטי מעלה שהאשורים במגמת תקיפה לכיוון יהודה וי-ם ויש לעשות משהו נגדו, והנביא טוען שיש כאן טעות אופטית ובעצם לא אשור הוא זה שמאיים על י-ם,אלא הקב"ה הוא המושך בחוטים, בין למוטב "וגם הוא חכם ויבא רע וכו'..." (לא, ב) / "...כן ירד ה' צבאות על הר ציון ועל גבעתה" (שם, ד), בין לטב - "כציפורים עפות כן יגן ה' צבאות על י-ם וכו'..." (שם, ה)[‎19].

ביבליוגרפיה:

‎1. תנ"ך עם מקראות גדולות / מלבי"ם / אברבנאל

‎2. "דעת מקרא" לישעיהו.

‎3. ר' יואל בן-נון: "דרך ארץ פלישתים" מול "דרך המדבר ים-סוף", מגדים ג', תבונות אלון-שבות, תשמ"ח.

‎4. יחזקאל קויפמן, "תולדות האמונה הישראלית", כרך ג', ספר א' עמ' ‎147, ביאליק-דביר, י-ם תשל"ב.

‎5. "תולדות עם ישראל בבית ראשון", יחידה ‎10, האוניברסיטה הפתוחה, ת"א, תשמ"ד.

‎6. בנוסף לנ"ל: שיעוריו של ר"י בן-נון בישעיהו, בשנים תשמ"ו - תשמ"ח.

נספח דידקטי:

הדרך המוצגת להלן פותחת בצורה שאינה שגרתית בלימוד נ"ך, פתיחה בדיון הלכתי, ומתוך כך כניסה לדיון בפרק הנלמד והשלכותיו חזרה להבנת הסוגיות ההלכתיות. אין בכך משום רצון להתוות שיטת קבע בלימוד נ"ך - אלו אפשרויות לשיעור יוצא דופן, לשבירת שיגרת הלימוד הקלאסי.

השיעור במתכונתו דלהלן מוצע לכיתה יא', ובחלקו הגדול בנוי על לימוד עצמי מונחה בכתב. היתרון בדרך המוצאת להלן - שניסיתי אותה בפועל בכיתה, ללימוד פרק ל'[‎20].

הלימוד מתחלק ל- ‎3 שיעורים:

הראשון - יעסוק בסוגיה ההלכתית.

השני - בלימוד הפרק עצמו.

השלישי - בכתובת הנבואה, ומתוך כך ראיית התמונה הכללית של ימי חזקיהו.

שיעור ראשון:

ינתן דף עבודה ללימוד עצמי - (מצורף בהמשך), מנסיון הדף גורם להתעניינות רבה בנושא, ומהווה תשתית חשובה להבנת הפרק.

שיעור שני:

לימוד פרק ל', כולל הדרך שהוצגה בעבודה זו וקשירת הגישה הנ"ל לנושא ההלכתי שנידון בשיעור הראשון - וכדלעיל.

שיעור שלישי:

כתובת הפרק - הצגת גישות הפרשנים השונים, פשט הפרק וגישתנו בעקבות הירושלמי (כדלעיל). מתוך כל אלה, דיון על ימי חזקיהו, השוואת העולה מהפרק האמור על חזקיהו במלכים (וכדלעיל), ולבסוף ציור התמונה השלמה העולה מהמקרא וממקורות חיצוניים על הרקע למסע סנחריב = המרד באשור שכלל את המרחב כולו, גישת הנביא מול המלך והתוצאה בסופו של דבר.

דף עבודה (לשיעור הראשון):

האם מותר לטייל במצרים ? (כן! - קשור לישעיהו)

דף העבודה שלפניך עוסק בשאלה אקטואלית - האם מותר לבקר במצרים (מעבר לשאלה הרגילה לגבי יציאה מא"י לחו"ל).

בסיס הדיון:

ירושלמי סוכה פ"ה ה"א:

"תני רשב"י בג' מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב ארץ מצרים שנאמר: " כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". ןה' אמר לכם לא תוספון לשוב בדרך הזה עוד. "והשיבך ה' מצרים באניות". ובשלושתן חזרו ובשלושתן נפלו אחת בימי סנחריב מלך אשור שנאמר: "הוי היורדים מצרים לעזרה" מה כתיב בתרייה "ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר" וגו', ואחת בימי יוחנן בן קרח. "והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם וגו'". בימי טרוגיינוס הרשע נולד לו בן בתשעה באב והיו מתענין. מתה בתו בחנוכה והדליקו נרות ושלחה אשתו ואמרה לו עד שאת מכבש את הברבריים בוא וכבוש את היהודים שמרדו בך.

עיין בתורה (עפ"י ציון המקורות המובאים בצד הגמ') וכתוב מה הקשר של כל פסוק ממנו למד רשב"י איסור השיבה למצרים.

א. _______________________________________________________________________

ב. _______________________________________________________________________

ג. _______________________________________________________________________

הפסיקה להלכה

א. רבינו בחיי, דברים יז':

לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. מצווה לשעה, כדי שלא ילמדו ישראל מעשיהם, ולפי שהיו המצרים נודעים ומפורסמים בכל תועבה, כעניין שכתוב: כמעשה ארץ מצרים וגו', לכך ציווה להם כן, ואינה מצווה לדורות שיאסר הכתוב הדירה במצרים לעולם, והרי אנו רואין כמה קהילות דרות שם מאז ועד היום, ואילו היתה מצווה לדורות לא היו ישראל קדושים מקלין בזה לדור שם, ואילו עשו כן היו החכמים שבכל דור ודור מוחים בידם.

ב. רמב"ם הלכות מלכים, פ"ה, ה"ז:

ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים. מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר. הכל אסור להתישב בה. בשלושה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים. שנאמר: לא תוספון לשוב בדרך הזה עוד. לא תוספון עוד לראותה. לא תוספון לראותם עוד עד עולם. ואלכסנדריאה בכלל האיסור:

מה דעת רבינו בחיי להלכה? __________________________________________,

ומה ההוכחה שלו? _________________________________________________

מה דעת הרמב"ם להלכה? __________________________________________,

מה הקושיה שעולה מכך על הרמב"ם עצמו? __________________________________________,

הראשונים התחבטו בשאלה זו ונתנו פתרונות שונים.

פתרונות בראשונים:

א. כפתור ופרח (ר' אשתורי הפרחי) פרק ה':

"ואומר אני שהיום בעוונותינו נמצא כמה איסורין מפורש אין ואין רוב העם שמים על לב. ואין לומר על רובן נועם של היתר אלא משום קים לן, כגון הא דאמרינן הרי האיש מקדש (קדושין מ"א א') אסור לאדם שיקדש האשה קודם שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ויתגנה עליו, וכן פרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ד א') נשא אשה ושהה עימה עשר שנים וכו', וכבר זכרנוהו פרק עשירי. מסכת ע"ז לפני מידיהן של גוים (א, א) וכו', וכן זכרנוהו פרק עשירי וכן לא תתן להם מתנת חינם (שם כ', א) וכיוצא בהם. וכן הדר בארץ מצרים שעובר שלשה לאוין. ושמעתי במצרים מפי ה"ר שמואל ז"ל אחד מבני בניו של הר"ס במז'ל. שנשהר"ם ז"ל היה חותם שמו באגרת שלוחה היה מסיים: הכותב העובר בכל יום שלשה לאוין , פלוני, אמרתי לו דרך חצי נחמה שמא הרב ז"ל היה מוכרח לעמוד שם שהרי היה רופא למלך מצרים.

התעלם מהפתרון שנותן הכו"פ ל"יחידים מצוינים" שיושבים במצרים - מה דעתו העקרונית ביחס לכלל הקהילות שישבו במצרים?

____________________________________________________________________________________

ב. ריטב"א, יומא ל"ח:

ומיהו תמיהא מילתא, על מה סמכו העולם לגור בזמן הזה במצרים כגון הרמב"ם ז"ל וכמה גדולים אחרים. ויש אומרים שאותן עיירות כבר נתבלבלו ונחרבו ואלו עיירות אחרות הן שנתיישבו אחרי כן.

מה הפתרון שמעלה הריטב"א? __________________________________________

ג. יראים [ר' אליעזר ממיץ]: סימן שט:

לא תוסיפו לשוב בדרך. צוה הבורא שלא ישובו ישראל במצרים דכתיב בפ' שופטים וה' אמר לכם לא תוספון לשוב בדרך הזה עוד אע"נ דאמרינן בברכות פרק תפלת השחר (כח', א). שהתירו יהודה גר העמוני לבוא בקהל מטעם שבא סנחריב ובילבל את העולם כולו וגם במצרים נתבלבלו כדתניא בתוספתא דקדושין אמר לו (ר"ע) למנימין גד המצרי טעית כבר בא סנחריב ובלבל את כל העולם ולא מצרים במקומם הם יושבים, אין להתיר מטעם זה לשוב שהרי דרך מצרים נאסר ולא במצרים הדבר תלוי ועוד לא קיי"ל כר"ע דאמר מצרים נתבלבל אלא כר"נ ור' יהושע (א) עלה במסכת ידים דתניא חתם א"ל רבן גמליאל אף גר מצרי יהא מותר א"ל ר' יהושע למצרים נתן להם הכתוב קצבה דכתיב מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שם וישבו על אדמתם ואמרינן בסוכה פ' החליל על אנשי אלכסנדריא מ"ט [איענשו] משום דעברו אהאי ברא דכתיב לא תוספון לשוב בדרך הזה עוד וההוא לאחר בלבולו של סנחריב וראיתי ושמעתי כמו בני אדם טובים שהלכו למצרים ונפלאתי על מה סמכו ויש לומר מדכתיב בדרך הזה (ב) שלא אסר דכתיב אלא לשוב מארץ ישראל למצרים אבל בשאר ארצות מותר וסמך לדבר שהלך דניאל מבבל לאלכסנדריא של מצרים כדאמרינן בחלק.

מה טענתו כנגד הריטב"א? __________________________________________

ל"יראים" עצמו פתרון אחר. ודא שאתה מבינו - ועפי"ז תן הצעה כיצד אפשר יהיה לבקר במצרים ללא בעיות, הסבר!

____________________________________________________________________________________

ד. רדב"ז:

וא"מ שיקשי לרבינו שהרי השתקע במצרים. וי"ל דאשם היה על פי המלכים שהיה רופא למלך מצרים, וגם אני נשארתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה וכי האי נכנס מותר וטוב שובי לירושלים.

האם מותר יהיה לנסוע לטייל במצרים לפי הרדב"ז? __________________________________________

קושיות:

הרוצה לנסוע מצרימה במכוניתו הפרטית למטרות מסחר (לדוג': יבוא בד מצרי משובח) - האם יוכל לפי המפרשים לעיל לנסוע לצורך זה? - נמק! ___________________________________________________________________

לאור זה: עיין במל"א י', כח-כט, מה הקושיא על שלמה? __________________________________________

ירושלמי סנהדרין:

"לא תוספון לשוב בדרך הזה עוד לישיבה אין את חוזר חוזר את לסחורה, לפרקמטיא ולכבוש את הארץ:

הרמב"ם:

ה מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא. ולכבוש ארצות אחרות. ואין אמור אלא להשתקע שם. ואין לוקין על לאו זה. שבעת הכניסה מותר הוא. ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעש. ונראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין שהיא מותרת. ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים או לשכון בה והיא ביד עכו"ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות. שאמר כמעשה ארץ מצרים.

האם שלמה היה בסדר עפ"י הבנת הירושלמי והרמב"ם?

___________________________________________________________________

האם יש לך השערה מדוע למסחר יש דין שונה?

___________________________________________________________________

וניתן לשער, שאכן תחילה כרת חזקיהו ברית עם מצרים, אך בעקבות תוכחת ישעיהו חזר בו ונשען על ה' = בדיוק כמו שפרק ל' בישעיהו מתאר (פס' כ-כ"ב) שמתוך הלחץ הגדול יחזרו לשמוע בקול "המורה", ויבטלו הברית עם מצרים (= "וטמאתם את ציפוי פסיל כספך"). וממילא הטענה היחידה שנשארת לרבשקה, לאחר שינוי זה, היא רק כנגד הבטחון בה'. עפי"ז ניתן גם להסביר מדוע גם בישעיהו ומלכים מוקד דברי רבשקה עובר במהלך דיונו עם יושבי החומה לויכוח תיאולוגי אם בכוח ה' להצילם: "ואל יבטח אתכם חזקיהו אל ה' לומר הצל יצילנו ה'" - מסתברשחזקיהו אכן כך אמר - ונסמך על נבואת ישעיהו שצפה את מפלת אשור.

[‎2] גם כאן, בדבה"י, מנשה זכור לשלילה.

[‎3] וכן ראה הושע ז, י-יג, ט, ג-ד, י"א, ה, י"ב, א-ב.

[‎4] וכן ראה ירמיהו ב', יא-יג, ובהקשר לפס' יח-יט.

[‎5] וממילא אין טעם לדחוק ולהסביר בירמיהו ובהושע - בצורה שונה.

[‎6] כמובן שמשענת זרה יכולה להיות גם בטחון בעושר, כוח צבאי וכדו'... ונראה שעל רקע זה יש לראות את ישעיהו ב' ולהבין את הפסוקים "והאלילים כליל יחלוף" (ב, יח); "וביום ההוא ישליך חלדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לי וכו'..." (שם, כ) במובן של הבטחון ב"מגדל הגבוה", באוניות ובכסף - ביטחון שמוגדר כע"ז. וכן יש להבין פס' כב, שם: "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא" - כביקורת נגד ההישענות על כוח אנושי-פרטי או לאומי ישראלי או זר.

[‎7] וגם אחז סירב לשמוע אל הנביא - ראה ישעיהו ז, יב.

[‎8] ר"י בן-נון טוען שיש מקום להשוואה בין פרשת מכירת יוסף והורדתו מצרימה לבין התאור בישעיהו ל', ולפי"ז הוא רוצה לומר שזו הנקודה בה מתחיל שעבוד מצרים (-כפי שבאמת מציינים חז"ל), מה גם שפרק ל"ט בבראשית הוא הפרק שבו מוזכר שם הוי"ה בפעם האחרונה במצרים ("ולישועתך קיויתי ה'" (מט, יח), זו רק תפילה שיעקב אומר. מבחינה רעיונית, הדבר ברור, לאור האמור לעיל - אך מבחינת ההשוואה בטקסט, אין הדבר מוכח לי (י, א) די צורכו - וד"ע.

[‎9] עיין תרגום'רש"י/רד"ק - על הפס', פסחים צ"ה ע"ב מו"נ ח"ב פכ"ט (עמ' רכ"ז בתרגום נפאח) וכן ראה לעניין המחלוקת במהות ימות המשיח אם ישתנ סדר העולם, או "עולם כמנהגו נוהג" - רמב"ם וראב"ד במקומות הבאים: הלכות מלכים פי"ב ה"א, פי"א ה"ב (- לעניין בן כוזיבתא); הלכות בית הבחירה פ"ו פי"ד (-האם המקדש וי-ם עתידים להשתנות).

[‎10] וראה רמב"ם בהלכ' מלכים פ"יא ה"א שמשתמש בלשונו של מיכה - ובהתאם לשיטתו - כמובא בהערה ‎9.

[‎11] א"כ יש שחלקו - רבינו בחיי עה'ת , דברים יז, טז.

[‎12] רדב"ז על הלכות מלכים, פ"ה ה"ז.

[‎13] יראים סי' ש"ט.

[‎14] ריטב"א, יומא ל"ח ע"ב.

[‎15] כפתור ופרח פרק ה'.

[‎16] יש בכך פתרון גם לבעיה בדברים כ"ח, סח: "והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה וכו'...". ממצרים יצאו כמובן רגלית דרך המדבר, אך כאן הכוונה לדרך השיעבוד, ואפשר לחזור למצרים כעבדים גם באניות. וראה פירוש רס"ג לתורה לפס' זה שמפרש כך.

[‎17] ראה "דעת מקרא" לישעיהו, עמ' ש"מ הערה ‎32.

[‎18] עמוס חכם ב"דעת מקרא" לישעיהו עמ' ש"מ, רוצה לומר שהחזרה מטרתה שיכנסו הדברים ללב השומע. אך לענ"ד הדבר קשה, כי מדובר בנבואות שנכתבו לדורות, וסביר שגם שאר נבואות חזרו עליהם הנביאים באזני העם בע"פ מס' פעמים - אך בכתיבתן אין צורך לכפול, אא"כ יש חידוש והתפתחות בויכוח או במצב.

[‎19] ר"י בן-נון: יש בכך תשובה לדברי סנחריב: "...אותו עצמו (=חזקיהו) כציפור בכלוב סגרתי בתוך ירושלים עיר מלכותו" (- ראה לעיל צילום האנלים של סנחריב).

[‎20] ב"נווה שמואל" באפרת.